על סקרנות ואהבה גדולה, או- איך למדתי להכיר את עצמי באמצעות תנועה

נשלח 26 בספט׳ 2015, 5:13 על ידי Milca Leon   [ עודכן 27 בספט׳ 2016, 6:19 ]

"...תנועה היא הדרך הראשונית בה אנו לומדים על קיומנו ועל העולם והיא מהווה בסיס לכל תהליכי הלמידה וההתפתחות בכל הרבדים של הגוף-נפש. "

(לינדה הארטלי,( BMC 

באנגלית יש פתגם "הסקרנות הרגה את החתול", המזהיר בפני נזק היכול להיגרם לסקרן". אבל סקרנות היא, עבורי, המפתח לכל דבר שהגעתי אליו בחיים.

לפני מיליון שנה בערך, כבר הייתי כשלוש שנים אחרי צבא, בחיפוש מתמיד אחר "משמעות" – התחלתי ללמוד באקדמיה למחול בירושלים, בתוכנית (מטורפת למדי) ששילבה תואר ראשון במחול באקדמיה (בקמפוס בגבעת רם) עם תואר ראשון בספרות ובלשנות אנגלית (בקמפוס הר הצופים) וכל זאת תחת ה'מטריה' של התוכנית במוזיקולוגיה (תחום שלא היה לי בו כל מושג). הייתי כבר בתוך שנות העשרים שלי, כשמאחורי 'חיים שלמים' של תנועה.

 כשנולדתי, היו לי  ארבעה אחים גדולים יותר, וכשהייתי בת ארבע, כבר היו שניים צעירים ממני. בתור מס. 5 במשפחה בת שבעה ילדים, כשהקרובים אלי ביותר משני הצדדים הם בנים, הייתי צריכה ללמוד לנוע, ומהר. תמיד היתה סכנה להיתקל במשהו זוחל על הרצפה, או מתעופף לעברך באוויר, והיה צורך לנוע אל והרחק ממהמורות החיים. אמנם אמי סיפרה שלקח לי זמן להתחיל לזוז, והתחלתי את שרשרת התנועה במרחב- לזחול, לשבת, לעמוד וללכת לאחר זמן רב יחסית, אבל אז- תוך שבועיים-שלושה עשיתי הכל, והגעתי לקו הסיום פחות או יותר עם שאר החברים בפס הייצור המשפחתי.

תנועה היתה הדבר הכי חשוב לי, התשוקה הגדולה ביותר שלי (וגם... קריאת ספרים). הייתי ילדה סקרנית ביותר, והתנועה היתה הדבר שהניע אותי לכיוון מושאי החקירה שלי. ספרים קראתי על המיטה, תוך כדי אכילת תפוח, אך לעתים קרובות הם (הספרים) חוסלו עוד בדרך מהספרייה הביתה. יכולתי ללכת ולקרוא בו זמנית, מבלי להיתקל (כמעט) בשומדבר.

בכיתות בית הספר היסודי היו לנו שיעורי תנועה עם נגה, שהייתה בין מקימי תוכנית המטפלים בתנועה באוניברסיטת חיפה, ואני דאגתי לעשות מספיק 'בעיות' בבית הספר, על מנת שלא יפסיקו לשלוח אותי ללמוד בקבוצה של ה'טיפול בתנועה'. כל זמן שהיא שמה לנו את התקליט עם המגפיים על העטיפה, תקליט המארשים שלצליליהם המצאנו את הריקודים המופלאים שלנו, מפינה אחת של המקלט שהוקדש לתנועה לפינה המנוגדת- הייתי המאושרת בילדות.

אחר כך נפתחו חוגי הריקודים לילדים, ב'מועדון' שרצפתו הייתה רצפת מרצפות רגילה, ובמקום בר בשיעורי הבלט, החזקנו בגב הכיסאות. בחורף היה קר על הרצפה בשיעורי המודרני, אבל למי היה אכפת? את רצפות העץ הכרתי רק בגיל תיכון, לערך. כאבו לי תכופות הברכיים, הגב, אבל מי ידע משהו על רפואת ספורט או מחול? מגמת מחול לא היתה בזמני, אז במקום בגרות במחול עשיתי עבודת גמר, במסגרתה גם יצרתי ריקוד. במקביל לכל אלה- הייתי אתלטית, ובימים בהם לא היו לי שיעורי מחול התאמנתי בריצה למרחקים ארוכים ו...בהדיפת כדור ברזל (כן, כן, הייתי בנבחרת התיכון...).

