5מודלים כלכליים לתוכן ברשת


מילון כלכלת הרשת החסר: המחיר

 

אתגר החינמיות

 

כשהמסחר בתוכן ברשת עשה את צעדיו הראשונים נראה היה שהאתגר הגדול טמון בדרכי הגביה - אבטחה של רכישה באמצעות כרטיסי אשראי, מציאת מודלים לתשלום של סכומים קטנים שאינם כדאיים באמצעות כרטיס אשראי וכד'. התפתחותם של מנגנונים כמו pay pal  עקפו מכשלות כאלה. אמנם נושאים אלה עדיין לא הגיעו לפתרון ממצה, אך הם נראים תפליםמול האתגר הגדול באמת - החינמיות.

      הרשת מציעה תוכן רב בחינם, וככל שחולף הזמן, היקפו של תוכן זה גדל והולך. אם בעבר אפשר היה להבחין בין תוכן איכותי הסגור בתשלום ובין תוכן חובבני נוסח ויקיפדיה הפתוח בחינם, ככל שחולף הזמן, הולכת ומיטשטשת ההבחנה, ומעוזי התוכן בתשלום הולכים וקורסים זה אחר זה – בחודשים האחרונים אנו עדים לפתיחתם של אתרים שהיו סגורים למנויים לקהל הרחב - אתרים כמו ניו יורק טיימס סלקט, הוול סטריט ג'ורנל, אתר הרצאות הוידאו היוקרתי  טד, הפיננשל  טיימס ואחרים. תופעה זו מרתקת במיוחד בהקשר של אתרים אלה שהניבו הכנסות בהיקף גבוה גם כשהיו סגורים למנויים.

כשבאים לבחון מהם הגורמים המובילים את הדינמיקה הזו יש להבחין בין סיבות ישירות לסיבות רחבות יותר.

באופן ישיר ניתן להצביע על שתי התפתחויות - האחת היא האיכות הגבוהה יחסית של חלק מהחומר החובבני. בהקשר זה בולטת הויקיפדיה אבל לא רק היא: מנגנונים מקוונים פתוחים כמו Ask וAnswers, וכן בלוגים  מקצועיים הפכו למקורות מידע אמינים שהפתיחות שלהם לקהל הגולשים במינון הנכון משביחה אותם, ומקנה להם ערכים מוספים שלא יכולים להיווצר בדרך סטנדרטית של יצירת תוכן. ההתפתחות האחרת היא ההכרה של גופים בכך שאם הם סוגרים את התוכן שלהם למנויים, הם לא יכולים לממש את הפוטנציאל העסקי המצפה לאתרים בעלי תנועה ערה מפרסומות. בהקשר זה בולטים דברים שאמרה וויאן שילר, סגנית נשיא בכירה בעיתון. שילר ציינה שכאשר העיתון סגר חלקים למנויים, הוא לא צפה את היקף ההפניות העצום לתוכן בעיתון ממנועי החיפוש הגדולים (ובראשם גוגל ויאהו). הפניות אלה הצביעו על פוטנציאל גדול של הכנסות מפרסום. היקף הכניסות הגדול הזה יוצר, מאידך, פוטנציאל נמוך של מנויים – מי שמגיע מהפניה עמוקה באמצעות מנוע חיפוש היישר לידיעה בנושא שעניין אותו, אינו מעוניין ליצור מנוי, והסיכוי שינדוד מהידיעה לעמוד הראשי של העיתון ויירשם כמנוי נמוך מאוד. במילים אחרות, למנועי החיפוש הגדולים תפקיד בפירוק מוצרי התוכן ליחידות משנה קטנות ולהפצתם באופן זה – התפתחות שמקטינה את הסיכוי שגולש ישלם עבורם. חשוב לשים לב שהדברים נאמרים על מי שניהלו כנראה את אחד מפרוייקטי התוכן בתשלום הרווחיים בעולם – ניו יורק טיימס סלקט שירת למעלה מ-227,000 מנויים שהניבו רווחים בהיקף של  כ-10 מיליון דולר בשנה, ובכל זאת הם העריכו שההכנסות מפרסומות יהיו גבוהות בהרבה. כיום, כחודשיים לאחר ביצוע מהלך זה, ניתן לקבוע שהתחזית של בעלי העיתון התממשה, ובחודשים הספורים שחלפו מאז פתח העיתון את שעריו, מספר הקוראים שלו גדל במיליונים.

