"אם לפשל... אז כמו שצריך!"

נשלח 29 במרץ 2015, 13:42 על ידי Milca Leon   [ עודכן 29 במרץ 2015, 15:19 ]

לפני כשבוע כתבתי את הפוסט הקודם - על התמה של עבודה ומנוחה בחיינו. וכהרגלי, שלחתי אותו לרשימת המכותבים שלי. 
במייל היה קישור נוסף להרשמה לקורס שנפתח בקרוב במיוחד עבור אנשי הצפון.
כמה ימים אחר כך, לאחר שקיבלתי מיילים רבים לקראת החג, החלטתי לשלוח שוב את הקישורים, עבור מי שלא היה לו זמן לקרוא מיילים ארוכים. 
אם כך, יצרתי מייל ב"גירסת טוויטר", קיצרתי מאד, ואת התוכן העיקרי של המייל הכנסתי ב-130 תווים. 
(לא רע עבור מי שאין לה בכלל חשבון טוויטר...).

מקוצר זמן- כתבתי את המייל, שמרתי כטיוטה, חזרתי אליו שוב, תיקנתי, שמרתי שוב, חזרתי אליו מאוחר יותר ושוב תיקנתי.
זה מעניין עד כמה הדיוק משמעותי כשמקצרים.   בחירת המילים, המקצב שלהן, המסר. ההומור(?!!) - כל אלה נמדדים על קוצו של י'. 
(סוג של שיר, רק בלי הפואטיקה...)
המייל תוזמן בלילה להישלח בבוקר ( לא... אני לא קמה במיוחד בשעה חמש כדי לכתוב), נשלח, ויש סיכוי טוב שאף הגיע אליכם.
ורק כשקיבלתי מייל חוזר עם שאלה מקצועית מאחת ממכותבותי, גיליתי - לזוועתי- 
שהמייל נשלח כשבתחתית העמוד שלו...כל הטיוטות הקודמות. 

שיט!! איזו פשלה!!!
ומה עוד...דווקא בגירסת הטוויטר, הזו הקצרה, השנונה (?!), המרמזת...
ועכשיו הכל חשוף לעיני כל... כל ה'כמעט' וה'בדרך' (כן, אם תגללו למטה  את המייל הקודם תגלו את זה גם אתם...).

טוב, במבנה הבסיסי שלי, יש בי מידה לא קטנה של פרפקציוניזם, ביישנות וגאווה מקצועית. תערובת לא פשוטה.
חשובה לי המקצועיות שלי, וכמו רבות וטובות, גם אני בטוחה ש"אני לא מספיק...(משהו)".
בצירוף העובדות שגדלתי והתחנכתי בקיבוץ וכתחביב בחרתי לי קהילה צפופה וביקורתית - קהילת המחול - 
אתם יכולים לתאר לכם שהתנסויות שונות לימדו אותי לאורך השנים, לשמור את הפאשלות שלי לעצמי, ובעיקר להשתדל לא לחשוף את עצמי לביקורת.
על הציר של התמה התנועתית-רגשית  של פנימה-------------החוצה - אותה שייך לאבאן לארבע תמות דרכן ניתן להתבונן באופן בו 
אנו מארגנים את ההתמודדות שלנו עם המציאות (ראו גם  הפוסט הקודם - נטיתי אני יותר אל הפנים מאשר אל החוץ, כשזה הגיע לפאשלות שלי. 
לא בקלות חשפתי את חולשותי.
אני זוכרת איך בגיל העשרה קינאתי בחברה שהיתה לי על היכולת שלה לצחוק על עצמה ועל הדברים שלא הצליחו לה בפתיחות רבה. 
זה היה בעיני הדבר האמיץ ביותר!! גבורה עילאית.
למי שמבקר את עצמו בקביעות מבפנים, הביקורת מבחוץ יכולה להחוות כסכנת חיים, כמעט, כאיום של ממש. 
ברמה ההתנהגותית, התמה של פנימה/החוצה משקפת את המקצב האישי של ה'תנועה' בין פתיחות וסגירות, מופנמות ומוחצנות.
ברמה הגופנית-תנועתית, קשיים בתמה זו יכולים להתבטא באזורים של סגירות ושריון, אל מול פתיחות ואף 'חוסר מבנה'
וכן נראה נטייה לסוגי תנועות הנעים על הציר של פתוח/סגור. 
יכולות להופיע צורות גוף ודרכי שינוי צורה המבטאות נסיגה, הצרה ושקיעה אל מול התקדמות, פתיחה ועלייה. 
שימוש מרחבי עשוי לבטא תמה זו דרך קושי במעבר מהמרחב האישי אל הכללי, לדוגמא. 

