אודות הבמאית

מרים לרמן-באר

בוגרת "בית צבי". הופיעה כשחקנית וזמרת בתיאטראות שונים כגון: "הבימה" ו"הקאמרי", בהפקות מסחריות ובמחזות זמר.
עבדה כעורכת תכניות ברדיו לוקסמבורג RTL.

ביימה עבור עיריית גבעתיים את ההצגות ליום השואה ו"תיאטרון הילדים שלנו" וכיום מביימת את קבוצת "הפרוייקט" וקבוצת "ההפקה" של תיאטרון בימתיים. מכהנת כמנהלת אומנותית של תיאטרון "בימתיים".

מרים זכתה בשנת 2006 בפרס "במאית העשור" במסגרת פסטיבל "כל העולם במה" בתיאטרון צוותא ובשנת 2008 זכתה במקום הראשון על בימוי ההצגה "סיפור משפחתי" של עדנה מזי"א במסגרת הפסטיבל. באותה שנה, זכתה קבוצת התיאטרון "בימתיים" במקום השני על ביצוע המחזה "סיפור משפחתי".

 
מתוך הכתבה מרים - אמא של תיאטרון "בימתיים" מאת שושנה רשף:
 
לפני מספר שבועות הוזמנתי להצגה בשם "תמונות מחיי הנישואין" בבית הלוחם בת"א. בין הקטעים המומחזים הוצגו מונולוגים שהוקרנו על מסך גדול. ההצגה הייתה מיוחדת, בעיקר בשל העובדה שכל שחקניה אינם שחקנים מקצועיים, אלא בעלי מקצועות שונים, שמצאו את עצמם משתתפים בתיאטרון המבוגרים של מרים לרמן-באר.
 
מרים היא תושבת גבעתיים. לפני 27 שנים היא הגתה רעיון - להקים תיאטרון ילדים ונוער בעיר. 15 שנים שקדה, הכינה פרוייקטים והצגות. במהלך 20 שנה הוצגו בבית ווהלין הצגות ליום השואה בבימויה בפני ילדי כל בתי-הספר בעיר.
 
אך עיקר גאוותה של מרים, ובזה היא חלוצה בארץ, הוא הקמת תיאטרון למבוגרים, בשיתוף עיריית גבעתיים. היא קראה לו "בימתיים" - שילוב של במה בגבעתיים. כיום היא מנהלת ארבע קבוצות של מבוגרים (שניים בידי תלמידתה לשעבר), שבחרו במשחק כתחביב.

מרים נולדה בפריס של ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. עם לידתה הבריחו אותה לשוויץ. עד גיל 11 חייתה בציריך. יותר מאוחר עברה המשפחה ללוקסנבורג, שם שימש אביה רב ראשי. מרים מספרת, שהיא היתה פעילה ב"בני-עקיבא", ומתוך מודעות להרמת הראש של האנטישמיות עלתה לארץ בסוף שנות החמישים.
 
איך התגלגל אצלך הרעיון להקים תיאטרון למבוגרים?

"בארץ דבק בי החיידק. אני בוגרת בית-צבי. בעבר הופעתי בתיאטרון "הבימה" ובתיאטרון "הקאמרי", במחזות זמר ובהפקות מסחריות שונות. כמו-כן שיחקתי בתיאטרון באידיש. למדתי שירה והופעתי כחלק מצמד בשירי עמים, ובין לבין עסקתי בקריינות ברדיו לוקסנבורג וערכתי שם תכניות בנושאים יהודיים. ולמרות כל העשייה הזו, תמיד הרגשתי שזה לא זה".

שעות עבודה רבות והמחוייבות למשפחה הכריעו את הכף, ומרים פנתה לבימוי - אהבתה הגדולה. היא התחילה בהקמת חוגים לדרמה.
 
כיצד פועלת עבודתך בגבעתיים?

"למרות היותי תושבת העיר, ולמרות היותי בעלת נסיון, החדירה לעולם הבימוי בעירי לא היתה קלה, אך לאט-לאט החלו להכיר ביכולתי. מחוגים בבתי"ס התקדמתי עד לבימוי הצגות. וכך אני מממשת את אהבתי לתיאטרון. כיום יש מבוגרים שבעבר שיחקו אצלי כילדים".
 
כיצד נוצר הקשר שלך עם בית הלוחם?

"כאשר פנתה אלי מנהלת התרבות של בית הלוחם בת"א בהצעה להקים שם חוג לדרמה, הסכמתי מייד. לעבוד עם פגועי-ראש ועם אנשים עם מוגבלויות פיזיות איננה מלאכה קלה, אך גורמת להמון סיפוק. הניסיון שלי בתחום הדרמה סייע בעבודה והביא לשיפור ניכר בקרב הפצועים ותיפקודם".
 
בגאווה רבה מספרת מרים על אחת התערוכות שיזמה, ששמה "פסלים חיים", כאשר הרעיון שמאחורי הפרוייקט היה להציב את השחקנים ובני-זוגם הבריאים באופן סטטי, כשהם נתונים במסגרת תמונה, בנושאים מן הספרות וממחזות ידועים.

לפני שלוש שנים חגגו בגבעתיים עשרים שנה לתיאטרון "בימתיים", בהצגה מיוחדת ובהופעות שהתמשכו לתוך הלילה. תלמידיה של מרים, שרואים בבימתיים את ביתם, הגיעו מכל קצות הארץ.
 
70 הצגות שביימה זוקפת מרים לזכותה על היום. היא זכתה בפרס בפסטיבל "כל הארץ במה" על ההצגה "הלוויה חורפית", בציון לשבח על ההצגה" קרום" בבית הלוחם, ופרס על ההצגה "נשף הגנבים" ב"בימתיים".
 
האם את חושבת על פרישה?

"אני לא פורשת. המקצוע שלי הוא גם ההובי שלי, אמנם אני מסיימת את העבודה בבית הלוחם כדי שיהיה לי קצת יותר זמן לעצמי, אבל את גבעתיים אני לא רוצה לעזוב. אני יותר מידי קשורה למקום ולאנשים".
 
ומכאן אפשר להבין את הברק בעיניה, כשמרים מדברת על החוגים ועל התלמידים שלה.
בסיום אותה הצגה שראיתי קראו לה השחקנים לבמה. בדברי הברכה שיבחוה על מסירותה הרבה ועל האופטימיות שלה. וכן היא זכתה לחיבוק אוהב מכל אחד מהם.
 
אכן, זו יצירה וזו שכרה.


 

סרטון מהערוץ הקהילתי - מרץ 2011


 

Comments