הדי.אנ.אי של העברית

השפה העברית הינה שפה שמית עתיקה. אחת השפות העתיקות שעדיין מדוברות היום. העִבְרִית הינה שפה מתוכננת, כלומר היא תוכננה בכדי לְהַעֲבִיר משהו, מכאן שמה.

כך לדוגמא דוברי העברית יודעים שאנו חיים בעוֹלָם של הֵעָלֵם. (העלם של האור האלוהי). המילה "טֶבַע" מעבירה לנו שהטֶבַע הינו "טְבִיעַת האֶצְבָּע" של האנרגיה האלוהית בחומר הגישמי. "נִשְׁמַת האדם" בטבע היא במצב קשה מאד (מצב אָנוּשׁ) כמו כשאדם טובע קשה לו לנשום. (האֲוִיר בעולמנו הוא גם בלתי נראה ועָבִיר לכל וגם משל לאוֹר המקיף, המחייה ומנשים אותנו) כך שעל האדם להאבק ולהתעלות כל הזמן מעל טִבְעוֹ (טב+ע, עליו לגבור על יצרו, להתעלות מעל מה שבתחילה נראה טוב בעיניו) משום שאם יכנע ליצריו, נישמתו תחמוק, הוא יחנק ו-יִטַבַּע. (כמו כן הטבע תּוֹבְעָנִי, המזון זן את האדם באופן זמני, לכן המילה "לחם" היא מלשון מלחמה, מלחמת הקיום)

השורש של המילה טוֹב הוא כמו שנשמע - ט.ו.ב. אך השורש של רֹעַ הוא ר.ע.ע (שתי עינים) אמנם כפי שידוע לנו העולם מלא ב-רוע (ברוח, בעצם) אך רוע זה הוא יצר מחשבות לבו של האדם בלבד, ולא נובע בשום צורה או אופן מאלוהים שהוא רק טוב ומטיב. מכאן השורש של המילה מלמד אותנו שהרֹעַ בעולמנו הוא חלש ו-רָעוּעַ.

השורשים: אנש - נשא -שנא
בשיכול אותיות נראה שמה שמייחד את בן האֱנוֹשׁ משאר הנבראים הוא: שמצד אחד הוא נוֹשֵׂא את תפקיד תיקון העולם, האדם הוא נזר הבריאה, ומצד שני הוא היצור היחיד בטבע ששונא.  הוא שׂוֹנֵא את השׁוֹנֶה. אלוהים לעומת זאת לא שונא, אלוהים גם לא מעניש, הוא מאניש. (למעשה המילה "עונש" לא קיימת ברוחניות. קיימת רק המילה "תוצאה". כל תוצאה מקושרת למעשה).

כאשר אדם נִפְטַר הכוונה היא שנשמתו הנצחית וחסרת הגבולות היא שנפטרת מהגוף שבו היא הייתה מוגפת, סגורה. (וכשהאדם ברחם אימו הוא לא נקרא נוֹצַר כי אם - עֻבָּר) אך כשאדם קרוב לנו נפטר, אנחנו נכנסים לתקופה של 30 יום של - אֵבֶל. שאותיותיה מאותות לנו על אלו קרובים עלינו להתאבל: א' - אבא, אמא, אח, אחות, אישה. ב' - בן, בת, בעל. ל' - 30 (בגימטריה) - ימי אבל. העברית מזכירה לנו שלמרות הכל הגוף הוא רק לבוש, הנשמה ניצחית ואז יש גם אֲבָל... (לכן המילה אֵבֶל נשמעת כ-הֶבֶל, ומורכבת מצירוף המילים אַל ו-בַּל למען לא נשקע בו)

עברית - שפה מתוכננת

הוזכר לעיל שהעברית היא שפה מתוכננת, הבה ונראה במה מדובר:
המילה אמת הינה צורת הנקבה (כמו זַמָּר - זַמֶּרֶת) של המילה אָמֵן [וויקימילון]
שמופיעה גם בברית החדשה ובקוראן כמילה המציינת הַסְכָּמָה לנאמר לפניה.
(כלומר אָמֵן - אני מסכים, כן יהי. לעומת מֵאֵן שפירושו לא מסכים, לא יהיה כן)