עברו שנים מאז, הרבה אימון אישי וכמה טכניקות גופניות-אימוניות שסייעו לי לשנות את התבניות שרכשתי בתמה זו,
ביניהן גם שיטת לאבאן-בארטנייף.
התחלתי לזהות את הפחד ש"יראו לי" את הפאשלות, להתיידד ואפילו לצחוק איתו. 
ועדיין, מדי פעם, אני תופסת עצמי בתוך התגובות האוטומטיות של הפחד הזה, ששולח אותי כמו שבלול - עמוק אל תוך הקונכייה. 
כאלה הופיעו גם הפעם:
תגובה אוטומטית מס. 1,  "שיט, לא נכון!! איך זה יכול להיות?!!"
תגובה אוטומטית מס. 2- דפיקות לב עולות משהו, אני אומרת לעצמי: "לא, זה בטח טעות, זה משהו במייל של X שכתבה לי"
תגובה אוטומטית מס. 3- אני בודקת במייל שאני מקבלת תמיד כחלק מהרשימה, והטעות עדיין שם. "שיט, אז כ-ו-לם קיבלו את זה!". 
תגובה אוטומטית מס. 4 - אני מרגישה את הגוף ותאיו מתכווצים. החוץ שלי שואף להיעלם פנימה. אני רוצה להיכנס מתחת לשמיכה. 
תגובה אוטומטית מס. 5- "איך אני אמשיך לשלוח מיילים לקבוצה הזו?  עכשיו גם הם כבר יודעים שאני...לא...(משהו)...". הלחץ עולה. כעס. 
                                           