 

 

 

כדור השלג החינמי

 

מעבר לשתי הסיבות הישירות דומה שיש מגמה רחבה יותר המובילה את ההתפתחויות האלה -

במאמר מקיף  על תוכן ברשת, מנסח מרטין ויילר את המגמה הזו כחוק:

"Digital content wants to be free, and will seek the path to maximum access."

החינמיות ברשת היא מעין כדור שלג תרבותי שאי אפשר לעצור. ההנחה שהרשת מזמנת מידע בחינם היא אחת מאבני היסוד של ציפיות הגולשים, ונדרשים ערכים מוספים חזקים מאוד שיגרמו לגולש לשלם על תוכן ולא לחפש אותו בחינם אצל המתחרים. מאידך, הרשת הוטמעה באופן חזק כל כך בחיי היום-יום שלנו עד שהפכה לערוץ החשיפה האפקטיבי ביותר, ולכן היא מהווה זירה שגופי תוכן לא יכולים להרשות לעצמם להיעדר ממנה. 

גוף תוכן שיסגור את החומרים שלו מסתכן בכך שמתחריו יצברו יתרון גדול במידה ויהיו חינמיים. בעולם בו שוכנים זה בצד זה המוצר החינמי והמוצר שבתשלום, אין למוצר בתשלום סיכויי הישרדות לאורך זמן. הרעיון של מסירה בחינם, שהוא פרדוקסלי במושגים של העולם הישן, הוא כמו וירוס המחבל כמעט בכל ניסיון לגבות תשלום על מידע ברשת. יש המחפשים מאחורי מגמה זו תחכום מסחרי פשוט נוסח מודל החכה והפתיונותכלומר – נחלק בחינם את החכות כדי שהגולשים ישלמו מחיר מופקע על הפתיונות. ייתכן שמודלים כאלה עמדו בבסיס השיקולים בתחילת הדרך, אבל כיום הגולם החינמי קם על יוצרו המסחרי והפך למחיר סף שאי אפשר שלא לשלם. 

 

 

 גם תיאוריות קונספירציה לפיהן ביום בהיר אחד, אחרי שנהיה תלויים במגוון שירותי גוגל, החברה תתחיל לגבות מאיתנו תשלום, נראות לא סבירות, בעיקר משום שישנו מאזן אימה בין גוגל ובין המתחרות שלה בהקשר זה – ביום בו גוף כזה יחליט לגבות תשלום עבור שירותים שהיו עד עכשיו חינמיים, ינדדו מייד לקוחותיו למתחרה, המספק שירותים זהים בחינם.

המגמה של חינמיות אינה עוצרת במתן מידע בחינם. ענקיות הרשת, ובעקבותיהן גם חברות קטנות, מספקות גם כלים חינמיים (דוא"ל, כלים לבניית אתרים, שטחי אחסון ועוד). בשנה האחרונה עלתה מגמה זו  מדרגה נוספת, כאשר פייסבוק, ובעקבותיה גוגל, פתחו תשתיות למפתחים המאפשרות להם להשתמש בתשתיות שלהן לבניית יישומים שונים.

היכן תיעצר המערבולת הזו? האם אין גבול להיקף השירותים שיינתנו בחינם? נראה שקו פרשת המים של הדינמיקה הזו הוא הכח של הרשת כערוץ חשיפה. הרשת היא חלון הראווה האולטימטיבי לתוכן. ישנה הצדקה לבנייה של חלון ראווה כאשר מסתתר מאחוריו מוצר - חלון הראווה ממוקם ב"ארון הבגדים" של הדוד רינגלהוט, אבל המוצרים המשתקפים בו מצויים, ברובם הגדול, בעולם האמיתי. כך גם ברשת -  אמזון מציעה אתר שופע מידע, אך מכוונת בעיקר למכירה של ספרים מודפסים בעולם האמיתי.

מי שלא מוכר דברים בעולם האמיתי ניצב בפני דילמה, שאותה ניסח קליי שירקי כדילמה בין תהילה לממון. הרשת יכולה לספק תהילה בעזרת החשיפה החינמית, אבל לפגוע אגב כך בפוטנציאל הכלכלי של היצירה.

 

 מהו מוצר חסין חינמיות?