התנועה והמחול היו המפלט שלי, הביטוי שחיפשה הנשמה שלי, ועדיין- לא התחלתי להבין כלום. חיפשתי, הסתקרנתי, נמשכתי תמיד לתנועה של אנשים, לצורתם (צורתם הגופנית של אנשים תמיד העבירה לי סיפור או משהו על אופיים, וכך גם – של חפצים...), אבל עדיין לא הבנתי כלום ממה שראיתי וספגתי. אהבתי מאד ליצור, וביצירה ניסיתי לחקור את הדברים שנגעו בי, אבל האמת היתה שלא היו לי באמת כלים, מלבד איזו אינטואיציה פנימית.

ואז, אחרי שירות צבאי, ועוד קצת, הגעתי לתוכנית הלימודים המופרעת בירושלים. היו לי כארבעים שעות למידה בשבוע, כשבלילות ישבתי לכתוב עבודות על שייקספיר, שירה אנגלית רומנטית, וכדומה.

במשך היום לקחתי שיעורי מחול, תנועה, פלדנקרייז ועוד, ואז רצה לאוטובוס שלקח אותי להר הצופים כדי ללמוד ספרות ובלשנות אנגלית, ושוב לאוטובוס שהוריד אותי לגבעת רם כדי לעשות חזרות לרפרטואר למופע סוף הסמסטר. הייתי עסוקה כל הזמן בחומרים שקיבלתי מבחוץ, מהמורים שלי שהיוו מקור הידע העיקרי, והייתי עסוקה בלהספיק לתפוס אוטובוסים. מעט מאד זמן היה לי להכיר את עצמי. מגיל צעיר, בעודי נאבקת למצוא את המקום שלי בשרשרת המזון המשפחתית, ידעתי שאני רוצה לעשות את הדברים 'אחרת', שאני לא רוצה ללכת במסלול הרגיל, אבל על מנת  לעשות עם זה משהו הייתי צריכה להבין מי אני ומה אני. בבחינת "דע מאיין אתה בא, ולאן את הולך..."

לאחר שנתיים, בעקבות מפגש בלתי צפוי וחברות מיוחדת, הבנתי שהתוכנית הזו אינה מה שאני מחפשת. היא הייתה עמוסה מאד, על מנת שלא ללכת במסלול הרגיל, אבל באופן בלתי מודע לי, היא הנציחה את הגישה בה נתקלתי פעמים רבות מאז ילדותי- את ההפרדה בין גוף ותנועה לבין מחשבה. הפרדה זו היתה הסיבה בעטייה לא הפכתי להיות רופאה (כפי שהבטחתי לאבא ואמא שלי), כיוון שלימודי רפואה לא יכלו להשאיר זמן גם לנוע או לרקוד. שנים מאוחר יותר, כשכבר הייתי בלימודי בלונדון, הבנתי את המסר הסמוי בתוכנית אותה לקחתי.  בגבעת רם היה עלי להפעיל ולאמן את הגוף, ובהר הצופים- את הראש והרוח. אמנם עסקנו ברוח ואומנות בגבעת רם, אך מעט מאד נדרשנו לחשוב, או ניתנו לנו הכלים לכך. היה הידע המעשי אותו למדנו, אך לעתים רחוקות הוא נתמך גם בידע תיאורטי. ביצענו את מה שנאמר לנו לבצע, מבלי לדעת למה. בכל הספרייה של האקדמיה למוסיקה ולמחול באותה תקופה היה חצי מדף של ספרי מחול, רובם באנגלית- כך שתלמידי המחול אפילו לא טרחו לעלות לשם.

הגעתי לצומת. בתום שנתיים בתוכנית הלימודים נדרשתי לבחור האם להתמקצע במסלול המחול או התנועה באקדמיה (מוחי הסקרן והחקרן לא הצליח להבין מה ההבדל האמיתי בין מחול ותנועה, מלבד ההבדל הסגנוני של כל מסלול), ובאוניברסיטה היה עלי לבחור בין ספרות אנגלית לבלשנות אנגלית. הצומת המרובע הזה השאיר אותי תקועה באמצע, מבלי יכולת לבחור לאן לפנות, ולכן עשיתי את הבלתי צפוי: עזבתי הכל, ונסעתי בעקבות הסקרנות הבלתי נלאית שלי להגשים חלום ישן – ללמוד מחול בלונדון. נסעתי למרכז לאבאן, הקולג' הגדול ביותר באירופה למחול עכשווי.