לשם הבנה עמוקה יותר של השורש "אמן" הבה נתבונן בהבדל שבין אָמָּן ל-אֻמָּן:
אָמָּן הוא אדם העוסק באָמָּנוּת (שחקן, צייר, מוסיקאי, פסל, רקדן, סופר וכו) ואילו האֻמָּן הוא אדם הבקי במלאכתו, כלומר רַב-אֻמָּן. הם לא רק שונים זה מזה, הם אפילו שונאים זה את זה. לאדם החושב את עצמו אָמָּן, אין עלבון צורב יותר, מכינויו: אֻמָּן, אשר מבצע פריטים תאומיים ואינו בורא יש מאין, יצירות חד-פעמיות. ואֻמָּן ירגיש פגיעה בכבודו, כאשר יפסוק לקוח מפונק, שהוא עשה לו כאָמָּן, ששה כיסאות וכל אחד בצורה אחרת." (מתוך הספר "ברית מילה", יוסף באו)

השורש "אמן" מבטא יציבות והתמדה, דבר בעל יסודות עמוקים. כמו במילים:
אומְנוֹת - הן עמודי הסף, שהדלת נשענת עליהם. או במילה "אוֹמֶנֶת" שתפקידו להחזיק את התינוק ביציבות, ולגדל אותו עד שיוכל לעמוד על רגליו בהתמדה (היא אָמוֹנה עליו) עוד מילים מאותו השורש: אִמּוּן, אֱמוּן, אֱמוּנָה, נֶאֱמָן, אָמְנָם, אֲמָנָה. [עוד על השורש 'אמן"]

בסדר האותיות באלפבית העברי:



א' - היא האות הראשונה     מ' - היא האות האמצעית     ת' - האות האחרונה

"ה-ת' נמצאת רק בסוף המילה "אמת". ואילו ה-ש' נמצאת בתחילת המילה "שקר". לומר שלשקר יש אחיזה רק בתחילה, אבל לבסוף מתגלה השקר ונופל, ואילו האמת מתגלית בסוף, ותיכון לעד. לפיכך המילה "שקר" מורכבת מאותיות שהן להן רגליים ובסיס, והן עומדות שלא כסדרן בסדר האותיות, ומתרכזות רק בפינה אחת של סדר האותיות (ק' ר' ש'), ואילו המילה "אמת" מורכבת מאותיות העומדות על בסיס איתן, והן כסדר מקומן בסדר האותיות ומקיפות הכל." [מתוך הספר, "הצופן"]


כל אות במילה אמת (א,מ,ת) עומדת יציבה על שתי רגליים ואינה יכולה להתנדנד:



כל אות במילה שקר (ש,ק,ר) מתנדנדת משום שאין לה 2 רגליים ("לשקר אין רגלים") המילה שֶׁקֶר - מורכבת משלושת האותיות האחרונות באלפבית למעט האות ת' השייכת ל-"אמת" ולא לפי הסדר כי אם בשיכול אותיות (לא - "ישר כמו קרש") כי אם ב- ש.ק.ר. האמת קיימת - השקר אינו מתקיים. (אם השקרן מופיע לפני הת', הבוגד ישר אחרי ה-א')

לסיכום לפי סדר האותיות באלפבית העברי, אנו למדים: [מתוך הספר, "הצופן"]
א. השקר מתמקד בחלק מהתמונה האמיתית, בעוד שהאמת מקיפה את הכל.
ב. השקר הפוך, והאמת ישרה.
ג. השקר מצוי, והאמת נדירה.
ד. השקר עומד על רגל אחת ונופל בקלות, ואילו האמת עומדת על שתי רגליים ועל יסוד איתן, לפי שהיא מבוססת וקיימת לעד.

ולסיום והדגשה - אין כזה שורש בעברית "אמת", השורש של מילה זו הוא אמן...

למדתי גם אני לשקר, לא יקרה לי דבר אחרי שאמות
[מתוך "שלום לתמימות" / רונית שחר] דווקא יש בסוף עולם אחר. אמות - אגיע אל עולם האמת.