 

במציאות כזו, בה גופים רבים עברו להפצה חינמית של תוכן ברשת, מה צריך לעשות מי שרוצה לגבות תשלום עבור תוכן ברשת? כדי לגבות תשלום עבור תוכן ברשת, יש למתג את המוצר  בצורה כזו שהוא יעמוד בתנאי סף מסוימים שייצרו לו דימוי של מוצר חסין חינמיות:

-         התוכן המוצע למכירה מאפשר חסכון משמעותי בזמן עבור מי שמחפש אותו. למשל: חברת אאוטסל מציעה מחקרים עדכניים בתחומים עסקיים–ניהוליים. המחקרים מרכזים את מיטב המידע בתחומים אלה, ונתונים כמותיים עדכניים המרוכזים סביב שאלת מחקר ממוקדת, היכולה לעניין לקוחות רבים. המידע המצוי במחקרים אינו בהכרח בלעדי, אבל התחקיר וריכוז הנתונים במקום אחד חוסכים זמן רב, כיוון שהמידע הנגיש ברשת מפוזר מאוד ודורש איסוף וניפוי.

-          בתוכן ישנה מידה של בלעדיות. למשל: מידע פיננסי רגיש יותר או פחות, פרופיל עסקי של גופים כלכליים וכדומה. מידע כזה נתפס כמידע בעל חשיבות אסטרטגית ואקסלוסיביות המצדיקה תשלום.

-       רכישת מנוי לשירותי גוף התוכן מזכה את המשתמש גם בתוכן, אך גם בשורה של שירותים מקוונים ולא מקוונים המצדיקים את ההוצאה. למשל: מנויים של אתר ההרצאות טד, זכאים לקדימות ולהנחה בהשתתפות בכנסים היוקרתיים שהחברה עורכת.

 

ציינו בראשית הדברים שמדובר במיתוג של המוצר ולא בהכרח  בתכונה אינהרטית שלו, וזאת בעקבות ממצא מעניין שעולה ממידע שחשפו אנשי ניו יורק טיימס על הרגלי השימוש של מנויי הסלקט שלהם לפני שהאתר הפך לחינמי. רוב המנויים לא צרכו את המידע האקסלוסיבי שהיה באתר, זה שהיינו מצפים שיהווה הצדקה ליצירת מנוי, אלא את עמודי הדעות של העיתון - תוכן שאינו ייחודי מצד האיכות שלו, ויותר מכך - לעיתים מזומנות הוא פרי של סינדיקציה עם גופים אחרים ולכן נגיש במקומות אחרים ברשת ללא תשלום.

מדוע, אם כן, עשרות אלפי המנויים בחרו להיות מנויים על ניו-יורק טיימס סלקט? ייתכן שאפשר לתלות את ההתנהגות הצרכנית הזו במה שאפשר לכנות "אפקט ערוץ 8": כשם שלקוחות רבים של שירותי הכבלים בוחרים להיות מנויים של ערוץ 8 אבל אחוז הצופים בערוץ קטן, וכשם שבעידן שלפני האינטרנט סדרות עבות  כרס (מ"זכרונות בן גוריון" ועד ל"אנציקלופדיה לחי ולצומח") היו פריט חובה בבתים רבים, אך לעיתים נדירות נפתחו, כך גולשים מעוניינים שבחבילת צריכת התרבות שלהם יהיה גם מקום לניו יורק טיימס סלקט. המקום הזה מבטא כוונות טובות לצרוך חומר מאתגר ומעשיר, או למצער רצון להחזיק במותג המזוהה עם רצינות ועם השתייכות לשכבה חברתית מסויימת, אבל בפרקטיקה היום-יומית הוא משמש באותו תפקיד שמשמש כל כתב עת אחר - לצריכה של מידע רלוונטי, בעל אופי של שיח אנושי, מעודכן וקל לעיכול (וגם לעטוף דגים, כמובן).

 

דוגמאות לפרוייקטי תוכן הגובים תשלום

 

בראשית העשור הנוכחי ובסוף העשור הקודם עלו לאוויר שלושה פרוייקטי תוכן שאפתניים, בעלי פרופיל דומה: איבררי, נטלבררי וקווסטיה. כל אחד מהפרוייקטים מיצב את עצמו כפרוייקט תוכן איכותי של ספרים שלמים, הפוזל לעולם האקדמי במדעי החברה והרוח; כל אחד מהפרוייקטים הוגדר כפרוייקט בתשלום; וכל אחד מהם נתקל בקשיי הישרדות מאז עלה לאוויר. כיום, קרוב לעשור מאז הקמתם, שלושת הפרוייקטים עדיין פעילים, למרות הקשיים. 

