מחשכה לפוטו-אלסטיות

סיפורו המרגש של המדען, הממציא והתעשיין פליקס זנדמן

דנה אשכנזי


פליקס זנדמן נולד למשפחה יהודית אמידה בעיירה קטנה בפולין. לאחר שהשואה החריבה את עולמו, הצליח זנדמן לבנות את חייו מחדש, תוך השגת הצלחות מדעיות ועסקיות יוצאות דופן. סיפורו שזור בסיפורי גבורתם של האנשים שבזכותם ניצל, והוא סיפור ניצחונה של הרוח האנושית.



המשך...

בין הגורמים שגילו התעניינות רבה בשיטת הפוטוסטרס היתה חברת הענק באד (Budd)  מפילדלפיה, שהפיקה מגוון עצום של מוצרים, מקרונות רכבת ועד למכוניות. בחברה זו היתה חטיבה מיוחדת, שנקראה "מערכות מדידה טטנל" על שם מייסדה, פרנק טטנל. חטיבה זו עסקה בהתקני מדידה אלקטרוניים. הם פיתחו מדי-עיבּור, שנועדו למדוד את הדפורמציה שחומר עובר כאשר פועלים עליו עומסים, וחיפשו רעיונות חדשים בתחום. בראש המחלקה למדֵי עיבור עמד פיזיקאי מבריק בשם ג'ים סטר.

עד מהרה מצא עצמו פליקס זנדמן מוזמן להרצאות בכל רחבי ארצות-הברית. בכל מקום ציפו לו מאות מאזינים. חברות כמו ג'נרל מוטורס, קרייזלר ובואינג פנו אליו בבקשת ייעוץ. שיטת הפוטוסטרס הכתה שורשים בתעשיית המכוניות והמטוסים. חברת באד שלחה אותו לפתור בעיות בפרויקטים מיוחדים וסודיים. בשלהי שנות החמישים, למשל, שימש ד"ר זנדמן יועץ בניסיון של חברת ג'נרל אלקטריק לבנות מטוס גרעיני, שנועד לנצל אנרגיה מכור גרעיני וכך לנוע שנים בלא תדלוק. בסופו של דבר נגנז הפרויקט בשל בעיות טכניות.

בתחילת הדרך, ראו רבים מאנשי המחקר המובילים בתחום המכניקה את רעיון הפוטוסטרס כרעיון מפוקפק. חלקם השקיעו שנים רבות בפיתוח מודלים מתמטיים לתופעות הפוטו-אלסטיות, וסירבו להאמין שקיים לבעיות שלהם פתרון מעשי ופשוט לשימוש. ואולם, בעזרתו של פרופ' דן פוסט (Post) מהמכון הפוליטכני וורצ'סטר במסצ'וסטס, הצליח זנדמן להראות לעולם האקדמי שהשיטה אכן יעילה ונותנת תוצאות מדויקות.

 

הקמת מפעל וישיי

נגד (resistor) הוא רכיב מוליך במעגל חשמלי המתנגד למעבר הזרם החשמלי דרכו, תוך הפיכת אנרגיה חשמלית לאנרגיית חום. תכונתו זו של הנגד קרויה התנגדות חשמלית. אפשר להתייחס להתנגדות החשמלית כאל המקבילה החשמלית לחיכוך המכני, מאחר שההתנגדות החשמלית יוצרת הפסד בלתי הפיך של אנרגיה חשמלית. התנגדות חשמלית נמדדת ביחידות אוהם, ונהוג לסמנה באות האנגלית R. בכל מעגל חשמלי שימושי יש צורך בשינויים ובחלוקה של המתח לערכים שונים, ובהגבלת הזרם בהתאם לצורכי הרכיבים השונים. לדוגמה, במקלט טלוויזיה, רכיבי התמונה והקול נזקקים כל אחד למתח שונה. בכדי לאפשר זאת נעשה שימוש בנגדים. הנגד מנחית את הזרם החשמלי כשם שברז מים מגביל את תנועת המים. ככל שההתנגדות גדולה יותר, כך תקטן עוצמת הזרם.

אחת הבעיות הנפוצות בנגדים היא רגישות לשינויי טמפרטורה. שינוי הטמפרטורה גורם לשינוי  התנגדותו של הנגד, ובעקבות זאת לשינוי בחלוקת המתחים לרכיבים השונים. במעגלים חשמליים המשמשים ליישומים מדויקים ובאיכות גבוהה, כדוגמת מכשור במטוסים וברכבי חלל, לשינוי כזה עשויה להיות השפעה מכרעת. ככל שרגישות הנגד לשינויי טמפרטורה תהיה פחותה, כך ישתפרו הביצועים, והסיכוי לתקלות יקטן.

