נופים מטושטשים

תערוכת יחיד לזכרו של הצייר עודד לוטקר (1935-2007). אוצרת: דנה (לוטקר) אשכנזי. התערוכה התקיימה בדצמבר 2007 - ינואר 2008 בבית מלינוב שברמת השרון. הוצגו בה למעלה מ-50 עבודות נבחרות מבין מאות העבודות אותן צייר עודד בתקופות שונות במהלך חייו. 

עודד לוטקר נולד בתל-אביב בשנת 1935 לצבי ורעיה לוטקר. מגיל צעיר מאוד הוא אהב לצייר את האנשים, החפצים והנופים שמסביבו. מנעוריו נחשב לאלוף ברישום, אך גם ניכן ביכולת לצייר בצבעים עזים ציורים מלאי עוצמה. בגיל 12 התייתם מאביו, ומאז חייו השתנו ללא הכר. בנעוריו למד בפנימיית מקווה ישראל. חבריו מאותה העת זוכרים אותו כבחור יפה וחסון, מלא הומור ובעל ידע עצום, שאהב לקרוא ספרים, ולצייר סירות וים. 

הוא שרת שש שנים בצבא, אחר-כך למד אגרונומיה בירושלים ותואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל-אביב. בשנת 1964 נשא עודד לאישה את מיקי. לזוג נולדו שלושה ילדים – דנה, צבי ועידו. לכשסיים עודד את לימודיו החל לעבוד בתה"ל, כמנהל פרוייקטים ברחבי העולם.

עודד צייר לאורך תקופות שונות במהלך חייו, וסגנונו הוא עשיר ומגוון. רבים מרישומיו וציוריו נעשו על ניירות  עיתון פשוטים ועל מפיות של בתי מלון ומסעדות, מה שמעיד על תשוקתו הרבה לציור. הוא היה אומן בלב ובנשמה. הוא צייר לילדיו ונכדיו מגהצים מרחפים בחלל, רכבות קיטור, מפלצות  מפחידות, דינוזאורים, ומטוסים בשמים. הכל מהראש לפי בקשתם. בין השנים 1976-78 למד עודד במכון אבני לציור ופיסול.

בשנותיו האחרונות חזר עודד לצייר בחדווה והאהבה מרובה, כמי ששב לכור מחצבתו. הוא צייר בבית מלינוב בהדרכתה של סמדר אשכר. ואף החל לצייר בתל-אביב בסטודיו של ג'ון בייל. בשנתו האחרונה הרבה עודד לצייר נופים מטושטשים, ואף ציורים העוסקים במוות. זאת היתה דרכו האמיצה להתמודד עם פחדיו ולהיפרד מהעולם. עודד לוטקר היה צייר בנשמתו, שנהג בעיפרון ובמכחול כמנצח בתזמורתו וכקוסם המנופף בשרביטו.

מכתביו של עודד לוטקר למשפחתו בעת ששהה בפרו בנסיעת עבודה

8 בספטמבר, 1975

מיקי'לה,  דנה'לה, צביקה'לה, עידו'לה החמודים שלי שלומות. 

עתה חזרנו מטיול של סוף שבוע בו היינו במקום שקוראים לו קוסקו (Cosco). לקוסקו טסים כשעה ורבע מלימה. קוסקו עצמה היא העיר שהייתה עיר הבירה הראשונה של האינקס. בעיר עצמה כנסיות רבות יפות ומסביב לעיר ישנם שרידים של תרבות האינקס, כולל האבנים הגדולות והמפורסמות, היוצרות חומה שהחלק העליון שלה נהרס על ידי הספרדים הכובשים, מה שנשאר מרשים מאוד. משקלם של אבני הבסיס עשוי להגיע ל-30-40 טון, והאבנים מסותתות בהתאמה מלאה אחת לשניה ותוך יצירת שיניים ומרווחי גובה המקנים להן יציבות. על יסוד האבנים הללו לקחו הספרדים ובנו חלק גדול מן המבנים העתיקים של העיר. קיימים מספר רחובות הבנויים ממש על הבסיס של האבנים שישנו באינקס. 