כשהגעתי ללאבאן סנטר, כמעט התפוצצו ריאותי (מטאפורה, רבותי). נפתח בפני אופק רחב, שהשקיף מגבוה על מלוא האפשרויות. התחלתי לנשום, סופסוף. הסקרנות שלי התחילה לקבל מענה. הייתי ברת מזל, ולמדתי עם תלמידותיו הישירות של רודולף לאבאן, וכך בנוסף לשיעורי המחול הרגילים קיבלתי מסגרות לחשיבה והתייחסות שאותם נדרשתי להביא לידי יישום בשיעורי לאבאן, שיעורי הכוריאוגרפיה, וגם בשיעורי הבלט והמודרני. המוח שלי חשב תנועה ומשמעות, תוך כדי ביצוע, "חשיבה תוך כדי תנועה". לא עוד פלייה, רלווה בסטודיו, ושייקספיר - בערב. עכשיו יכולתי לחשוב את מה שאני מבצעת, ולא רק על מה שאני מבצעת (במקרה בו למדתי בתולדות המחול על ההיסטוריה של הסגנון אותו למדתי בשיעור המחול). סופסוף נפגשו אהבת התנועה שלי והסקרנות, הריקוד והקריאה.

המפגש עם שיטת לאבאן, או תחום הידע העצום הנקרא 'ניתוח תנועה לאבאן-בארטנייף', פתח בפני אפשרויות חדשות, שלפני כן אפילו לא ידעתי לכנותן בשם. מעולם לא התבוננתי לאחור, מאז. כל ההתייחסות שלי לעולם התנועה וביטויה האומנותי, רגשי ומחשבתי- השתנתה. אני מלמדת רקדנים לרקוד וליצור, שחקנים- לנוע ולהתבטא באמצעות הגוף והתנועה, מטפלים- להבין את מה שמספרים להם מטופליהם דרך הגוף, וכיצד ליצור שינוי באמצעות תנועה. אני מלמדת להתבונן בתנועה, לעשות אותה ולהיות בתוכה, לחוות אותה, להכיר את דפוסיה, חוקיה ומשמעותם, ובעיקר- להרגיש ולהבין את האופן בו 'אנחנו' – הדבר הזה שאנחנו קוראים לו 'אני' או 'עצמי' - מגולם בתוך הגוף הזה ותנועתו.

כי יותר מכל דבר אחר, אפשרה לי התנועה, דרך לימודי שיטת לאבאן ושיטות סומאטיות נוספות כגון BMC – ללמוד להכיר את עצמי. "רק על עצמי לספר ידעתי", והתנועה, עבורי, היא הדרך לחוות את הסיפור האישי, ובה בעת-לספרו.

רק על עצמי לספר ידעתי- לאבאן

כמו מורי בשיטת לאבאן, גם אני מלמדת בסטודיו, כשבהתאם לשיעור אני משתמשת גם בלוח, מצגות, ספרים. אנחנו יכולים לזחול כמו תינוקות, לשכלל את דחיפת הבהונות מהרצפה, ואז- לעלות מעלה ולבצע קפיצה גבוהה יותר (אם אתם רקדנים), הליכה נינוחה ומקורקעת יותר (אם אתם מטפלים או אנשי תנועה), 'תנוחת עץ' יציבה יותר (אם אתם מורים ליוגה). אנחנו מתאמנים על איכויות התנועה ומוצאים את משמעותן האקספרסיבית, ואז יכולים לעשות בהן שימוש לביטוי אישי (בטיפול, למשל) או ליצירת דמות על הבמה (בתחום המשחק). יותר מכל שיטה אחרת בה התנסיתי (והתנסיתי במגוון רחב מאד), שיטת לאבאן מחברת אותי לחיים, כיוון שהיא עוסקת בתנועה דרך כל היבטיה – הביצועיים, היצירתיים, הרגשיים והמחשבתיים. היא יכולה לתת לנו התבוננות על האופן בו אנו מתנהלים בחיינו ומתמודדים עם המציאות שלנו, כמו גם כלים להרחיב רפרטואר זה. ניתן לעבוד באופן עצמי- על עצמנו, עם אחרים – פרטני או בקבוצה.

נ.ב. התשובה לאותו פתגם בו פתחתי היא ש"שביעות הרצון החזירה אותו". מחפשים את שביעות הרצון? בואו אלינו בעקבות הסקרנות שלכם. 

 אם גם אתם מחפשים שביעות רצון, הצטרפו למה שקורה עכשיו.

Comments