המכשירים האלקטרוניים הישנים של סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים היו מתחממים במידה ניכרת, ועקב כך נגרמו לא מעט תקלות. השאיפה בתעשיית האלקטרוניקה היתה להקטין את התחממותם של המכשירים הללו. אז, בשנת 1961, צץ במוחו של פליקס זנדמן פתרון לבעיה, שנחשב כפריצת דרך בתחום האלקטרוניקה: ייצור נגד המשלב מתכת עם חומר קרמי. זנדמן הגה את רעיון הנגד המשולב בעת שחשב על תגליתו של לורד קלווין משנות השישים של המאה ה-19: הלורד קלווין גילה שמתיחת מוליך מתכתי מגדילה את התנגדותו ואילו דחיסה שלו מקטינה את התנגדותו. חימום גורם להתארכות החומר, ולכן גורם לעליית ההתנגדות. ואולם, חומרים שונים מתארכים במידה שונה. בעת חימום תהיה מידת ההתפשטות של מתכות גבוהה מזו של חומרים קרמיים. אם נדביק חתיכת מתכת לחומר קרמי, המתכת תשאף להתפשט יותר מהקרמיקה, אך לא תוכל, בגלל ההדבקה לחומר הקרמי, ולכן תישאר בעלת התנגדות קבועה. נגד כזה מאפשר לייצר ציוד אלקטרוני מדויק ביותר, שאפשר להשתמש בו גם עבור מטוסים ולוויינים, העוברים שינויי טמפרטורה גדולים.

באותה עת התחוללו תהפוכות בחברת באד. פרנק טטנל, ידידו הוותיק של פליקס, פרש לגמלאות. בעקבותיו החליט גם ג'ים סטר להתפטר מהחברה. בשלב זה החליט זנדמן שעיקר רצונו הוא לפתח את הנגד החדש. בשנת 1962 עזב זנדמן את חברת באד, ובעזרת הלוואה שקיבל מדודנו, התעשיין האמריקני אלפרד סליינר, הקים את חברת וישיי. אלפרד סליינר נכנס לחברת וישיי כשותפו העסקי של פליקס. שמה של החברה ניתן לה על שם העיירה הקטנה וישיי, מקום הולדתה של תמה פרידוביץ', שהיה גם מקום הולדתו של ג'ייק סליינר, אביו של אלפרד. חברת וישיי הוקמה באמצעות  200,000 דולר שלווה זנדמן מאלפרד סליינר. לצוות הפיתוח של הנגד צירף זנדמן, כשותפים טכניים, את ג'ים סטר ודן פוסט. כעבור שישה חודשים היה בידם הנגד המיוחל. ביצועיו של הנגד היו מעולים, אבל מראהו היה מוזר. עד אז, צורתם של הנגדים היתה גלילית, ואילו נגד זה היה שטוח, מפני שנבנה ממשטח קרמי שעליו הודבק הרדיד המתכתי. החומר הזול ביותר והמתאים להדביק עליו רדידים היה זכוכית. נגד הרדיד (Film Resistor) של וישיי התגלה כסיפור הצלחה וכפריצת דרך טכנולוגית. עם לקוחותיה הראשונים של חברת וישיי נמנו הצבא האמריקני וסוכנות החלל נאס"א.

מזעור הוא אחת המטרות החשובות של תעשיית האלקטרוניקה, שהרי איש אינו רוצה לשאת טלפון סלולרי בגודל של מזוודה. השאלה היא, איך אפשר למזער נגדים? איך אפשר להכניס את כל ההתנגדות של נגד 2 לתוך נגד 1, בלא להכפיל את ממדי הנגד? את פתרון הבעיה הגה זנדמן במהלך ארוחת צהריים. המפית המקורית עם שרטוט הרעיון מוצגת במוזיאון הלאומי לטבע ולמדעים של ארצות-הברית. ניקח מתכת ונחתוך אותה לחתיכות; במקום לנוע ישר, יעבור אז הזרם בתנועה מפותלת. הברקה זו נחשבת לאחת ההמצאות החשובות של תעשיית האלקטרוניקה במאה ה-20. כעת הנגד הוא קטן, אבל התנגדות היא כזו של נגד גדול. 


1 הוא בעל מבנה רגיל. כדי להכפיל את התנגדותו היה מקובל להכפיל את אורכו – נגד 2. הנגד שפיתח ד"ר זנדמן היה בנוי ממוליך שנחתך כך שאילץ את הזרם לעבור במסלול ארוך – נגד 3.

 

השרוול התרמי וטנק המרכבה

בשנת 1968, בעקבות האמברגו הצרפתי על ישראל, פנתה התעשייה האווירית הישראלית לזנדמן בבקשה להקים מפעל לנגדים בארץ. פליקס זנדמן, הציוני הנלהב, נענה ברצון להצעה. הוא הציב את משה שמיר, בן-דוד שני, שניהל עד אז את מפעל הסוכר סוגת, כממונה על עסקיו בישראל. משרדי החברה בישראל הוקמו בשנת 1969, ומועסקים בה כיום כ-4,000 עובדים במפעלי הייצור ברחבי הארץ. 