בעיר עצמה בילינו את היום הראשון (יום שישי) ובערב הלכנו לראות ולשמוע להקת פולקלור מקומית שהציגה שעה וחצי עד שעתיים של ריקודים ושירה מקומיים, דבר מרשים כשלעצמו. למחרת, יום שבת, השכמנו קום ונסענו ברכבת למאצ'ו פיצ'ו. הנסיעה ברכבת לוקחת כ-4 שעות לכיוון אחד. זוהי רכבת של תיירים העוברת מן הגובה של קוסקו כ-3500 מטר מעל פני הים לגובה של 2400 מ' לכיוון האמזונס. ובואדיות בהם עוברת הרכבת ניתן לראות צמחיה שהופכת להיות טרופית באופייה עם מראה של פסגות מושלגות (5000 מ' גובה ומעלה) של האינדים. מראה מרשים בהחלט. כשמגיעים לתחנת הרכבת של מאצ'ו פיצ'ו לוקחים אוטובוס המעלה את התיירים עוד כ-500 מטר גובה לאחת הפסגות עליהן נבנה היישוב (או העתיקות הקיימות ממנו). הנוף מרשים ביותר – כחצי שעה של עליה עם האוטובוס ואז נמצאים במקום. זוהי עיר בנויה מאבן (הרוסה בחלקה ובעיקר בגגות) בה ניתן לראות את סיגנון החיים של האינקס. העיר מאצ'ו פיצו נבנתה בחופזה במשך מספר שנים מאחר והאינקס היו נאלצים לנטוש את העיר הבירה קוסקו ואז בנו להם עיר חדשה. הדבר הזה ניכר בסגנון בניה שהינו הרבה יותר חפוז מבחינת עיבוד האבן מאשר נמצא בקוסקו. 

בכל אופן האינקס השתמשו באבן המקומית וכרו ממנה את האבנים. ההר הוא תלול מאוד וכדי להקים יסוד מוצק לבניה וכן כדי לספק מזון לעיר החדשה בנו טרסות של אבן במשטחים עצומים לגובה של מאות מטרים על פני ההר. כמו כן בנו שם מצודה לחיילים, את ארמון האינקה עצמו ואת ארמון המלכה, וכן בתים נוספים שהיו מיועדים כנראה ליצרני מזון ובאותו מקום לאיכרים המקומיים – המקום מרשים ביותר וכדאי לראותו. אחד הדברים המרשימים הנוספים הוא מערכת המים החצובה באבן שבה הצליחו תושבי המקום להזרים מים לכל מבנה ומבנה בעיר תוך ניצול הגבהים הטופוגרפיים. בכל מקרה עבודת החציבה וההובלה שאותה השקיעו במקום הייתה עצומה.

למחרת השכמנו קום שוב ונסענו למקום שקוראים לו פיסק, זהו שוק של יום ראשון המיועד כנראה כיום בעיקר לתיירים. צורת המקום איננה מן העולם הזה, קודם כל הדרך עוברת לאורך ואדי עם נהר די גדול במרחק של כ-60 ק"מ מקוסקו. אחרי מעבר של 20 ק"מ רבים מגיעים ל-40 ק"מ דרך עפר העוברת בין הכפרים הפרואנים. בכל מקרה מגיעים לפיסק ורואים שם מן תמונה ססגונית של אינדיאנים עם פונצ'וס וכובעים וצ'ומפס (סוודרים).

הרבה, הרבה נשיקות,

להתראות שלכם באהבה 

אבא עודד

12 בספטמבר, 1975

מיקי'לה, דנה'לה, צביקה'לה, עידו'לה החמודים שלי שלומות ונשיקות מאבא. 

מחר אנחנו יוצאים (אמנון ואני) לאיקיטוס. איקיטוס זהו מקום על האמזונס של פרו, מה שנקרא פה הסלווה (ג'ונגל). זהו מקום שלא ניתן לפתח בו חקלאות מן הסיבה הפשוטה, שכאשר מבראים את הג'ונגל ועד החריש הוא צומח בחזרה.

ישנו כמובן נתיב מים על נהר האמזונס, בוא ניתן להפליג כשבוע עד מנאיג או בלם בברזיל, על ספינת נהר, זוהי חוויה מעניינת שהיה צריך לנסות אותה פעם, אך לא בנסיעה הזאת. זוהי ארץ מיוחדת, האקלים בלימה בחורף (ועכשיו חורף) ממש קר. אי אפשר לצאת החוצה בלי סודר ומעיל, על העיר רובץ ענן כבד של ערפל הנובע מזרם ההומבולט הבא מן הקוטב הדרומי וגורם לכך שלימה נראית בערך כמו באר-שבע גדולה עם מעט מאוד צמחיה (לא צומח פה באזור בחוץ שום דבר ללא השקייה). באתי לכתוב את פרק הארגון ואני מוצא עצמי יושב וכותב את כל פרק האסטרטגיות. העיר לימה מעניינת, עם מוזיאונים יפים, גנים ופארקים מושקעים, מסעדות טובות שאני ממעט ללכת אליהן (פעם בשבוע) בכדי לא להשמין... היתה פה מהפכה זוטא והחליפו את הממשלה ביום שבו באנו ללימה. הזמן עובר מהר, אין סכנה. 