                                                                                                                                                                                                                                             פנימה/החוצה                                                                                                                                        
 מתוך האתר http://www.body-in-motion.com/wp-content/uploads/2012/12/3-D_002_XandO_1aBlue_large.jpg
אבל אז הופיע גם גרעין השינוי:
תגובה חצי אוטומטית מס. 6- "בואי'נא, תודי, זאת פאשלה עם סטייל, דווקא כשהחלטת לקצר, שלחת את הקיצור הזה במכפלה של שלוש. לא יכולת לבחור טוב מזה".
תגובה לא אוטומטית מס. 7- "קחי אוויר, תירגעי. מה כבר קרה? זה רק מייל, אז מה מפעיל אותך כאן? ("מה?!! זו פאשלה לעיני כל!".). 
תגובה לא אוטומטית מס. 8 - מה אומרת לך התגובה הזו? באיזו תמה מצלצלים הפעמונים? (נו... ידידתי משכבר הימים-פנימה/החוצה)
תגובה לא אוטומטית מס. 9- אז מה עושים עכשיו? 
א. אפשר לתרגל נשימה. אני יכולה לנשום אל תוך מרכז הגוף שלי, אל אזור מקלעת השמש, האזור שמגיב מהר מאד לפחדים הקשורים ב'מיצוב' ההירארכי העצמי שלי = האם אני "שווה" משהו?
ב. אפשר לתרגל "נשימה תאית". אני אוהבת את התרגול הזה שמרגיע אותי ברמת התא, ומאפשר לי לזהות דקויות של תחושות ורגשות, ולשחרר הרבה 'בולשיט' מהתאים שלי.  
ג.. אפשר לתרגל רוטציות. מזה מספר שבועות אני מתאמנת בדרכים שונות על תנועת הזרוע והכתף שלי, או בשם הלאבאני המקצועי: "מקצב כף יד- שכמה".
מקצב זה קשור לרוטציות בזרוע ובכתף, ואני מתאמנת על רוטציות המתחילות בכף היד. רוטציות מאפשרות לנו להסתיר משטחים חיצוניים, תוך סיבובם כלפי פנים,
או לחשוף אזורים מוסתרים על ידי סיבובם כלפי חוץ, ומכאן הקשר הפיזי והמטאפורי שלהם לתמה של פנימה/החוצה. בנוסף, הן מאפשרות תנועה ספיראלית,  
תלת מימדית של חלקי הגוף, התנועה הבוגרת והמורכבת ביותר שאנו יכולים לבצע. 
אני מתאמנת על תנועה זו כחלק מעבודה של re-patterning, של תרגול תבניות חדשות, כחלק מהתפתחותי עם שיטת לאבאן-בארטנייף, 
וגם כדרך לשחרר מתח וכאב שהשתלטו על כתף שמאל שלי, בגלל נהיגה מרובה (בעיות אלה כמעט נפתרו לאחר כשבועיים של תרגול, ומאז אני ממשיכה בשכלול התנועה).
ד. אני עושה רוטציות, בשכיבה על הגב ובעמידה, ותוך מספר דקות אני כבר במקום אחר. מיד ברור לי שזו באמת "פאשלונה" קטנה וטפשית, המתח בגופ-נפש כבר מזמן ירד.
וכבר מתגלמת בתוכי הידיעה שאני אעשה לימונדה מהלימון הזה: אני אעשה outing לפאשלה הקטנה הזו, ואשתמש בה על מנת להתמודד עם המציאות שיצרתי,
מבלי להשתבלל. אשים סימן שאלה גדול ליד הפרפקציוניזם שלי, אתרגל את המנעד שלי על התמה של פנימה/החוצה,
ובעיקר את היכולת להיות שם בחוץ, מבלי להרגיש את הכיווץ בתאים, מבלי לרצות להיכנס מתחת לשמיכה. 

עם התרגול, החוויה הגופנית של התגובות האוטומטיות של "הילחם וברח" ( ראה תגובות 1-5) - מתעמעמת ונעלמת. 
תרגול הרוטציות מאפשר לי יותר מרווח נשימה, יותר נינוחות עם עצמי ועם הסביבה שלי,
(אני מוסיפה כאן עוד כמה שיטות עבודה גופנית שלמדתי, אבל עליהן אכתוב פעם בנפרד)
המודעות הגופנית והתאית מאפשרת לי להקשיב טוב יותר לצרכים ולרגשות שלי (כשאני חוסמת חלקים ממני מפני חשיפה לעולם, סופו של דבר הוא שאני חוסמת אותם גם בפני).
מתחוור לי שכפי הנראה... I will Survive.
אפילו עולה בי המחשבה שהקוראים שלי ישמחו בוודאי לדעת שאני חושבת על מה שאני כותבת עד כדי כתיבת טיוטות...
לא?!!

 ואתם- איך אתם על הציר שבין פנימה/החוצה? אם גם לכם קרו פשאלות נחמדות (או לא) ואתם רוצים לעשות להן outing או סתם רוצים להגיב לפוסט ותוכנו-
אתם מוזמנים לכתוב לי. אולי ייצא מזה פוסט נוסף...

אם גם אתם רוצים להכיר וללמוד את התמות המנהלות את חיינו בתוך המציאות היומיומית, כיצד ניתן לזהות ולעבוד עם ועל התמות דרך תנועה וגוף,
ואם אתם רוצים עוד כלים לעבודה עם מטופלים/תלמידים- אתם מוזמנים להיכנס לקישור הזה.

חג פסח שמח וחופשי!!!





Comments