24. מאבק משפחתי בצמרת

ספר זה פורסם במקור באתר של יהונתן ניצן ושמשון ביכלר, ומובא לכאן באישורם.




הבנק היהודי-גרמני הראשון שסיים את דרכו היה בנק יפת. השותף העיקרי בבנק, יעקב יפת, נפטר בשנת 1939. שותפו הבכיר, הד"ר אלפרד פויכטוונגר, נטל לידיו את הבנק, וראשון מעשיו היה להעביר את הבנק מירושלים לתל- אביב, אל קירבת שני הבנקים היקיים האחרים, בשדרות רוטשליד.

[עמ' 63]

המשבר שפקד את בנק יפת קשור קשר אמיץ בבנו של יעקב יפת, הוא ארנסט יפת. הוא היה נער בן 12 כשהגיעה המשפחה לירושלים, ב-1933. כבר אז התחילו להתגלות אותות אופיו של האיש שהוגדר על-ידי פנחס ספיר עשרות שנים מאוחר יותר כ"עקשן וחצוף." ארנסט יפת נשלח ללמוד בגימנסיה רחביה, בית האולפנא של בני העשירים של ירושלים. הוא לא סיים את לימודיו, ואך בקושי החזיק מעמד עד לכיתה השביעית. לאביו, הבנקאי חמור הסבר, הסביר הנער כי "...הלימודים הם ביזבוז זמן." הוא נכנס לעבודה בבנק של אביו כשוליה, אך שנה לאחר מכן נפטר האב, והאהבה לא שררה בין אלפרד פויכטוונגר שניהל מעתה את הבנק, ובין אחיינו הצעיר.

בתקופת מלחמת-העולם השניה התגייס ארנסט יפת לצבא הבריטי. לא פחות מחמש שנים שירת הנער נמוך-הקומה ויפה-התואר בצבא, והוא הגיע לדרגת סמל בחיל המודדים. בשנת 1946 הוא השתחרר משירותו חזר לתל- אביב, וכאודיסאוס הצעיר ביקש את חלקו במלוכה.

אך אלפרד פויכטוונגר לא העלה על דעתו לוותר. הוא היה עקשן לא פחות מאחיינו, ולא רצה להפקיד את ניהול הבנק בידי הבחור בן ה-25. יפת נכנס, אם כן, לעבודה בסניף הבנק שבירושלים, ומאוחר יותר הפך מנהל סניף הבנק שבחיפה.

בכל אותה העת, ביקש השותף השלישי בבנק, רוברט לוי, לפשר בין שני קרובי המשפחה. אך כאשר נפטר לוי, היתה הזירה מוכנה לקרב האיתנים הבלתי-נמנע.

קשה לדעת מי ניצח בקרב הזה. קרוב לוודאי ששני הצדדים הפסידו. אך ההבדל בין השניים היה שאלפרד פויכטוונגר היה כבר בסוף דרכו – ואילו ארנסט יפת היה בתחילתה.

המאבק בא לידי ביטויו הסופי בפרשת ניסיון המיזוג עם בנק איגוד. בשנת 1951 ביקש אלפרד פויכטוונגר למזג את בנק יפת עם בנק איגוד, והמשא והמתן עלה יפה, לשביעות רצונו של פויכטוונגר.
ארנסט יפת ידע יפה שללא הסכמתה של אמו לא תצא העסקה לפועל, וזאת בזכות חלקה במניות בנק יפת. ארנסט שיכנע את אמו שלא להסכים, והיא נכנעה לבנה. אלפרד פויכטוונגר זעם וזעף. הוא אף הרחיק-לכת עד-כדי-כך שטען שארנסט יפת לעולם לא יצלח לעסקי הבנקאות.

פויכטוונגר החליט לגמול ליפת הצעיר באותה מטבע. מכיוון שבידו היה הכוח למנות ולפטר בבנק יפת, הוא פיטר את יפת. אלא שארנסט "החצוף והעיקש" לא נכנע. הוא הגיש תביעה משפטית נגד פויכטוונגר ותבע פיצויים כבדים בגין פיטוריו. להרמן אלרן אמר אלפרד פויכטוונגר: "...פיטרתי את ארנסט משום שהוא ספקולנט כמו אביו, והוא דבר שאינו נסבל בעסקים כמו אלה שאני מנהל".