שנתיים לפני מלחמת יום הכיפורים שלחה ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, את האלוף ישראל טל לאירוע של המגבית בארצות-הברית. שם בפילדלפיה, בארוחה חגיגית, פגש האלוף טל את פליקס זנדמן, המומחה העולמי בנושא חקר מאמצים במבנים הנדסיים. במשרד הביטחון הוחלט באותה תקופה לקדם את פרויקט המרכבה, שמטרתו היתה פיתוח טנק ישראלי והקמת תעשייה ישראלית לייצור טנקים. בראש הפרויקט עמד ישראל טל, שנחשב אחד מגדולי מפקדי השריון הישראלים.

אחת הבעיות המרכזיות בתותח טנקים היא הפרש הטמפרטורות בין חלקו העליון (החשוף לשמש) לחלקו התחתון המוצל. הדבר גורם להטיה ולכיפוף קל של קנה התותח, וכתוצאה מכך - לאי-דיוק בירי. בירי למרחק של 1,000 מטר, הפגז עלול לסטות למרחק של כמטר אחד. עד אז, הפתרון המקובל והלא כל-כך יעיל היה בידוד תרמי חלקי של התותח. בידוד מלא עלול לגרום להתחממות-יתר, ולפיכך הוא מסוכן בעת ירי.


התכופפות קנה התותח כתוצאה משינויי טמפרטורה בין צדו העליון והתחתון


זנדמן הגה את הרעיון של שרוול תרמי, המוליך את החום הנוצר עם פגיעת קרני השמש בחלקו העליון של התותח אל חלקו התחתון. הרעיון הוא דוגמה של חשיבה "מחוץ לקופסה" – במקום לבודד את הקנה, גורמים לו להתנהג כמוליך. השרוול התרמי מולבש על קנה התותח של הטנק, ומאפשר את פיזור החום על פני כל הקנה. בדרך זו מצטמצמת מאוד ההטיה של קנה התותח, והסטייה קטנה באופן משמעותי. שיטה זו הוכיחה את עצמה כבר במלחמת לבנון (הראשונה).  זנדמן תרם את הפתרון למדינת ישראל. 

 

הקמת אימפריה

נקודת מפנה בחייו העסקיים של פליקס זנדמן היתה בשנת 1985, בעת שווישיי רכשה את חברת האלקטרוניקה האמריקנית דייל (Dale) שמרכזה בנברסקה. חברת דייל היתה בלא ספק "דג שמן", גדולה בהרבה מחברת וישיי דאז.

בשנות השמונים החלה הצמיחה הגדולה של וישיי. החברה רכשה עוד חברות, נוסף על דייל האמריקנית, וביניהן ספרניס הצרפתית ודרלוריק הגרמנית. בהמשך (1991) רכשה וישיי את חברת ספרג, שהתמחתה ביצירת קבלי טנטלום רב-שכבתיים. בשנת 1992 רכש זנדמן את השליטה בחברה הגרמנית רודרשטיין, שהיתה יצרנית הרכיבים האלקטרוניים הגדולה ביותר באירופה. עתה, נעשה קונצרן וישיי לשחקן עולמי בולט בתחום הנגדים והקבלים. בשנת 1993 הופיעה וישיי ברשימת 500 החברות הגדולות ביותר של כתב-העת פורצ'ן. 

סיפור מיוחד של ניצחון הוא רכישתה של חברת טלפונקן הגרמנית, שהיתה לפני השואה AEG. אמיל רטנאו, תעשיין יהודי רב-תושייה, רכש בשנת 1881 את הפטנטים של תומס אדיסון, וייסד את  תעשיית החשמל בגרמניה, כשהקים את חברת AEG. וולטר רטנאו  היה בנו הבכור, איש מחונן ורב-כישרונות – ושר החוץ היהודי היחיד של גרמניה בכל ההיסטוריה. ולטר רטנאו נרצח בשל יהדותו ובשל גישתו המדינית, והמשטר הנאצי הלאים את חברת AEG. בימי המלחמה הפך AEG טלפונקן לחיל הקשר של גרמניה הנאצית, ואחריה הפכה החברה לפאר תעשיית האלקטרוניקה הגרמנית. 

בסתיו 1985 השתלט קונצרן דיימלר בנץ על טלפונקן.  עשר שנים אחר-כך הודיעה הנהלת הקונצרן על מכירת החברה, עקב קשיים כלכליים וסכנת סגירה. מבחינתו של פליקס זנדמן, קניית החברה היתה סגירת מעגל. בעת חתימת החוזה, הניח זנדמן כיפה על ראשו ובירך. זה היה הניצחון הגדול ביותר, ובלי נקמה - מפעלי וישיי בגרמניה, לשעבר טלפונקן. 