 

ebrary           

הפרוייקט עלה לאוויר בשנת 2001, והוא פונה בעיקר ללקוחות מוסדיים ולמו"לים. הפרוייקט כולל כ-35,000 פריטים מפולחים לפי נושאים, עם אפשרות לרכישת מאגרים בתתי נושאים. הפריטים במאגר מגוונים מאוד, וכוללים, מלבד ספרים, גם מאגרים מסחריים כמו מאגרי הנתונים של דן וברדסטריט, מאגרי מפות, מאגרים של תווים מוסיקליים וכדומה. הפרווייקט פתוח גם לספריות וחלק ממודל הגביה–חשיפה בנוי על החיבור לספריות. הסטודנטים יכולים לרכוש מנוי דרך הספריה האוניברסטאית או העירונית, כל סטודנט הרוכש מנוי דרך הספריה מזכה את הספריה ב5% מההכנסות של איבררי בגין ההרשמה. הספריה יכולה לקבל את התשלום שלה ככסף או כהנחה בקניית המנוי על הספריה עצמה. הפרוייקט מדווח על 1200 ספריות המייצגות כ-12 מיליון משתמשים, ונהנות משירותיו במגוון מודלים. לעיתים הפרוייקט הוא רק אגרגטור המתווך בין הספריות ובין מ"ולים ובעלי זכויות, ולעיתים הוא מתפקד כמאגר מידע לכל דבר. במודל שבו הפרוייקט הוא מתווך בלבד הוא מאפשר למול"ים לשלוח באמצעותו קבצי PDF במחיר שבו הם בוחרים, והפרוייקט מתוגמל על ידי המו"לים. כמאגר, הפרוייקט מציג טקסט מוקלד שאפשר לחפש על גביו. עלות המאגר כולו לספריה מגיע ל-36,000 דולר, אולם ניתן לרכוש תתי מאגרים בסכומים הנעים בין 1400 ל-12,600 דולר למאגר. בצד המאגרים עצמם, מוכר הפרוייקט את הפלטפורמה, הכוללת אפשרות ליצירת מרחבים אישיים לסטודנטים, מערכת לתיוג פריטים, אפשרות למשלוח קבצים ישירות למכתבה של הסטודנט ועוד. הפלטפורמה נמכרת כמוצר בפני עצמו לארגונים המעוניינים לשמור ולארגן את הידע הארגוני.

 

 

NetLibrary

 

המאגר עלה לאוויר ב-1999 עם אוסף מצומצם יחסית של 2000 כותרים, מחציתם ספרים שתוקף זכויות היוצרים שלהם פג. כיום כולל המאגר כ-150,000 כותרים. קהל היעד של NetLibrary הוא מוסדות בלבד. מודל התימחור של הפרוייקט מעניין. כל כותר מתומחר לפי הערכה כמה היה עולה לרכוש את הספר לשימוש במשך שנה. מנויי השירות שואלים ספרים מהמאגר והספריה מחוייבת על כל כותר שמושאל בהתאם למשך הזמן בו הכותר מושאל אצל המשתמש. היתרון במודל הזה הוא שהוא קל לעיכול על ידי המו"לים, כיוון שההתנהלות שלו זהה לזו של ספריות לא וירטואליות, ולכן המו"לים אינם חשים שהם מאבדים שליטה. החיסרון של מודל זה הוא נובע מכך שהוא אינו מדבר בשפת המדיום. אחד מיתרונותיו המרכזיים של המדיום האלקטרוני הוא האפשרות שמשתמשים רבים ייהנו בו זמנית מהתוכן (במקרה זה, ספר). במודל של NetLibrary נעלם יתרון זה,  וספריה המעוניינת "להשאיל" את הכותר לכמה סטודנטים צריכה לשלם תשלום נוסף.

NetLibrary נקלעה עם הזמן לקשיים, ונרכשה לפני כשנה וחצי על ידי OCLC, איגוד הספריות, המעוניין להמשיך ולהפעיל את הפרוייקט, כנראה כחלק מסל השירותים שמקבלות הספריות החברות בארגון. המעבר לבעלות החדשה מציב את הפרוייקט בהקשר חדש בו יש הצדקות נוספות לקיום הפרוייקט – חינוכיות, תרבותיות ומקצועיות, והפרוייקט לא נמדד רק על פי ביצועיו העסקיים.