שיכול אותיות אמת ו-תאם:

האמת חותמת את מעשה בראשית בסופי התיבות "ברא אלהים לעשות". [בראשית ב, ג]
אותיות אמת יוצרות את השרש תאם - שרש התֵּאוּם וההַתְאָמָה, וממנו המילה תְאוֹמִים.  צירוף זה פותח את מעשה בראשית בסופי התיבות "בראשית ברא אלהים". יש כאן תופעה של "נעוץ סופן בתחילתן" - בהופעת הסוף של מעשה בראשית בתחילתו, ובעליית האות ת' מסוף הצירוף לתחילתו - ללמד כי התיאום המוחלט והאמיתי הוא תכלית כל היצורים הנפרדים שנבראו במעשה בראשית. [מתוך "סיון - חוש ההתאמה"]

ע"פ המדרש הפסוק "בראשית ברא אלוהים א-ת" מובנו שבתחילה ברא ה' את כל הכוחות מא' - ת'. הביטוי מ"א' עד ת'" מבטא שלמות, מהתחלה ועד הסוף. אם כך לא מפתיע שהמילה בעברית המתארת את היחידה הקטנה ביותר בגוף החי, האוטנומית אך כלולה בכל, היא המילה - תָּא.

כל התָּאִים חייבים לעבוד בתֵּאוּם, בזכות ההַתְאָמָה המלאה בינהם כך הגוף כולו מתפקד: "הכוונות הנכונות הן כוונות של אהבה ונתינה לזולת. במילים אחרות, אנחנו צריכים לרצות להשתמש ברצונות שלנו כדי להיטיב לאחרים, ולא כדי להיטיב לעצמנו. וכיוון שכולנו חלקים של אותה נשמה, 'להיטיב לאחרים' משמעו בעצם להיטיב לעצמנו. אפשר לדמות זאת לתא בַּגוף שפועל לטובת עצמו ולא לטובת הגוף כולו. בזה הוא הופך למזיק, כי הוא מנצל את משאבי הגוף (מזון וחמצן) לטובת עצמו. החוק בטבע הוא שכדי שיתקיימו חיים, על התא לקחת לעצמו רק את מה שהוא צריך ואת היתר לתת לתאים האחרים. במידה והתא אינו פועל כך, נוצר גידול סרטני שהורס בסופו של דבר את הגוף כולו." (ובכך הוא בעצם גורם למותו שלו...) [מתוך "קבלה במילים פשוטות"]


שיכול אותיות שקר ו-קשר:

למילה שֶׁקֶר משמעות הפוכה למילים לְהִקָּשֵׁר ו-לְהִקָּרֵשׁ (הדם מתקרש = הדם מתקשר). מכאן המדבר אֱמֶת כל דבריו תּוֹאֲמִים ומַתְאִימים. השֶׁקֶר הוא היפוך, אין קֶשֶׁר בין הדברים.

המילה "קֶשֶׁר" היא פיתוח של השורש קשש (קוֹשֵׁשׁ) שמובנו ללקט לנקודה (לקשור), לאסוף עם קֹשִׁי. מכאן שהקֶשֶׁר קָשֶׁה ומצריך מאמץ, ההפך מה"שֶׁקֶר" שיוצא מהפה בקלות, מבלי משים דעת (שׁוֹקֵק).

שורש נוסף אותו ניתן לקבל בשיכול אותיות הוא - "שרק. שורש זה מורכב מהצירופים "שִׁיר" ו-"רֵיק". משום שהאדם ששׂוֹרֵק מוציא קול ללא מילים, זה סְרָק, אין בזה כלום זהו הבל פה. ממש כמו המשקר.

לעיתים אנו לא מבינים נכון את כוונתו של רעהנו ואנו כועסים וקוצפים עליו במצב זה נוצר קֶצֶר בקשר, לכן עלינו להתעלות, לגלות חמלה ולמחול ובמקום להנציח את הקֶצֶר, אז הוא יתרחש רק לזמן קָצָר.


לאמת ולהתעמת:

אנשים נוטים לרכל ולהוציא דיבה רעה אחד על השני. לכן כאשר אדם אחד נוטע בלבך רעה על אדם אחר, אל תאמין. בשביל לבצע אִמּוּת ערוך עִמּוּת כנגד המושמץ. עמת כל גרסא לְעֻמַּת רעותה. אי אפשר להִתְעַמֵּת עם אדם זר, אפשר רק עם עָמִית.


