תסכול הוא ענין של נקודת מבט

נשלח 17 בינו׳ 2015, 14:41 על ידי Milca Leon   [ עודכן 24 באוג׳ 2015, 13:01 ]

קבלו סיטואציה: התינוק/ת שלכם...נכד/ה שלכם...של השכנים/חברים וכו' שוכב/ת על השטיח,

מרימ/ה את הראש ומסתכל/ת סביב.            

הגיל, כ- 4 חודשים. באהבה רבה אתם/אמא/אבא/סבא מניחים לפני היצור המתוק צעצוע שישמח את ליבו/ה.

הקטנ/ה מתרגש/ת.. מפרפר/ת זרועות ורגליים... מתרוממ/ת גבוה יותר, תוך התמסרות ודחיפה על כפות הידיים והזרועות... 

מתאמצ/ת... דוחפ/ת ולבסוף - מתקדמ/ת אחורנית, הרחק מהצעצוע הנכסף (זחילה אחורנית).

"אויש!! מסכנ/ה שלי..." אנו ממהרים להגיב "כמה מתסכל!!".

ומיד...מתקנים את המצב ומקרבים שוב את הצעצוע אל יקירנו, וכל זאת, על מנת שיחזור התהליך על עצמו.

"כמה מתסכל", אנחנו ממלמלים לעצמנו. "לא נורא, בקרוב יתחזקו הרגליים, ותחל הזחילה קדימה" - מה שנכון.

מה שאנו מפספסים בדרך, הוא את החשיבות הגדולה של שלב הזחילה אחורנית. 

זחילה זו מתרחשת, כיוון שתנועת התינוק מתפתחת מחלק עליון לחלק תחתון, 

כמו התפתחות העובר ברחם - מלמעלה כלפי מטה.

אבל לשלב זה חשיבות גדולה להתפתחות הפנימית- הרגשית והמנטאלית. 

כאשר מתחיל התינוק  להרים את ראשו, כשהוא מונע על ידי החושים הנפתחים לקלוט את הסביבה,

מתחילה להתפתח אצלו תבנית דחיפה דרך שתי הזרועות. בהתחלה על האמות והמרפקים ואח"כ ישירות על כפות 

הידיים. התינוק דוחף כנגד הקרקע, פעולה אשר מניעה את גופו לאחור על הרצפה.

פעולה זו נדמית לנו, המבוגרים, כ"טעות" וכמקור לתסכול, אולם  מהווה, למעשה, דרך לביסוס החלל האישי,

 הקינספירה, באמצעות הרחקה מחפצים ואנשים. כלומר, התינוק מגדיר את גבולותיו האישיים באמצעות היפרדות.

כדי להיות מסוגל להגדיר את עצמו, על התינוק להבדיל בין מה שהוא 'אני' ומה שאינו 'אני'. את זה עושה התינוק

באמצעות התמסרות ודחיפה - קודם בזרועות האם/אב, כאשר הוא מתחיל לדחוף כנגדם בזמן החזקה על הידיים,

מרחיק את ראשו ומסתכל סביב, ואחר כך גם בשלב הזחילה אחורנית. לא תסכול הוא מגלה, כי אם את ה'עצמי' שלו.

היכולת להרחיק עצמנו מהחפצים/מושאי רצוננו בחיים- מאפשר פרספקטיבה, מאפשר לבחון את מידת רצוננו בהם, 

מאפשר לגבש טעם/דעה/רגש. מאפשר לזהות את מה שאני חפצה או לא, ומשם לפעול לכיוונו, או הרחק ממנו.

אכן, תסכול הוא עניין של נקודת מבט. 

ואנחנו, המבוגרים, האם אנחנו זוכרים מדי פעם לדחוף אחורנית כדי לזהות את צרכינו/רצונותינו שלנו לפני 

הדהירה קדימה אל מה שמניחים/מציגים/מפרסמים לנו...אל מה שנדמה לנו שאנחנו 'צריכים'.

כמה פעמים אנו תוהים, מה בעצם אנו רוצים/צריכים או אפילו - מרגישים?

בביקוריי בפייסבוק, בקבוצות סגורות, אני פוגשת אנשים המבקשים עצה מחוכמת ההמון, בקשות המאופיינות בקושי 

לדעת מה נכון לי/ מה אני צריך /רוצה/מרגיש.

לפעמים, שווה לחזור רגע לזמן אחר, מפעם, לשכב על הבטן, להתבונן משם על העולם וחפציו,

 ולרגע...לדחוף אחורנית, ואז... שוב. 

מניסיון, זו חוויה מתקנת. תחושת היכולת להרחיק עצמי מהדבר בו ממוקד מבטי, היא תחושה שיש בה הרבה 

כוח ויכולת, לאו דווקא תסכול. 

את החוויה הזו, כמו חוויות רבות אחרות המקשרות בין שנת החיים הראשונה ובין שארית חיינו כמבוגרים -

ניתן לחוות וללמוד בסדרת המפגשים המרתקת- "העצמי הנוכח בגופי"- מתנועת התינוק אל דפוסי התנועה-רגש של הבוגר

מהרו להצטרף, מספר המקומות מוגבל!!

Comments