כיום מייצרת חברת וישיי מגוון רכיבים אלקטרוניים ומעסיקה עשרות אלפי עובדים במפעלים ברחבי העולם, בין השאר בארצות-הברית, צרפת, אנגליה, יפן, קנדה, מקסיקו, גרמניה, סינגפור, צ'כיה, פורטוגל, סין וישראל. כיום נחשבת וישיי ליצרנית מהגדולות בעולם של רכיבים אלקטרוניים פסיביים (נגדים, קבלים, סלילים), ושל מוליכים-למחצה (רכיבים אלקטרוניים אקטיביים). החברה נסחרת בבורסה האמריקנית בשווי שוק של כ-3 מיליארדי דולרים.

 

משואה לתקומה

הישגיו המדעיים-טכנולוגיים של ד"ר פליקס זנדמן מדהימים בכל קנה מידה –  39 פטנטים רשומים על שמו. ספרי הפיזיקה שחיבר הם חומר לימוד בסיסי באוניברסיטאות רבות, ומתורגמים אפילו לסינית. בשנים האחרונות זכה זנדמן בפרסים רבים, לרבות מדליית המדע של מכון פרנקלין.

פליקס זנדמן הוא ציוני נלהב. בשנת 1994 קיבל אזרחות ישראלית. עניין מיוחד לו בנגב ובתיעושו, ובו ממוקמים שלושה ממפעליו. בין היתר הקים מרכז למיקרו-אלקטרוניקה של שכבות עבות באוניברסיטת בן-גוריון.

בשנת 1987 הכירה יד ושם בתרומתם של יאן ויאנובה פוחלסקי למען הצלתם של יהודים בשואה, והם הוכרו כחסידי אומות עולם. יאנובה הלכה לעולמה 15 שנים קודם לכן, ואילו יאן נפטר שבע שנים לפניה. ילדיה של יאנובה הגיעו לטקס ביד ושם, שם ניטע בחורשת חסידי אומות העולם עץ לכבודה של משפחת פוחלסקי. 

ד"ר פליקס זנדמן נמנה עם חבר הנאמנים של אוניברסיטת תל-אביב. בשנת 2004, במושב השנתי של חבר הנאמנים באוניברסיטת תל-אביב, נחנכו בית-הספר לתארים מתקדמים בהנדסה על שם זנדמן-סליינר, והפסל "שואה ותקומה" מאת ורדה יורן, תרומתם של רותה ופליקס זנדמן. הפסל "שואה ותקומה" מראה אדם הקם ויוצא מבין ההריסות. פסל זה ממחיש בצורה מרגשת את סיפור חייו יוצא הדופן של ד"ר פליקס זנדמן.


תצלום הפסל "שואה ותקומה" מאת ורדה יורן, נתרם לאוניברסיטת תל-אביב על-ידי רותה ופליקס זנדמן בשנת 2004. הפסל ממוקם בפקולטה להנדסה. צילום: רפי אשכנזי


תודה לרפי אשכנזי על הסיוע בהכנת המאמר.


ד"ר דנה אשכנזי, מהפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל–אביב, עוסקת בהוראה ובמחקר בתחום המדע והנדסת חומרים ובכתיבת מאמרי מדע פופולרי. היא מכהנת בהנהלת האגודה הישראלית לחומרים ותהליכים כדוברת האגודה.



 לקריאה נוספת ולצפייה:

פליקס זנדמן, "דרכי מווישיי לווישיי - מנעורים בשואה לבגרות של מדע ותעשייה", הוצאת כתר, 1997.  תרגם עמוס כרמל.

סרט: "הניצחון הסופי - סיפורו של פליקס זנדמן", סרט בסדרת הפרויקט התיעודי של חיים הכט. הסרט הוקרן בערוץ 2.



מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת גליליאו: דנה אשכנזי, "מחשכה לפוטו-אלסטיות", גליליאו – כתב עת למדע ולמחשבה, גיליון 105,  מאי 2007, עמודים 50 - 59.


 

חברת וישיי מתמחה בייצור רכיבים אלקטרוניים. עם לקוחותיה הראשונים של החברה נמנו הצבא האמריקני וסוכנות החלל נאס"א. גרפיקה: דנה אשכנזי.


פליקס זנדמן נולד בשנת 1927. ילדותו עברה עליו בגרודנו שבפולין, באווירת האנטישמיות ששררה באירופה ערב מלחמת העולם השנייה. בשנת 1943, כאשר חוסל הגטו היהודי בגרודנו, נאלץ הנער פליקס להסתתר בבור קטן באדמה מתחת לביתה של משפחת איכרים. בבור זה שהה פליקס 17 חודשים תמימים, שבמהלכם למד מתמטיקה. 