הכל קָשׁוּר, הכל כַּשּׁוּרָה

השורש "קשר" מתחלף עם "כשר". כל ההַכְשָׁרָה, התיקון של כל אחד ואחד מאיתנו הוא בקֶשֶׁר ביננו.

או שהאדם רוכש כישורים או שרק שוכר ומתכר

השורש "כשר" משתכל עם השורשים "שכר"-"רכש", ו-"שרך", מה הקשר בינהם?

להַכְשִׁיר משמעותו לתת הַכְשָׁרָה, כִּשּׁוּרִים, - להתאים דבר ליכולת מיוחדת כלשהיא. מצד אחד ברור שהאדם באמצעות מַשְׂכֻּרְתּוֹ החודשית (הופך את האותיות ו-) צובר לו רְכוּשׁ. אך האדם את הכִּשּׁוּרִים הוא רוכש לעד, ולא שׂוֹכֵר באופן זמני.

לעיתים השָׂכָר (הקִצְבָּה) עלול לְשַׁכֵּר (לשקר) את האדם, כמו שהשֵׁיכָר (יין) השפעתו המבשמת והמסממת הינה זמנית והיא לעולם חולפת. כך ששָׂכָר מבטא מחזוריות זמנית, סְחוֹר סְחוֹר.

"מי שלא מתקדם (מכשיר את הכלי שלו לקבלת האור), נשאר מאחור" כלומר הוא - משְׂתָּרֵךְ. העדר הכִּשְׁרוֹנוֹת יהיו לו לחֶסְרוֹנוֹת.


השורש יכל - המידה (השיעור) אותה האדם יכול להכיל


אם מורידים את 5 האותיות הסופיות מהא"ב העברית, נותרות 22 אותיות בלבד
כך שמספר האותיות זוגי ויש 2 אותיות באמצע הא"ב והן כ' ו-ל' שהן בעצם -הַכֹּל

הקטע הבא לקוח מספרו המאלף של יוסף באו, 'ברית מילה':
במרכזו של האלפבית התמקמו שתי אותיות: כָּף ו-לָמֶד והן מבטאות את המושג הנשגב "כֹּל", אשר מסמל את כלל הדברים, או הדבר בשלימותו, או בעצם העולם ומלואו. האות הראשונה של ה"כֹּל" היא כָּף והיא מייצגת כַּף ידו של האדם. כַּף היד האנושית, הודות לבוהן הניצבת מול ארבע האצבעות הנותרות, היא יסודה של היצירתיות, אשר מבדילה את האדם מיתר היצורים המוצגים עלי אדמות. כדי לדעת ליצור, אנחנו לומדים להשתמש בעשר אצבעותינו... וכישרון זה מתארת האות לָמֶד, האות השנייה של ה"כֹּל", היחידה המתרוממת מעל לכל האותיות של האלפבית. האות לָמֶד ממריאה ממש אל-על והיא מדגישה נטייתו ועתידו של הלוֹמֵד, להגיע למעלה מעלה לעולמות העליונים, והיא אשר מצווה לו לְמַד!

גל עיני מוסיפה על כך בבלוגה:
"האות 'כ' רומזת לכף היד, לכלי המכיל, לכמות, למידה. וגם לצורת הכלי – המכופף... לכלי יכולת להכיל בזכות צורתו המכופפת. גם אנו, בכדי לקבל –להכיל, רעיון או דעה מסוימים לתוכנו, עלינו להתכופף...

אם כן האותיות כ.ל. המשמשות במילים שמשמעותן גם הֲכָלָה (יְכֹלֶת) וגם כְּלָיָה (כִּלָּיוֹן), מבטאות יפה מהות הכלי שהוא חפץ שימושי לצורך פעולה מסוימת. לכלי אין מטרה בפני עצמו. לא ניצור כלי לשם כלי, סתם כך, אלא רק לצורך מטרה מסוימת. אמנם אין הכלי העיקר, אולם ללא הכלי לא תושג המטרה. אין לתכלית אפשרות ביטוי ללא הכלי המאפשר אותה. ברגע בו כילינו- סיימנו, להשתמש בכלי, הנחנו אותו הצידה, עד לפעם הבאה בה נזדקק לו שוב."


