הי מיידלע, לא יפה לכעוס!! פוסט נשי, לא רק לנשים, לכבוד יום האשה

נשלח 8 במרץ 2014, 14:39 על ידי Milca Leon   [ עודכן 2 בספט׳ 2015, 2:40 ]
מתוקה שלי, זה לא יפה לצעוק ככה"...
"ילדות חמודות לא כועסות"!!
" גם אם את נורא רוצה לדבר כרגע, שבי יפה. זה לא יפה לקפוץ ראשונה. מה יחשבו עלייך?"...
האם הביטויים האלה מוכרים לך? האם שמעת אותם בילדותך/ משפטים דומים? ואם התמזל מזלך ולא אצלך בבית, אולי הם נאמרו לחברותייך.
אחר כך, כשגדלת, נולדו "בני דודים" למשפטים האלה, כגון:
"אם את רוצה לתפוס בעל, אסור לך להיראות נלהבת כלכך"
או
"את נורא ישירה, וזה מפחיד את הגברים".
"דברי בשקט, את מבריחה גברים".
ושאר אמירות חביבות, המתרבתות נשים, ומונעות מהן להשתמש ולשכלל את המגוון הרחב והעשיר של הדינמיקה התנועתית.

חקר הדינמיקה התנועתית הינו אחת התרומות הגדולות  ביותר של רודולף לאבאן לחקר התנועה האנושית. הדינמיקה, מסביר לאבאן, מורכבת מארבעה מרכיבים תנועתיים, הנמצאים על קווי משך, כשלכל מרכיב שתי איכויות מנוגדות. המרכיבים הינם שטף, מרחב, משקל וזמן. כל אחד מאיתנו בוחר את האיכויות בהן הוא משתמש מתוך כל מרכיב כשבחירה זו אצלנו, הבוגרים, מאורגנת מזמן בדפוסים, ורוב הזמן אינה מודעת. בחירות אלה מבטאות ומייצרות את מה שאנו קוראים לו "אופי", ואת עולמנו ומצבנו הפנימי. למעשה, את הבחירה אנו עושים מתוך גישה פנימית  שיכולה להיות "לוחמנית" או "מתענגת" (הסבר סכמטי מעט, אך מספיק בשלב זה). גישה זו היא היוצרת את הבחירות, ומכאן את דפוסי התנועה, הרגש והחשיבה. 

בתור נשים, רובנו "תורבתנו" שלא להשתמש בבחירות של הגישה ה"לוחמנית", כגון, ישירות מרחבית, משקל חזק או זמן פתאומי. אמרו לנו להיות יפות ולשתוק, ואם נהיה נחמדות, נגיש קפה ועוגה, ננוע בלי שירגישו בנו (משקל קל ומרחב גמיש) ובאופן כללי "לא נעשה גלים" (משקל קל וזמן נמשך)- נהיה "מיידלע" אמיתיות.
טוב, לא אמרו את זה לכולנו באופן הזה, אך זה עדיין מוטמע באופן גלוי יותר או פחות בתרבות שלנו.
אותי גידלו בחברה בה ערכים של אשה ונשיות היו לעתים קרובות סותרים.  מחד, גדלתי על ערכי הציונות המקימה ובונה, ערכים של עבודה עברית פיזית, שוויון בין המינים ותחושה של "כן, את יכולה", ומאידך, כשכעסתי, אסור היה לי לצעוק כי "לא יפה", לבעוט באחים שלי היה בוודאי אסור (אז הלכתי איתם מכות על הדשא), הורידו אותי בגיל 16 מטיפוס על עצים, כי זה היה "unladylike", ואף אחד לא התפעל יותר מדי מזה שהייתי אלופת ביה"ס בתלייה על מתח, הדפתי כדור ברזל ורצתי למרחקים ארוכים. היה כבר עדיף שארקוד בסטודיו (לזוועתן של המורות לבלט עשיתי גם את זה וגם את זה...). אחר כך שירתתי  בצבא, בחטיבת "גולני", לא ממש המקום הנשי ביותר בצה"ל. וכשהשתחררתי היה עוד קיים הביטוי "להגשים", שמשמעותו היתה לא רק "את עצמי", אלא את ערכי הציונות. גדלתי בחברה שלחמה על חייה וערכיה (ועדיין אנו עושים זאת), ו"התענגות" היתה מילה בזויה. המילה "פינוק" נאמרה בזלזול, ולא כסלוגן מכירות...
אבל, בעצם, מאיתנו הנשים, ציפו שלא נפריע למלחמות, וכשזה הגיע ליחסי "אני-אתה", מיד יצאו מהבויידעם כל האמונות הישנות על איכויות נשיות. כמה מבלבל!!!

