להפריד את הרעש מן האור

נשלח 12 ביולי 2014, 5:31 על ידי Milca Leon   [ עודכן 16 בספט׳ 2015, 9:18 ]
הרהורים בימי אי-שלום,
על הימים בהם אנו עכשיו, 
על הימים שעוד נכונו לנו.

מי שמכיר אותי, יודע כי יש לי נטייה להומור שחור,
(תוצאה של 'נוכחות' בחלק גדול מדי ממלחמותינו, ומחירים גבוהים מנשוא)
וזה שפע ממני בנדיבות השבוע.
למשל, המחשבה שהחמאס לא יעז להפציץ את ביתי שבצפון הארץ
כיוון שאנחנו "שייכים" לחיזבאללה 
(התמונה שעלתה בדמיוני היא של טום החתול, המחזיק בג'רי העכבר בין ציפורניו ונלחם על הטרף שלו מול הכלב, ששכחתי את שמו).


אני, אגב, נמצאת כבר שבועיים במרכז הארץ
ורצה למקלט כמו כולם 
(בתוספת זיכרונות הילדות של שלוש השנים בהן ישנתי במקלטים על גבול ישראל ירדן)
ויודעת שמה שקורה בדרום ובמרכז ממש, אבל ממש לא מצחיק.
(עדכון - 7 שעות מאוחר יותר- גם נהריה מופגזת, 
גם אנחנו הוזעקנו אל הממ"ד- אני משפחתי ומשא זכרונות הילדות...)

ובתוך הרעש הזה שמיוצר על ידי המערכת כולה,
כולל דיבור היתר במדיה התקשורתית (שאני מאזינה לה הרבה מעבר לרגיל כמובן)
עולות בי שורותיו חסרות הגיל והרלוונטיות מתמיד של נתן אלתרמן:

"...הנה הזגוגית - שמה צלול משמותינו                                      
ומי בקפאון הרהורה יעבור?
על קו מפתנה, כעל סף נשמתנו,    
                                                        

הרעש נפרד מן האור

הנה הברזל, האליל והעבד,
נפח הימים הנושא בעולם,
הנה, בת שלי, אחותינו האבן,
הזו שאיננה בוכה לעולם

גבהו בימינו האש והמים,
אנחנו עוברים בשערים ומראות,
נדמה - גם הלילה הוא נהר היומיים

אשר על חופיו ארצות מוארות

נדמה - גם אנחנו הבקר נגיע אל בית אחרון בנתיב הרחב
ושם עוד ניצב לבדד הרקיע
וילד משליך כדורו לרגליו..."

(נתן אלתרמן- "שדרות בגשם")
                                                                              הפגזה בעזה
תמונה מתוך אתר ynet
האם רק אני רואה באור דמות אב מטייל עם ביתו?


האם אנו ושכנינו, על סף נשמותינו, נדע להפריד את הרעש מן האור?
האם נצליח?
האם נדע, בימים בהם הברזל (האליל והעבד) מתעופף מצד לצד,
בהם גובהת האש, והמים גועשים ושוטפים,
לעשות את הנדרש כדי שנזכה גם אנו להיות ארץ מוארת?
מתי נדע להבחין בין המהותי לקיומנו בכבוד,
ובין הכבוד, שנדמה לנו כמהותי לזהותנו
(לשני- קוראים 'אגו'...)

באמצעי התקשורת- המומחים והפרשנים מדברים ומדברים,
הרס, אובדן וכאב נמדדים, נספרים ונשקלים
בחיפוש אחר אותה נקודת איזון ארכימדית, אשר מעבר לה-
ישתנה המצב.
מעבר לה- יפסיק החמאס את מעשי החמס שלו,
יחדל ממאמציו האדירים לחסל את אפשרות קיומנו
ואנו נפסיק לענות לברזל בברזל.

המחשבה כי נקודת האיזון תגיע דרך יותר כאב והרס
הורסת אותי.
בעבודתי התנועתית אני עובדת עם אנשים על מציאת נקודות איזון
על רצף התימות של חיי אנוש שמזכיר רודולף לאבאן:
בין יציבות ותנועתיות
בין פעולה והתאוששות
בין תפקוד והבעתיות
בין פנימה והחוצה
בין מה שאני ומה שאינו אני.

נקודת האיזון של האור מגיעה מתוך יחסים אשר בפיזיקה נקראים Tensegrity,
מילה המאחדת יחסי מתח Tension ואינטגריטי/מעורבות בדבר Integrity. 
במצב של Tensegrity מוחזק המבנה על ידי כוחות המתיחה והחוזק הפנימיים- במינימום מאמץ
ומקסימום יציבות-תנועתיות אפשרית.
במצב זה- פנוי הגוף לתנועה ויחסים עם סביבתו.
נקודות האיזון שלו משלבות את כל התימות הנ"ל.

נקודת האיזון הארכימדית של ההרס, לעומת זאת,
דורשת מקסימום מאמץ, 
תיקח שנים של התאוששות (אם בכלל)-
לשני הצדדים.
חוסר האמון והקושי לסמוך על האחר
עולה ויעלה לנו בקושי לנוע אל עבר פתרונות חדשים ואחרים-
בשני הצדדים.
הקושי לתפקד- פוגע ויפגע ביכולתנו להביע את עצמנו,
להקשיב לעצמנו
ולהקשיב לקושי והכאב שמביע הצד האחר.
אנו נסוגים פנימה למקלט - הפיזי, והנפשי
ומתקשים לצאת החוצה באומץ, ובכאב.

באופן אישי ולאומי- בזבוז המשאבים האנושיים והפיזיים הזה
מזעזע אותי עד היסוד.
non comprehendo
איני יכולה לתפוש. 
אני מאמינה... לא! אני יודעת!
כי לו חיינו כולנו - שכנינו ואנו - יותר בתוך גופנו שלנו,
היינו יכולים להרגיש יותר גם את האחר,
ולפגוע פחות.
היינו יכולים אולי להגיע אל קו הרקיע,
ולהשליך כדורנו לרגליו.
קטנים ופגיעים- כפי שאנו באמת,
במידותינו האמיתיות.
וזה נוגע לשני הצדדים כאחד.

כל יום שאין זה קורה- הוא יום מבוזבז עד אימה. 


Comments