המילה "תכלית" רומזת שסוף מעשה בכוונה תחילה

הכלי שלנו הוא אֶמְצָעִי להגשמת התכלית

המקובל משה שרון במאמר "תודעה חדשה" מבאר מדוע חשוב לדעת עוד בתחילת היציאה לדרך לאן רוצים להגיע בסופה:
"אומר בעל הסולם, כשאדם בא למציאות חדשה, הצעד הראשון מאוד, מאוד חשוב, מאוד קריטי. הצעד הראשון הוא מה שאנחנו קוראים "אבן הפינה". אבן הפינה מגדירה את כיוון ההליכה שלנו. אם בניווט, הצעד הראשון הוא לא נכון, אחרי זה, אנחנו יכולים להמשיך ללכת וללכת, וככל שאנחנו הולכים אנחנו בעצם מתרחקים.

המילה "תַּכְלִית" מרמזת לנו ש"סוף מעשה במחשבה תחילה". מה שאני רוצה לשים בסוף אני צריך לטמון בהתחלה. במילה תכלית, ה-ת' שהיא האות האחרונה בא"ב, נמצאת בסוף ויש אותה גם בהתחלה. ומה נשאר בין ה-ת' ל-ת'? 'כלי', הדרך, איזה דרך נבנה."


יְכֹלֶת הינה מסוגלות הכְּלִי לְהָכִיל את האור

השורש "יכל" מופיע כסדרו לקראת אמציעתו של סדר אותיות האלפבית.
כאשר האדם משתעבד לפרעה, לאגו שלו הרי הוא ב"כלא" של הרצונות שלו.
האות ש' מיצגת הדלק, את האש במנוע הכלי, מכאן השכל, הַשְׂכָּלָה, הידע המְשׁכלל.


שברו את הכלים וכן משחקים!
עפ"י הקבלה יצר הבורא את הנברא על מנת לתת לו מאורו ומטובו. (מְיכָל = כְּלִי קִבּוּל) כאשר הרגיש הכלי כי הוא מקבל את האור ללא שום עשייה, חלה תחושת "לֶחֶם בִּזָּיוֹן" - אותו כלי מלא באור רצה ליצור, בדיוק כמו נותן האור, תחושת לחם הביזיון יצרה את מפץ הכלים. כתוצאה משבירה זו נוצר עולמנו העלום ועלינו להתעלות ולתקן את השברים של ה"מפץ הגדול". מכאן הביטוי: "אין דבר שלם יותר מלב (כלי) שבור"


לְהָכִיל ו-לְהָחִיל

 כדי להכיל תְּחִלָּה על האדם לפנות בעצמו חָלָל

ההֶחָלָה היא ההַתְחָלָה
לְהָחִיל פירושו לגרום שיחול, לקיים, להוציא לפועל (ויש לעשות חַיִל- היכולת להצליח) לאחר שהאדם יָכֹל לְהָכִיל את השפע והאור הוא מַתְחִיל לְהָחִיל אותו בחייו. (שורש "חלל") העברית מעבירה לנו שאדם המלא מעצמו לא חפץ להשתנות. הוא לא מחיל, כלומר הוא לא מפנה בעצמו מקום, - חלל בשביל לקבל. ההֶחָלָה היא החלק הראשון בשרשרת.

תכלה שנה  וקללותיה, תחל שנה וברכותיה

כך שברגע שהאדם יכול לְהָכִיל הוא יכול לְהָחִיל את שלמד, ואז יהיה לו יותר - קַל?
הצירוף 'קל' מופיע ב: הֵקֵל או קִלְקֵל, קָלוֹן או כבוד (קל, כבד), ברכה או קְלָלָה?
כלומר מה שבא בקלות עלול להתקיל, לקלקל זה קל, כלומר החיים הם כמו אופניים
אם קל לך מדי סימן שאתה בירידה. אך:

אם ישנה תַּקָּלָה אז וודאי שישנה תַּקָּנָה

למקומות הִכּוֹן, הָכֵן, צא!
על מנת להכשיר את הכלי יש לעשות לו כִּיּוּל, מילה הנרדפת לה הינה - כִּוּוּן.
מהשורש "כון" נוצרת המילה הכי חיובית בשפה העברית - "כֵּן". (וגם - נָכוֹן)
כך שבעברית אדם האומר "כֵּן" בעצם אומר שהוא מִתְכַּוֵּן, מִתְכַּוְנֵן, מִתְכּוֹנֵן וכו'.
אם כך "כֵּן" מלשון כִּוּוּן, אֶל. לכן מילת השלילה "לֹא" הינה המילה "אֶל" בהיפוך אותיות.