 

Questia 

קווסטיה עלתה לאוויר בשנת 2001. הפרוייקט מונה 250 עובדים קבועים ועוד כ-4000 פרילאנסרים. בפרוייקט הושקעו כ-130 מיליון דולר במהלך השנתיים הראשונות. מייסד האתר ומנהלו עד היום, טרוי ויליאמס, התכוון ליצור מאגר שערכיו המוספים הם איכות, עדכניות וכמות. בתחום האיכות הוא סימן כמועמדים לפרוייקט את הכותרים המצוטטים ביותר במדעי החברה, רובם המכריע ספרים  שזכויותיהם עדיין בתוקף. בתחום הכמות הציב לעצמו ויליאמס יעד של 250,000 ספרים בתוך שלוש שנים מיום ההקמה, ושליטה על 100% מהשוק בתוך 5-10 שנים. בפועל, הפרוייקט הושק עם 50,000 ספרים והגיע עד היום ל67,000 כותרים בלבד. למרות הגידול הנמוך בהשוואה לשאיפות המקוריות, קווסטיה הוא כנראה הפרוייקט המצליח מבין שלושת הפרוייקטים, והוא שונה מהותית גם במודל ההפעלה שלו וגם במודל העסקי משני הפרוייקטים האחרים.

בניגוד לשני הפרוייקטים האחרים, קהל היעד המרכזי של קווסטיה הם סטודנטים ולא מוסדות. היקף קהל היעד הפוטנציאלי מוערך בכ-12.3 מיליון סטודנטים, רובם מארצות הברית, והיקף השוק בפועל הוערך בכ-2.7 מליון דולר. השאיפה של מייסד הפרוייקט להגיע ל-100% מהלקוחות הפוטנציאליים בתוך תקופה שבין 5-10 שנים  פגשה בדרכה להגשמה כמה התפתחויות שהרחיבו מאוד את השוק ואת האפשרויות אבל גם את התחרות. די להיזכר שכשהפרוייקט הושק גוגל היה מנוע חיפוש קטן בתחילת דרכו, והפרויקטים של סריקת הספרים המאסיבית טרם החלו. התימחור לכל מנוי התבסס על העלויות השנתיות של חיבור לכבלים, הוצאה שסטודנטים מוציאים בפועל על תוכן בידורי. מהאנולגיה הזו הגיעו מייסדי הפרוייקט לתימחור של כ-25 דולר לדמי מנוי חודשיים. בפועל, במשך השנים קטנו העלויות שנגבו מהלקוחות, וכיום המחיר הוא 19.5 דולר  לחודש.

קווסטיה השקיעה רבות בנוחות הממשק למשתמש, ובכך היא עולה על שתי מתחרותיה. בפני הגולש יש מאגר בפורמט אקסמלי (xml) גמיש, המאפשר מניפולציות שונות כולל סימון, בניית מדף אישי ועוד.

מערכת היחסים של הפרוייקט עם המו"לים היא אחת החוזקות של הפרוייקט. המו"ל מוגן ומתוגמל לפי היקפי השימוש, ובנוסף, באפשרותו להגביל ולהגדיר תנאי שימוש לכותרים ספציפיים. כך, למשל, נחסמה בפנינו כמנויים מישראל היכולת להיעזר בכמה כתבי עת שהמו"לים שלהם מסתייגים מישראל. הפרוייקט משלם ל-170 המו"לים שספריהם מופיעים בפרוייקט בהתאם לדפים נצפים באתר. לגולשים אפשרות להדפיס דף בודד בכל פעם. תיאורטית הם יכולים להדפיס ללא הגבלה, אבל ההנחה היא שהסירבול שבהדפסת דף בודד אחרי דף בודד יהיה חסם בפני הדפסות מאסיביות וישרת את האינטרסים של המו"לים בלי לפגוע בתחושה של הגולש שכל האפשרויות פתוחות בפניו.

בשנים האחרונות החל אתר קווסטיה לפעול גם מול מערכת החינוך, והפרוייקט מציע חבילה מיוחדת המותאמת לצרכי מורים.