בזכות ההשכלה שרכש באותו בור צר, המשיך פליקס זנדמן ללמוד לאחר המלחמה וסיים דוקטורט בפיזיקה באוניברסיטת סורבון היוקרתית. בשנת 1956 הגיע לארצות-הברית, ושם – בזכות תגליותיו פורצות הדרך בתחום ההנדסה - החל את דרכו בעולם העסקים. כיום מוכר ד"ר זנדמן כמדען וממציא מבריק, וכמי שעומד בראש חברת הענק וישיי (Vishay), המייצרת רכיבים אלקטרוניים - חברה שמחזור המכירות השנתי שלה נאמד במיליארדי דולרים. 


תחילת המסע

"שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל-פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְּרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" (קוהלת יא, א-ב)

פליקס זנדמן נולד לאהרן ולגניה בשנת 1927, בעיירה גרודנו, לשעבר בפולין (כיום בליטא). אביו אהרן זנדמן בא ממשפחה של תלמידי חכמים דלי אמצעים, שהקדישו את זמנם ללימודי תורה. בביתם של סבו וסבתו, ברל ורבקה זנדמן, עסקו השיחות סביב השולחן בפרשת השבוע, בפסוקים מהתלמוד, ואף גלשו לענייני פילוסופיה וציונות. סבו של פליקס מצד אמו, נחום פרידוביץ', בא ממשפחת תעשיינים אמידים, שבבעלותם היה עסק לחומרי בניין.

אהרן זנדמן, ציוני סוציאליסט, היה במקצועו כימאי, אשר השלים את לימודי הדוקטורט בכימיה באוניברסיטת וינה. באותה העת נבצר מיהודי פולין להשתלב במשרות הוראה ומחקר באוניברסיטאות. מאחר שהיה נשוי לבִתם של הפרידוביצ'ים העשירים, הסתפק אהרן במשרת שותף זוטר בעסקי המשפחה.

על בית הקיץ של הפרידוביצ'ים השגיח זוג איכרים פולנים, יאן ויאנובה פוחלסקי. נחום פרידוביץ', הסב, היה איש עסקים קשוח וקפדן, אך אדם הגון. סבתו של פליקס, תמה פרידוביץ', האמינה שהמצווה הגדולה מכולן היא מתן בסתר. כבר מגיל רך חינכה את הילד פליקס, שהדברים היחידים שהם שלנו באמת הם אלו שהענקנו לאחרים, בבחינת לחם שאנו שולחים על פני המים.

יום אחד הגיעה יאנובה פוחלסקי לבית משפחת פרידוביץ' כשהיא כורעת ללדת, לאחר שבעלה חבט בה בהיותו שיכור. היא התחננה לעזרה ממעסיקתה היהודייה. תמה פרידוביץ' לא היססה לרגע, הכניסה את יאנובה לבית-החולים היהודי של גרודנו, ולאחר התאוששותה אף סייעה לה בכסף. החסד הזה, שנעשה בסתר, היה תחילתו של סיפור אנושי מופלא. בכך שבחרה לעזור ליאנובה שלחה תמה פרידוביץ' את לחמה על פני המים, והוא שהציל בבוא העת את חייו של הנכד פליקס זנדמן. 

בילדותו למד פליקס בגימנסיה "תרבות" שבגרודנו, ששפת הלימוד בה היתה עברית. כבר מגיל צעיר חלם פליקס, שהמקצוע האהוב עליו היה מתמטיקה, להיות מהנדס. כמו רוב הילדים שלמדו בבית-הספר "תרבות", חלם לעלות לארץ ישראל. בשנת 1935, בהיותו בן שמונה, נערכו פרוגרומים מאורגנים ברחבי פולין. כנופיות של פולנים תקפו יהודים בגרודנו והרסו רכוש. באוגוסט 1939 נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שפירושו היה מחיקתה המוחלטת של פולין מהמפה, וחלוקתה מחדש בין הגרמנים לבין הסובייטים. פליקס, אז בן 12, הבין שהמצב מבשר רע, ושחייו עתידים להשתנות. יהודים הושפלו, הוכו ונרצחו ברחובות. ריח המלחמה היה באוויר, אולם איש כמעט לא העלה על דעתו שחורבן גמור מתקרב ובא.

עד מהרה פשטו חיילים גרמנים על גרודנו. היהודים נאלצו לענוד סרט צהוב, ללכת באמצע הכביש ולהסיר את הכובע בפני חיילים גרמנים. מעתה הפכו חייו של פליקס זנדמן למסע הישרדות חסר סיכוי. במשפחתו המורחבת ננקטו צעדים שונים כדי להגן על בני המשפחה מפני העתיד להתרחש. בבגדיו של כל ילד נתפרו מטבעות ושטרות, והוחלט למצוא מקום מחבוא לרכוש המשפחה. סנדר, דודו של פליקס, הציע פתרון מבריק - לבנות קיר נוסף במרתף, במרחק מטר אחד מהקיר הקיים, ושם להחביא את החפצים יקרי הערך של המשפחה.        