הכַּוָּנָה נותנת אֱמוּנָה
עפ"י הקבלה (ובעקבותיה תנועת החסידות ששינתה את יחס היהדות
למצוות והדגישה יותר את הכוונה מאחורי קיומם) הכוונה היא שקובעת.
ומכאן המשפט החסידי: "תפילה או ברכה בלי כוונה, כגוף בלי נשמה"

כֵּן זה לְכַהֵן בכל זמן ובכל מקום. כֵּן זה כָּאן.

כמו כן מילה נרדפת לאמצע (מלשון אמצעי) הינה תִּיכוֹן.

אין - אני, מתוך ספרה של אורית גמרמן "רוחה של מילה":
"רבים מהמעשים בעולמנו נעשים מתוך עשייה - הוצאת אנרגייה, מבלי להתחבר אל האמת האלוהית שהיא הכַּוָּנָה. כאשר ישנה הִתְכַּוְּנוּת מראש, האדם פועל מתוך אמונה שלמה במעשיו!

אמונה שלמה זו נובעת מעצם הידיעה שכל כוחותיו, אמרותיו ומעשיו הם כוחות שניתנו לו מלמעלה. לשם כך עליו לבטל את אותו "אגו" את אותו "אֲנִי" ולהבין את הפרדוקס שהוא יגיע למרב כוחותיו כאשר יעביר את אותו כוח אלוהי לאמצע המילה ויהפוך להיות "אֵין"! (אני - עני, ענו) אנשים אשר פועלים ללא הִתְכַּוְּנוּת עושים זאת משום שאין בכוחם לבטל את ה"אני" שלהם, את אותו אגו הטוען שהוא מרכז העולם."

מכאן לפי דבריה של אורית גמרמן "אדם שאינו מתחבר אל האמת האלוהית - הכוונה" זהו החוטא, משום שמי שלא מכוון לא פוגע, סופו - להחטיא. אדם שלא פועל להשיג את תכונת ההשפעה, (הרצון לתת) נקרא חוטא מלשון זה שהוא מחטיא את מטרת הבריאה - שהיא "הבורא רוצה להנות לנברא"


כַּוָּנותינו מהוות את סך תְּכוּנותינו, התֹּכֶן שלנו

אדם כֵּנֶה הוא אדם האומר באמת את אשר על ליבו, את מה שהוא באמת מתכוון.
כֵּנוּת אמיתית ולא כְּנִיעוּת (כן + ע') והִשְׁתַּכְנְעוּת כביכול. 

כאשר הופכים את הצירוף 'כן' מקבלים את השורש נכה וממנו המילים:
נָכֶה (בעל מום), נִכָּה (הפחית), הִכָּה (הטיל מום)

הצירוף "כּל" מיצג את הכֹּל וגם את הכְּלִי הייחודי שלנו, כאשר האות ש' נכנסת בו האדם עלול לראות את הכלי רק כְּשֵׁל, כלומר כְּשֵׁלוֹ, ואז רק יהיה לו כֶּשֶׁל, כִּשָּׁלוֹן. (ובשיכול אותיות המילה "הִשְׁלִיךְ" לעומת "שִׁלֵּחַ". והמילה "שְׁכוֹל" תוצאת הכישלון. "הִכְשִׁיל" יכולה גם להשתכל ולהתחלף ונקבל את המשמעויות הֶחְלִישׁ, סִכֵּל, ואף חִסֵּל)

כבר צוין פה שלהכשיר משמעו לרכוש, כלומר לרחוש (לגרום להִתְרַחֲשׁוּת) וכן הלאה והלאה... שחקו אתם עם האותיות העבריות. הערות והארות יתקבלו בשמחה.


Comments