שלכם באהבה בהרבה נשיקות, 

אבא עודד 

17 בספטמבר, 1975

מיקי'לה, דנה'לה, צביקה'לה, עידו'לה הרבה נשיקות מאבא. 

חזרנו אתמול מאיקטוס. זוהי עיר הנמצאת על הסלווה הג'ונגל של האמזונס של פרו. לאחר שהייה של כשלושה ימים באמזונס, קשה לתאר מה זה האמזונס. זהו לא נחל – זהו ים. תארי לך שבאיקטוס יש נמל עמוק ומגיעות לשם אוניות אוקיינוס. ישנן שם גם אוניות מלחמה (משחתות) של הצי הפרואני, כנראה לשמור על פתח הנהר בפרו.ובכן, הגענו לאיקטוס ולקחנו שם מלון בשם "אמזונס לודג' ספארי" , הנמצא כ-30 ק"מ בתוך הנהר מן העיר, והדרך לשם מובילה בשייט של שעה בסירת מוטור מהירה. הנסיעה עצמה מעניינת והנהר מגיע במקומות מסוימים לרוחב של 3-4 ק"מ ומתפצל להרבה נחלים ונהרות משנה. הגענו למלון אחה"צ לאחר ארוחת צהרים טעימה ביותר ולא משמינה (דגים ובשר) ויצאנו לסיור בתוך הג'ונגל – סיור של 20 דק' ואח"כ עולים על סירות ונוסעים לבקר שבט אינדיאנים (כנראה מיועד עבור תיירים). שם אפשר לראות כל מיני תוצרות בית של אינדיאנים וקני במבוק חלולים בעזרתם יורים חיצים (מורעלים) במטרה לצוד. אח"כ חזרנו והייתה ארוחת ערב, שוב פעם טעימה ביותר והלכנו לישון.

המלון עצמו מורכב מבקתות קש ועלים על שלד של עץ טבעי, לפי צורת הבניה המקומית במקום. צורת הבניה מספקת מסתור טוב מפני הגשם. החדרים עצמם חצי פתוחים וישנה הגנה מפני יתושים וחרקים באמצעות רשתות. למחרת לאחר שינה בצל הג'ונגל והגשם הטרופי יצאנו לצוד דגים יחד עם צלצל בסירת משוטים מקומית. הצלצל זה מן מזלג מנחושת או ברזל מורכב על במבוק, שמטילים אותו ברגע שרואים דג הגיוני בגודלו. הסירה (הקנוס) מורכבת מלוחות עץ מקומיים ולפרקים מגזע עץ אחד שהוציאו ממנו את התוכן. היה שם כל כך טוב ושקט שהחלטנו להישאר עוד יום ולהנות מן האוכל בטעים ביותר שהיה במקום. 

שלכם באהבה והרבה נשיקות, 

אבא עודד 

24 בספטמבר, 1975

למיקי'לה האהובה ולילדים האהובים שלי שלומות ונשיקות.

מה אני אגיד לכם, בחרתי מקצוע לא קל. גמרתי פחות או יותר חלק גדול מן העבודה ובאתי לישיבת סיכום. הצרה שהלכתי כנראה יותר מדי לפתרון ספציפי וכנראה דרוש פתרון בקווים יותר כלליים ויותר גמיש. מן סופרמרקט של רעיונות.

התוצאה שנצטרך לשכתב חלק מן הדוח הכתוב בעבודה. נקווה שנספיק לעשות זאת בימים הקרובים, באם לא זה יגמר בישראל. קיימים גם קשיים בטרמינולוגיה המקצועית. שולחן העבודה שלי מלא ספרים וכל הזמן אני צריך לעיין ולצטט מקרים שקרו ב-5 ארצות שונות בזמנים שונים. אני עובד ממש כל לילה עד שעות מאוחרות, קורא ומשתדל לקלוט עוד ידיעות ומידע על המצב כאן. המצב המדיני-פוליטי, הכלכלי, הארגוני, ארגוני איכרים, רפורמות אגרריות, מקרים של פרוייקטים להשקייה שהצליחו ומקרים של פרוייקטים להשקיה שנכשלו והסיבות לכך. עוד מעט אהיה "פרופסור" לנושא הזה. עד עכשיו קראנו קרוב ל-50 ספרים עבים באנגלית וספרדית, סה"כ כל ספר כ-300 עמודים בממוצע, כלומר הכנסתי לראשי הקטן והמסכן כ-15,000 עמודים באנגלית ובספרדית, החל מסיפור על "זפטה" אמלינאו ומרד האיכרים שלו במקסיקו בשנים 1910-1920 ועוד... דבר אחד אי אפשר להתלונן שהחיים משעממים. 

נשיקות לכולם,

אבא