לקראת סוף 1941 הוצא צו גרמני שחייב את יהודי גרודנו לעבור לגטאות. פליקס ובני משפחתו עברו להתגורר בדירתו של קרוב משפחה, באזור שהוגדר כגטו מספר אחת בגרודנו. הצפיפות בגטו היתה נוראה. לקראת סוף 1942 נפוצו השמועות שהגרמנים עומדים לסגור את הגטו. בעקבות זאת החליטה אמו של פליקס לקחת את שני ילדיה ולברוח מהגטו. אביו, אהרן, סירב לעזוב את הוריו הקשישים, ובחר להישאר איתם בגטו. האם ושני ילדיה הסתתרו ימים אחדים במחבוא בבית המשפחה הישן מחוץ לגטו, אך הגרמנים גילו אותם והם נמלטו למרתף הבית. שם במרתף היה הקיר הכפול, שבו הוחבאו החפצים בתחילת המלחמה. בינתיים פרץ מישהו חור בקיר החיצוני, וגנב את כל רכוש המשפחה. משנגנבו החפצים, נשאר החור בקיר. דרך החור הזה ברחו בני המשפחה, וזה מה שהציל את חייהם.

אמו של פליקס, שהיתה תשושה ונמלאה ברגשות חרטה על שנטשה את בעלה, החליטה לחזור לגטו. הסיכויים בחוץ היו קלושים, ובסופו של דבר נאלץ פליקס לחזור אל הגטו. הוא יצא מדי יום ביומו לעבודות פרך בשירות הגרמנים, ושכרו היה לשוב הביתה עם כיכר לחם. בדצמבר 1942 העבירו הגרמנים כמה אלפי יהודים מגטו גרודנו למחנה קילבסין(Kelbsin) . משפחת זנדמן נלקחה יחד עם רבים אחרים אל בית-הכנסת הגדול של העיירה, שם נורו יהודים רבים למוות. מבית-הכנסת נלקחו פליקס, הוריו ואחותו למחנה קילבסין, שהיווה תחנה בדרך אל המוות. מנות המזון במחנה היו זעומות, מורכבות בעיקר ממרק מימי, מנה אחת ליום. הנער פליקס הבין שנגזר עליו גזר דין מוות, והחליט לברוח, למרות הסכנה הרבה. הוא הסתתר בעגלה שיצאה מהמחנה, ואחר-כך קפץ ונמלט ממנה. בכוחות אחרונים חזר אל גטו גרודנו, שם התגוררו עדיין כמה מבני משפחתו.

זמן קצר אחר-כך פונו יושבי קילבסין למחנות ההשמדה, אך הוריו של פליקס ואחותו מירה הצליחו להינצל, ולחזור אף הם לחיק המשפחה בגטו גרודנו. שבועיים אחר-כך, באמצע ינואר 1943, עשו הגרמנים אקציה גדולה בגטו גרודנו. המשפחה המורחבת, שחיכתה לאקציה בבית, החליטה להתפצל לשני מקומות מחבוא. לשמונה בני משפחה צעירים, ביניהם פליקס ודודתו פניה, הכינו בני המשפחה מסתור מיוחד בעליית הגג שבתקרת המטבח. שם, האמינו, יהיה הסיכוי היותר טוב לשרוד. שאר בני המשפחה התחבאו מאחורי קיר מחיצה בעליית גג אחרת, גדולה יותר. עם בני המשפחה שבבית היו גם שני תינוקות רכים, וכן תינוק נוסף של זוג מכרים. בגלל החשש הכבד, שבכי התינוקות יסגיר את המשפחה כולה, בחר סבו של פליקס זנדמן לעשות מעשה. איש העסקים הקשוח נחום פרידוביץ' ויתר על מקום המסתור ונשאר בבית עם שלושת התינוקות, שניים מהם נכדיו. אחרי יומיים במחבוא היתה דודתו של פליקס, פניה, על סף שיגעון מרוב געגועים לבנה הקטן חיים, שנותר עם הסב. פליקס, שלא יכול היה עוד לסבול את הבכי, גלש מעליית הגג, וניגש לראות מה שלומם של בני משפחתו. אך הסב והתינוקות כבר לא היו בבית. הם נלקחו לרכבת המוות, כשנחום פרידוביץ' נושא על ידיו את שלושת הילדים הקטנים. פליקס ניסה לטפס על המרזב החלקלק ולעלות שוב למחבוא, אך נכשל בניסיונותיו. כאשר נואש, פנה למחבוא האחר, שנחשב לפחות בטוח. רצה הגורל וכל המתחבאים במחבוא היותר בטוח נתפסו, ואילו המסתתרים במחבוא הפחות טוב לא נתגלו.  