[עמ' 64]

כעבור שנתיים מכרה אמו של ארנסט יפת את חלקה בבנק לאלפרד פויכטוונגר. אולם העובדה שלבנק היה עתה שליט יחיד לא הועילה לו לזמן רב. בשנת 1957 מכר אלפרד פויכטוונגר את הבנק שלו למשקיעים זרים מדרום-אפריקה. אחד מאלו היה סם דובינר, שנודע כמלך היו-יו הקנדי. דובינר היה אחד מאותם אנשי עסקים יהודיים שפנחס ספיר ניסה לקרב, ואילו אלפרד פויכטוונגר עצמו, שבע מרורים ואכזבות, עקר מישראל לגן-העדן לבנקאים אשר בשווייץ.

גורלו של בנק יפת לא שפר תחת ידם של דובינר ושותפיו. דובינר היה מעין חלוץ בישראל בכל מה שכרוך בתעשיית הפלסטיק, וכן גם ביצור קרטון לאריזה, וכדרכם של רבים מהחלוצים מעשני-הסיגרים, חביביו של ספיר, פשט גם הוא את הרגל, ובנק יפת עבר לרשותו של בנק הפועלי¦. לצורך כך קיבל הבנק ההסתדרותי סיוע ממשלתי נדיב. בנק יפת אוחד עם סניפי אקסצ'יינג בנק אוף שיקגו וכונה לאחר מכן בנק אמריקאי-ישראלי.
ארנסט יפת לא הצליה לממש את חזונו הבנקאי בבנק של משפחתו. הוא עשה זאת במידה רבה של הצלחה בבנק לאומי.

אחרי שפוטר יפת על-ידי פויכטוונגר, הוא מצא לו עבודה בבנק איגוד דווקא, אותו בנק שהוא התנגד למיזוגו בבנק יפת. הוא התקבל לעבודה בשנת 1952, על-פי הזמנת סיר וילי כהן עצמו, אחד מבעלי הבנק. ארנסט התקבל לעבודה כמנהל הסניף של בנק איגוד בחיפה, וכעוזרו של סיר וילי.
שם, בבנק איגוד, הוכיח ארנסט יפת את כוחו כבנקאי. מסלול התקדמותו היה מהיר, ועד מהרה הגיע למעלת מנכ"ל משותף.

בשנת 1961 רכש בנק לאומי את בנק איגוד, וד"ר ישעיהו פורדר, שעמד בראש בנק לאומי, הציע לארנסט יפת הצעיר יחסית – הוא היה אז בן 40 שנה – להצטרף למועצת המנהלים של בנק לאומי. בשנת 1963 כבר היה יפת מישנה-למנכ"ל, שנתיים חלפו והוא היה למנכ"ל משותף, אחד משלושה

בחודש מאי 1970 הגיע כבר יפת לפיסגה. הוא היה למנהל הכללי היחיד של בל"ל, ולא חלף זמן רב עד שהפך גם ליו"ר מועצת המנהלים של הבנק. רק בתחילת שנות השמונים התחיל יפת להסיר מעליו חלק מן התפקידים הרבים- מספור שנשא בבנק.

יפת, שבגרותו אינה מביישת את נערותו, נותר אותו איש "חצוף ועיקש" כמו שהגדירו ספיר. במשך שנים רבות מאוד היו מנהלי הסניפים של בל"ל ומנהלים בכירים אחרים עדים חיים לתוקפנותו. בכינוסים של הצמרת, היה יפת נוהג לפתוח את הישיבות בכמה דקות של נאום המרצה, אשר במיסגרתו נקראו הכפופים ליפת להסתער על "השוק" כמו "נמרים רעבים", להיאבק בציפורניהם על כל לקוח גדול, ולדעת כיצד להתחרות בבנקים האחרים שהם לא פחות מאשר "אויבים בנפש."

[עמ' 65]

במשך תקופת-מה היה בנק דיסקונט של בני רקנאטי, בן-תחרותו העיקרי של בנק לאומי. ארנסט יפת הוכיח ליוצאי חלציו הממולחים של הבנקאי איש סאלוניקי שיש לפחות יקה אחד שלמד את חוקי המישחק במדינת ישראל ומיטיב להשתמש בהם. אלא שלפתע התברר לו, ליפת, שהסכנה מגיחה מכיוון שהוא לא יכול היה לחזות.


החלק הבא - ליפת קם מתחרה



Comments