 

קשה להסיק מסקנות מדוייקות מהניסיון של שלושת הפרוייקטים האלה. כיוון שלא מדובר בחברות ציבוריות, וכיוון שלא מדובר בסיפורי הצלחה מהדהדים, הנתונים שמגיעים אלינו מבוססים על מידע שהחברות רוצות לחשוף מסיבותיהן, או על מידע מכלי שני שמהימנותו נמוכה יותר. עם זאת, נראה שאפשר להצביע על כמה נקודות בולטות שעולות מהמידע הזה:

·        העובדה שבשורה התחתונה, אחרי כמעט עשור של פעילות, הפרוייקטים עדיין פעילים, מעידה על כך שבאקלים ההישרדותי הקשה וקצר המועד של הרשת יש מקום לישויות מסוג זה, כלומר לפרוייקטי תוכן מאגריים הגובים תשלום עבור שירותיהם.

·         הפער בין התכנון לביצוע והעובדה שמדובר בפרוייקטים הפונים לשוק האמריקאי הגדול מלמדים שמדובר באפיק שאין לתלות בו תקוות פיננסיות מפליגות.

·         מבין שלושת הפרוייקטים, היחיד שהתנהל כחברה מסחרית לכל דבר הוא קווסטיה. אבררי ממונת מהון של המיייסדים, ונט ליבררי נרכשה על ידי איגוד הספריות. קווסטיה, לעומתם, היא חברה שגייסה הון ממשקיעים ומצליחה כנראה לכסות את ההשקעה. המודל של קווסטיה כולל כמה נקודות חשובות:

א.      מתכונת החיבור של קווסטיה למו"לים מכבדת מבחינתם ומאפשרת לה להשיג כותרים עדכניים ואיכותיים

ב.      קווסטיה מזהה כקהל מרכזי את הסטודנטים ולא את המוסדות

ג.       הממשק של משתמש הקצה מושקע מאוד

  

המחיר והמהלך  של רדיוהד

המהלך של ריוהד, שאיפשרה לגולשים לקבוע את מחיר האלבום, מעניין  בהקשר של מושג המחיר. במבט ראשון יש כאן פריצה מוחלטת של המושג. קשה לדמיין מערכת הפצה שאינה מבוססת על תמחיר קשיח המגדיר את ההכנסות של המוכר תוך התחשבות בכל גורמי ההוצאות  והרווח. במבט נוסף, אפשר לזהות מנגנוני תשלום קיימים גם בעולם האמיתי שאינם רחוקים מהמודל הזה. למשל, הנוהג של תשלום דמי שירות במסעדות לפי ראות עיני הלקוח. הלקוח קובע את דמי השירות ואת השאלה אם ישולמו. מוסד זה יציב עד כדי כך שישנם בתי קפה ומסעדות הדורשים להתחלק עם המלצרים בפדיון המצטבר מדמי השירות. בתחום זה יש מוסכמה של אחוז מקובל שאין לפחות ממנו, ובכל מקום בעולם קל מאוד לאתר את האחוז המקובל לכל ענף שירות, ממלצרים ועד נהגי מוניות.

 דוגמה למנגנון רלוונטי אחר הוא מקומה של ההתמקחות בשוקי המזרח. בעוד שבשוק המערבי למוצרים מחיר קבוע וסגור, בשוק המזרחי יש מקום להתמקחות שמביאה לכך שאין מחיר אחד קבוע למוצר אלא טווח של מחירים לכל מוצר, כאשר המחיר הרלוונטי הוא תוצר של החלטה משותפת בין המוכר לקונה. בשני המקרים, זה של דמי השירות וזה של השוק המזרחי, סביר להניח שאם היינו מבצעים מדגם סטטיסטי של המחירים ששולמו בפועל היינו מגלים שבסופו של דבר המחירים מתכנסים סביב אזור אחד, ויש להניח שהאזור הזה תואם את תג המחיר שהיה ניתן למוצר בהקשר רגיל.