"יום הדין - מלאך האלוהים, השטן והקברן", ציור: עודד לוטקר

ב-12 בפברואר 1943 חיסלו הנאצים סופית את הגטו היהודי בגרודנו. פליקס זנדמן עבד באותה העת בעבודות כפייה מחוץ לגטו. הוא החליט לברוח למקום המפלט האחרון שהכיר – בית הקיץ של משפחתו, שבו התגוררו באותה עת יאן ויאנובה פוחלסקי עם חמשת ילדיהם. אחוז אימה, פנה ליאנובה וביקש מחסה בביתה ללילה אחד בלבד, אולם היא התעקשה להחביאו בביתה ככל שיידרש. זמן קצר לאחר מכן הגיע אל משפחת פוחלסקי דודו של פליקס, סנדר, מלווה בזוג יהודים נוסף שברח גם הוא מהגטו. סנדר, שהיה מהנדס, ארגן את כולם לצורך חפירת בור שישמש כמקום מסתור. זה היה בור שאורכו 1.5 מטרים, רוחבו 1.2 מטרים ועומקו חצי מטר. בקבר המחניק הזה, מתחת לחדר השינה של משפחת פוחלסקי, נדחקו יחדיו ארבעת היהודים - פליקס בן ה-15, דודו סנדר וזוג צעיר, מוטל וגולדה בס. יאנובה ובני משפחתה עמדו על המשמר, כי היו מי שטענו שמשפחת פוחלסקי מחביאה בביתה יהודים. כאשר הגיע לבית משפחת פוחלסקי גרמני עם כלב לבדוק את המקום, שמרה יאנובה על קור רוח. היא פיזרה פלפל שחור בסביבת המחבוא, והגרמני וכלבו, שלא מצאו דבר, הסתלקו להם. פליקס שהה בבור 17 חודשים תמימים, בלא ספרים ומחברות, אך עם רצון עז לשרוד ולהישאר שפוי. שם לימד אותו סנדר את יסודות המתמטיקה והפיזיקה, הכל בעל פה.  


הדרך אל החופש

ביולי 1944 התחולל אחד הקרבות האחרונים של מלחמת העולם השנייה באזור הנהר ניימן, מצפון לגרודנו. הצבא האדום השתלט על הגדה הדרומית של הנהר, והדף את  100,000החיילים הגרמנים לעבר פולין. בבית משפחת פוחלסקי הסתתרו ארבעה יהודים בתוך בור. בשלב זה קיבלה משפחת פוחלסקי הוראה לפנות את הבית, וכך נשארו ארבעת המסתתרים ללא מזון. בלית ברירה נאלצו לצאת מהמחבוא בלילה ולחפש מזון, כשמסביבם נמצאים הגרמנים. כעבור מטרים אחדים, נתפסו. הם סיפרו לגרמנים שברחו מהבולשיביקים וצעדו ברגל מהיער. הגרמנים השתכנעו והתירו להם ללכת.

לקראת סיום המלחמה היה פליקס שבור נפשית ופיזית. הוא הגיע שוב ליאנובה פוחלסקי, שנהגה בו כאם, האכילה אותו ודאגה שיתחזק. בתום המלחמה, גילה פליקס זנדמן שכמעט כל משפחתו נספתה בשואה. מכל נכדיהם של תמה ונחום פרידוביץ', היה הוא היחיד שנותר בחיים. בספרו "דרכי מווישיי לווישיי" (מקורו של השם ווישיי יבואר בהמשך), תיעד את הישרדותו במלחמת העולם השנייה. הספר נכתב בשיתוף עם הסופר והעיתונאי דייוויד צ'אנוף. 


עטיפת הספר "דרכי מווישיי לווישיי", שכתב פליקס זנדמן בשיתוף עם דייוויד צ'אנוף. הספר יצא לאור בעברית בהוצאת כתר. תרגום: עמוס כרמל.


דודו של פליקס, סנדר, היחיד שנותר ממשפחתו הקרובה, היה לו כאב וכאם. לאחר המלחמה נבחן פליקס בבחינות הבגרות בפולין ועבר אותן בהצלחה. כשהבינו פליקס וסנדר שמולדתם הפכה לבית-קברות יהודי עצום, החליטו לצאת ממנה. הם באו לפריז, וחשו שהם יוצאים מבית עלמין למקום חופשי. בצרפת למד פליקס פיזיקה והנדסת מכונות באוניברסיטת ננסי, ומאוחר יותר אף סיים בהצטיינות דוקטורט בפיזיקה באוניברסיטת הסורבון שבפריז. 

