דף נ"ב


אחד מהאחים השותפים שקנה לעצמו לבד

אפרים ומנשה, שני אחים, חיו יחד עם אביהם בביתו עד יום מותו. וכשמת האב,, ירשו הם את רכושו, ולא חלקו את הרכוש, אלא המשיכו לחיות יחד כמו שהיו חיים בזמן שהיה אביהם חי. ואפרים נטל את הפיקוד לידיו, והיה נושא ונותן בכל הנכסים כמו אביו, כלומר עושה בהם עסקים ומרוויח, ועשה זאת עבורו ועבור אחיו, שהרי היה נושא ונותן בנכסים של שניהם.

לאחר זמן קנה אפרים קרקע מסוימת ובשטר הקניין היה כתוב שהיא מכורה לאפרים לבדו ולא נכתב שם שהיא מכורה גם למנשה.

כששמע זאת מנשה, אמר, מניין היה לך כסף לקנות את השדה לעצמך, הלא כל מה שבידך של שנינו הוא, ואם כן הקרקע הזו שקנית, גם היא של שנינו. ואפרים טוען כנגדו, את הקרקע הזו קניתי מכסף אחר שהיה לי, ולא מכסף השותפות, והקרקע הזו שלי היא ולא שלך.

מי מהם יצדק בדין? מנשה שטוען מכספי קנית? או אפרים שאומר מכסף אחר שהיה רק שלי.

התשובה לכך מבוארת בסוגייתנו, ותלויה בצורת השותפות שלהם.

אם יש דבר מה שאינם שותפים בו, לדוגמא, במאכלים אינם שותפים, שאינם עושים סעודה משותפת בכל יום, אלא כל אחד מקבל סך קצוב לקנות לעצמו אוכל, הרי יש לכל אחד ממון משלו, שהיה יכול לחסוך, ולהרבות לעצמו. ולכן, מאחר שאפרים טוען שקנה את הקרקע מהכסף שלו, ושטר הקניין כתוב על שמו, הוא זוכה בקרקע בדין, ואין לאחיו חלק עימו.

ואם אין שום דבר שהאחים חלוקים בו, והכול עושים יחד, בזה נחלקו חכמים.

לדעת האמורא רב, כיון שאין לאח הזה ממון משל עצמו מן הסתם קנה את הקרקע מהכסף של שניהם ולכן אף על פי שנעשה שטר הקניין רק על שמו הקרקע של שני האחים. ורק כשיוכיח שהיה לו ממון משל עצמו שמצא או ירש מאשתו וכדומה יהיה נאמן לומר שקנה את הקרקע מהכסף שלו.

ולדעת האמורא שמואל, מאחר שהשטרות כתובים על שמו של האחד, סומכים על הכתוב בשטר, והוא נאמן לומר שקנה את הקרקע מהכסף שלו. ורק כשאחיו יוכיח שהוא קנה את הקרקע מהכסף של השותפות תינתן הקרקע גם לו.

 

ההבדל בין תיובתא לקשיא

יש מקומות, בהן מופיעה בגמרא שאלה על דברי אחד החכמים המובאים בסוגיה, והשאלה נשארת ללא מענה, ובציון מילה המורה שאכן השאלה היא שאלה. לפעמים המילה המורה זאת היא "קשיא", כלומר אכן הדבר קשה. ופעמים המילה המורה זאת היא "תיובתא", כלומר אכן הדבר מוקשה.

ומדוע פעמים השתמשו במילה "קשיא", ופעמים במילה "תיובתא"? נאמרו בזה כמה ביאורים.

רבנו חננאל מבאר, שכשהקשו על אחד החכמים קושיה שנסתיימה במילה "תיובתא", הדבר מורה שהקושיה קושיה עצומה ומחמת הקושיה הזו דבריו של החכם בטלים לגמרי. אבל כשהקשו על אחד החכמים קושיה שנסתיימה במילה "קשיא", לא בטלו דברי החכם מחמת הקושיה, אלא שבאותה שעה לא נמצאת תשובה, אבל אחר עיון נוסף ימצאו תשובה לשאלה.

ורבנו שמואל מבאר, שאין חילוק בין "תיובתא" לבין "קשיא" בדבר הזה, ובין כשאמרו "תיובתא" ובין כשאמרו "קשיא" הדבר מורה על כך שהקושיה עצומה ומחמתה בטלו דברי החכם. והחילוק הוא בזה, שכשהקושיה היא סתירה מדברי תנאים במשנה או בברייתא, אמרו לשון "תיובתא", וכשהקושיה היא סתירה מדברי אמוראים, חכמי הגמרא, אמרו לשון קשיא.

נושאי השיעור:

א. אחד מהאחים השותפים שקנה רק לעצמו.

ב. ההבדל בין "קשיא" ובין "תיובתא". 

Comments