 מה שמשתנה במודלים האלה הוא משהו בחלוקת התפקידים בין המוכר ובין הקונה. בשני המודלים האלה הקונה שותף בקביעת העלות של המוצר שהוא בוחר לרכוש, ובשניהם הוא בדרך כלל לא יציע עלות שלא תהיה כדאית למוכר כי בכך הוא ירסק את המנגנון שעומד בבסיס ההתקשרות בינו ובין המוכר. למעשה, בשוק תחרותי הקונה שותף בעקיפין לתימחור גם במודלים "מערביים". אם מוכר מודע לכך שהוא מתחרה בבעל עסק אחר הוא יווסת את המחירים שלו מתוך מאמץ לקלוע לשיקול הדעת של הקונה כדי שהתמחיר שלו לא יהפוך אותו ללא רלוונטי בעיני הקונה. במילים אחרות, המודל של רדיוהד פחות חריג מכפי שהוא נראה במבט ראשון. המודל הזה, כמו מנגנונים חברתיים אחרים ברשת,  מביא לקדמת הבמה הנחות יסוד שמצויות במובלע בפרקטיקות שלנו בעולם האמיתי, והופך אותן למפורשות. בכך הוא יוצר מהלך של מעין קילוף שכבה אחת מהבצל של המוסדות החברתיים שלנו, מהלך שמגביר את האחריות של שני הצדדים להתקשרות ביניהם, אבל רחוק מלהיות מהלך של פריצת גבולות.

ברשת יש כמה מודלים שמנסים לקחת רעיונות נוסח המהלך של רדיוהד צעד אחד קדימה. למשל, חממת הבלוגים אינדיקרמה  מציעה לגולשים לתרום סנט אחד עבור קריאת בלוגים בחממה. גולש יכול לבחור להעלות את הסכום או לבטל כליל את התשלום, אבל ברירת המחדל היא תשלום של סנט לבלוג. באופן תיאורטי, אם נדמיין בלוג עם 500,000 כניסות בחודש, המודל הזה יכול להניב הכנסות בשיעור של כ-5000 דולר. בפועל, יש בלוגים מעטים המגיעים להיקפים כאלה, ועבור רוב הבלוגרים המפרסמים באתר סך ההכנסות מגיע לדולרים בודדים. מודל יצירתי אחר מצוי בשוק של אתר מוצ'ילה, המציע פלטפורמה אינטרנטית מאובטחת שבה בעלי תוכן (טקסט, וידאו, תמונות ואודיו) יכולים להציע למכירה את התוכן שלהם, להגדיר מחיר ולהסדיר את נושא הזכויות, ומצד שני מוציאים לאור יכולים להעלות בקשות ולפנות ליצרני התוכן. המעניין במודל של מוצ'ילה היא העובדה שאין מחיר קבוע למוצרים, וקביעת המחיר נתונה להחלטת הקונים והמוכרים.

מודלים אלה עדיין מצויים בתחילת הדרך, ולא ברור האם יש להם סיכוי לנצח את תרבות החינמיות המתחזקת כל כך ברשת. סביר להניח שאם יש סיכוי כלשהו למכור תוכן בהיקפים גדולים ברשת הוא טמון במודלים מעין אלה שיתפתחו במשך הזמן בעידודם של בעלי זכויות לתוכן.

<המשך  

 

הדוח המסכם

תקציר

מבוא

התשתית האידיאולוגית

העולם החדש והעולם הישן

המוצר

המחיר

חלון הראווה

קהילת הלקוחות

השוק הישראלי ופרוייקט המול"ים

קווים לדמותו הכלכלית של פרוייקט המול"ים

אתגרים,דילמות ומסקנות



בלוג המסע של גידי ואבי

 

כנס דפוס, אינטרנט וקהילה 



תוכנית הכנס

ויקי כנס

הרצאות מצולמות


 

 

 

Google Book Search
 

 

 

 פוסטים נבחרים

 

 

 קישורים

 

  • dlf ארגון הגג של מאגרים דיגיטליים של הספריות הגדולות בעולם
  • הספריה הדיגיטלית של האקדמיה הלאומית האמריקאית למדעים
  • הסיפריה הוירטואלית של מדינת וירג'יניה
  • imls
  • האתר הרשמי של סטפן קינג
  • library things
  • rlg רשת לספריות ומוזיאונים
  • picture australia
  • american memory
  • ספריית הקונגרס
  • חנות הוידאו של הווב 2.0netflix
  • הבלוג של לורקן דמפסי
  • הבלוג של סטו וייבל
  • אתר לימודי על המוח של אריק צ'נדלר
  • abbyyfinereader תוכנה לפיענוח
  • האוסף של אוניברסיטת וושינגטון
  • National science foundation
  • מיזמים כלכליים באוניברסיטת וושינגטוןwtc
  • הקטלוג המקוון של האו.סי.אל.סי worldcat
  • חינוך מקוון במדינת וושינגטון dcl
  • קורסים וקהילה של מידעניםweb junction
  • publishing 2.0
  • techkranch
  • אוריילי
  • ג'יגה אום
  • paid content