היום אנו בעידן אחר, מבלבל לא פחות. ועדיין, בשמם של ערכים ותפיסות חברתיות-תרבותיות, גברים ונשים מקבלים חינוך המונע מהם גישה למגוון הרחב והעמוק כל כך של איכויות התנועה והביטוי/רגש שלנו. נשים המשתמשות בגישות לוחמניות מכונות "ביצ'יות" "מסרסות", ועוד, ואילו גברים המתענגים על איכות קלה או נמשכת זוכים לכינויים פוגעניים לא פחות: "סיסי", "הומו" וכד'. והרי לנו lose-lose סיטואציה, כיוון שכאשר נמנעת מאיתנו איכות, אנו מחליפים אותה באחרת, לרוב- טובה פחות, הגוזלת מאיתנו אנרגיה נפשית גבוהה מדי. כך, למשל, אשה (או גבר) החוששת להשתמש במשקל חזק, כי איכות זו מפגישה אותה עם התוקפנות שבתוכה (והפחד מפני התפרצות התוקפנות יכול להיות מטלטל ביותר)- תשתמש פעמים רבות בשטף עצור כתחליף. כך, במקום לרקוע ברגל, או להכות בידה על השולחן, ולבטא באופן פתוח את כעסה, וכך לשחררו- היא תכווץ את פניה ותסנן במתח רב מילים של זעם כבוש, שיישאר שם עוד זמן רב. המחיר שלה הוא המתח העצום שמביא עמו השטף העצור.  

ומהצד האחר, גבר אשר חונך כי איכות של משקל קל (למשל דיבור רך ושקט) אינה ראויה ל"גבר גבר", וכי עליו להציב את עצמו בכוח בעולם, עשוי לנסות להשיג כוח (משקל חזק) גם כן באמצעות שטף עצור, וכך יתבטא פעמים רבות בצעקות (ביטוי של מתח ולא של כוח, לרוב), או בתנועות החסרות רגישות לכוחם ועמידותם של הדברים בהם הוא נוגע. משום שמתח שרירי (שלא כמו כוח) שייך למידת הרגישות שיש לנו בתנועה, ומתח שרירי גבוה- מוריד רגישות. 

החדשות הרעות, לכולנו, הן שהדפוסים האלה קיימים, הם מי שאנחנו ורואים אותם עלינו. החדשות הטובות- יש על מה לעבוד, וניתן להתאמן על מגוון האיכויות הפחות שכיחות ומוכרות לנו, ולחזור ולהתחבר איתן. גם להיזכר בהן וגם להיות מחדש חברים איתן= re-member. את זה, למשל, עושים בסדנאות התנועה בשיטת לאבאן.

בסדנת "הדינמיקה של התנועה" (Effort) שהעברתי אתמול- התנסינו כולנו, גברים כנשים, באיכויות התנועה המגוונות, והתאמנו על היכולות של נשים להיות באיכות חזקה, לנוע וגם לומר "את זה כן, ואת זה- לא!". בכוח, לא במתח. ומאידך, נענו גם במשקל קל, לקחנו דברים בקלות, וראינו שגם "גבר גבר" יכול להתענג על תחושה של חוסר משקל, ולא כל דבר שאנו עושים חייב להותיר חותם לדורי דורות. היה מרתק. כל כך הרבה תכנים צפו- דימויים, רגשות, מחשבות, הרהורים- אישיים וקולקטיביים.
 כל כך הרבה חומר לחקירה אישית וקבוצתית.
 כמנחת הסדנה יצאתי מלאה כלכך!!

ובין התנסות תנועתית לחקירה, זכינו בהופעת בזק מקרית (?) לגמרי בסטודיו לידינו- הופעת סטודיו בסדנת פלמנקו של סילביה דוראן, רקדנית הפלמנקו המדהימה והמורה המסורה (אותה אני זוכרת מהופעות בילדותי) שהביאה איתה את גינת, רקדנית מוכשרת, מחוייבת
 ומלאת הבעה, אש הדגימה לנו כיצד אשה יכולה להיות גם חזקה, גם ישירה, גם פתאומית (ולעתים אחרות- קלה, גמישה ונמשכת)- ועדיין להיות אשה בכל עצם שבגופה.

ואת כל זה ביטאה כל כך יפה בת ה-11 בשיר: "את זזה".
אח!!! איזה יום אשה מהמם!!! 

ואם גם אתם, כמו משתתפי הסדנה המופלאים שלי, רוצים להבין משהו על כל ענייני התנועה האלה, וכיצד הם יכולים לתרום לכם- היכנסו לקישור הזה, והירשמו לקורס הבא!!
 
Comments