פליקס זנדמן שמע לראשונה על תופעת הפוטו-אלסטיות כשלמד בננסי. את התופעה גילה החוקר הבריטי סר דייוויד ברוסטר (Brewster) במאה ה-19: כאשר מפעילים לחץ על זכוכית ואחר-כך מתבוננים בה מבעד למסננים מקטבים, אפשר לראות צבעים שונים. מהתבוננות בצבעים ושימוש בנוסחאות מתמטיות אפשר לקבוע מה מידת המאמץ הקיים בזכוכית בכל נקודה. בהמשך גילו מדענים כי חומרים שקופים אחרים, למשל חומרים פלסטיים, מפגינים גם הם אותה התנהגות – גם הפעלת מאמץ בפלסטיק מולידה תצוגה של מגוון צבעים מבעד למסננים מקטבים.

תופעת הפוטו-אלסטיות (photoelasticity) שבתה את לבו של פליקס. בעולם התעשייתי חשוב לדעת מתי והיכן מבנה עומד להישבר וכמה כוח נדרש לשם כך, וזאת על מנת למנוע אסונות הנדסיים. במוחו של פליקס צץ הרעיון לנצל את הפוטו-אלסטיות כדי למדוד מאמצים במבנים מכניים. הרעיון היה להצמיד פלסטיק שקוף למתכת, או לצַפות בו את המתכת. כאשר יופעל עומס על המתכת, השפעתו על הפלסטיק תהיה זהה להשפעה על המתכת. הפלסטיק הדק המצפה את המתכת יימתח, יתכווץ או יתכופף בדיוק כמו המתכת שאליה הוצמד. כך יעבור הציפוי הפלסטי אותם עיוותים שתעבור המתכת בפני השטח שלה. ציפוי הפלסטיק יתפקד  כחיישן של השינויים המתרחשים על פני המתכת.

חלק ממחקר זה נכלל בעבודת הדוקטורט של פליקס. מכיוון שלא היו בנמצא חומרים פלסטיים שיכלו לענות בדיוק על דרישותיו, החל לפתח חומרים מתאימים. נוסף על כך, היה עליו לפתח את המכשור המתאים למדידה ואת המתמטיקה העומדת מאחורי השיטה שפיתח. ככל שעבר הזמן, הבין פליקס שמדובר לא רק בפיתוח של המצאה בודדת, אלא בטכנולוגיה שלמה. לטכנולוגיה זו נתן את השם המסחרי פוֹטוֹסטרֶס


דוגמה לצבעים המתקבלים כאשר חושפים חומר מצופה בציפוי פוטוסטרס לעומסים, ומתבוננים בו באמצעות אור מקוטב. 


על מנת לבחון את יעילות השיטה, החל ד"ר זנדמן בניסויי שדה. הוא נהג לגשת לגשר, להצמיד פלסטיק שקוף לנקודות מפתח על פניו, להעמיס את הגשר במשאיות, ולבדוק את השינויים שהתרחשו במתכת שממנה נבנה הגשר. התוצאות שקיבל הושוו לשיטות אחרות, וההתאמה היתה מצוינת. בסיום הדוקטורט החל לעבוד בחברת סנקמה (Snecma), חברה צרפתית ממשלתית, שתכננה וייצרה מנועי מטוסים עבור חיל האוויר הצרפתי. שם היה למהנדס מבחנים, וחישב מאמצים הפועלים על מטוסים בזמן טיסה, תוך התמקדות בחישוב המאמצים באזור החיבור של הכנף לגוף המטוס. ד"ר זנדמן ציפה את המתכת בחומר פלסטי שקוף, וגילה שכאשר מפעילים לחצים על הגוף המצופה, אפשר לראות על הפלסטיק, בעזרת המכשור האופטי, צורות וצבעים המלמדים על נקודות החולשה של המתכת. באופן זה אפשר לאתר אזורים מסוכנים, הדורשים שינויי תכנון, וכן חלקים הנדרשים להחלפה במהלך השימוש השוטף. על המצאה זו, המאפשרת גילוי וחיזוי נקודות שבירה של מתכות באמצעות ציפוין בחומר פלסטי וצפייה בהן במכשור אופטי מיוחד, רשם ד"ר זנדמן פטנט. להמצאה היו שימושים מיידיים בתעשיית המטוסים והרכב, ועל כך קיבל מדליה מממשלת צרפת.

שנות החמישים היו עידן של שגשוג ופריחה לתעשייה האמריקנית. חברות אמריקניות חיפשו מהנדסים ומדענים מנוסים מאירופה. בשנת 1956 הגיע זנדמן לארצות-הברית, שם פגש לראשונה את דודנו אלפרד סליינר, מי שהיה עתיד להיות שותפו העסקי. השניים התיידדו במהרה, ואלפרד ובני משפחתו העניקו לפליקס תחושה של בית ומשפחה.