מאמרים‏ > ‏

על מאבקי יוצרים בקולנוע ובתיאטרון


השבוע פורסמו שני ראיונות מעניינים. האחד על קולנוע והשני על תיאטרון. הראיון עם נעם סמל, מנהל הקאמרי ב-YNET במדור צרכנות. בראיון "ההצגה חייבת להמשך. גם באריאל" הוא מתייחס להחלטת השחקנים והבמאים להחרים הצגות באריאל, כמו כן מסביר נעם סמל את התלות הגבוהה של התיאטרון במכירת כרטיסים ובקהל מצד אחד ואת דרישתו המוחלטת לחייב שחקנים להופיע באריאל. באותו שבוע הופיע ראיון בדה מארקר במדור מדיה עם יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים הנכנס אורי רוזנווקס בראיון "מנכ"ל קשת אבי ניר הוא שר החינוך בפועל של מדינת ישראל" הוא מדבר על תפקידו של ערוץ 2 ועל חשיבות מאבקי היוצרים מול כוחה החברתי ההרסני של הטלוויזיה המסחרית.

התמונה העולה משני הראיונות הללו היא מאפשרת השוואה בין עולם התיאטרון לבין הקולנוע/טלוויזיה. מעבר להיקף הסכומים המדוברים ולהיקף היצירה – תיאטרון הקאמרי וערוץ 2 דומים באופן התנהלותם. ערוץ 2 הוא גוף פרטי המורכב מזכיינים שזכו במכרז לעשות כסף, ואילו התיאטרון הקאמרי הוא גוף שמוגדר כציבורי שזוכה לסבסוד חלקי ותלוי גם הוא ברייטינג.

אולם מבחינת היוצרים ישנו הבדל משמעותי יותר - מול זכייני ערוץ 2 מתקיים מזה שנים מאבק קבוע מצד יוצרים על תקציבים ועל אופן ניהול התקציב ועמדה בלתי מתפשרת שטוענת שעל אף שמדובר בגוף פרטי למטרת רווח – תפקידה של הטלוויזיה הוא לא רק מסחרי אלא יש לה מחויבות חברתית שגם מוגדרת בחוק. לעומת זאת בעולם התיאטרון מתנהלים גופים שזוכים דווקא למימון ציבורי ללא שום לחץ מצד יוצרי התיאטרון ליצירה אומנותית חברתית, מתוך הסכמה בשתיקה שהתיאטרון הרפרטוארי סיים את תפקידו החברתי ושהמבנה הקלאסי של מנהל על ששולט בתכנים הוא מבנה טבעי לתיאטרון. ההנחה האנכרוניסטית שתיאטרון הוא איכותי מטעם היותו תיאטרון היא מגוחכת, רוב התיאטרון בתיאטראות הגדולים הוא עם תוכן בידורי בדיוק כמו ערוץ 2 ואפשר גם למצוא בערוץ 2 אפילו תכנים איכותיים יותר. ההתנהלות לעומת זאת של גופי התיאטרון היא כמו של ערוץ 1 ויוצרי התיאטרון נמצאים עדין בשלב שבו היו יוצרי הקולנוע בשנות התשעים כשערוצי הטלוויזיה לא השקיעו שקל מחובתם ליוצרים ואיגודי יוצרי הקולנוע היו בלתי רלוונטיים.

מעורבות חברתית בתיאטרון? לאחרונה ניתנה לנו דוגמא חד-פעמית של הדגמת מעורבות חברתית של אנשי תיאטרון, עם הופעת ההודעה של מספר יוצרים בתיאטרון, שלא להופיע בהיכל התרבות באריאל. הכרזה זו נתפסת כלא לגיטימית, מפתיעה ואולי הזויה, דווקא בגלל שאנשי התיאטרון הרבה פחות מעורבים במאבקים חברתיים באופן קבוע. רוב החותמים - רובם אנשי התיאטראות הגדולים - מייצרים תרבות מסחרית-בידורית שאין לה דבר עם מעורבות חברתית. הם לא בנו שום סביבה יצירתית המאפשרת ביקורת במסגרת היצירה שלהם ולכן עושים זאת מחוץ ליצירה שלהם. זוהי פעולה לגיטימית אולם ללא שום איגוד חזק מאחוריהם, התגייסות חד-פעמית זו עלולה לעלות ליוצרים אלו במחיר יקר ויתכן שיחשבו שוב לפני שירימו ראש בפעם הבאה.


אפשר לבדוק כיצד פועלים יוצרים בתיאטרון ובקולנוע ומתוך ההשוואה ללמוד משהו על המשמעות של התאגדות של יוצרים. המשך המאמר למטה


כתבה על ההצגה "מילות מפתח" של תיאטרון הסימטה בניהולו של אבי גיבסון בר-אל שהוחלף מתפקידו



ראיון של הטלויזיה החברתית עם מקים תיאטרון החדר - אמיר אוריין