"השנה הראשונה... ושארית חיינו"– פוסט חריף על הקשר בין מוסר ותנועה

נשלח 2 באפר׳ 2014, 0:42 על ידי Milca Leon   [ עודכן 21 בינו׳ 2017, 10:33 ]

במקור נכתב הפוסט לפני חג הפסח תשע"ד, כשמצעד הנאשמים במשפט הולילנד (זוכרים?!!)  היה ארוך, 

אך עדיין היה קצר  

משורת הניצבים וסגני הניצבים שפסעה כשנתיים אחר כך במסדרונות יחידת "להב" 344 של המשטרה,

ועכשיו- כשטובי החוקרים שלנו עסוקים עם טייקונינו - ביבי, בני ביתו, פאקר, מילצ'ן (ומי יודע מי עוד?) -

אני מצטערת לגלות כי הבלוג הזה רלוונטי יותר מתמיד,

ויהיה חשוב עוד יותר כשיגיעו הבחירות, והן תגענה. 

קראו אותו בעיניים פקוחות, ראש פתוח, לב אוהב אדם וחיים ( מנקודה זו- שוויון זכויות ומוסר הם תוצאה הכרחית), 

וגוף הנכון לנוע ולפעול (למען עצמנו, ומשם- הפעולה למען אחרים הופכת למובנת מאליה).


"הדג מסריח מהראש"!!
אנחנו יודעים, וזה לא רק בפוליטיקה. 
 

אבל (לכל הרוחות) - איך זה קשור לשנת החיים הראשונה שלנו?

ומה זה עושה בבלוג על תנועה?

או.. אז...  (קצת ארוך, אבל שווה לקרוא!).

בימים אלה, כששרים,ראש ממשלה, מו"לים, בעלי הון ואינטרס מובלים זה אחר זה לחדרי חקירות; כשצירופי מילים כגון "הון-שלטון-עיתון" הופכים לביטויי סמיכות, 

מתנות יקרות ערך מעלות עשן ובועות, ובידי נציגינו בכנסת אכן מצוי הון רב (שכנראה לא כולו שלהם, או לא ביושר, לכאורה), אנחנו מבינים שאכן ראשו של הדג- מסריח. 

נו, טוב, אין זה ביטוי חדש, אך הוא חשוב, וביותר מאופן אחד.

חשיבותו נמצאת בתפישה של הקשר שבין ראש הדג וזנבו (והגוף שבתווך). ומה חדש בזה- תשאלו. אין חדש. 

אבל, אם מסריח ראש הדג, הרי שהסרחון נוגע גם בשאר גופו. כלומר - בנו. או כפי שנאמר כבר - "הראש מסריח כדג".

 ואין בכך, חו"ח, לומר שכולנו מסריחים, או מושחתים. להפך!! 

אלא... שהסירחון משפיע על כולנו. וכשהראש מסריח, הרגליים- לא עלינו- נרקבות. ההשפעה אינה לטובה, מלבד אם מוציאים אותנו הלכלוך והסירחון לפעולת הניקיון, ויפה יום אחד קודם.

אז נקודת הדג- מובנת. אבל מה הקשר לשנת החיים הראשונה?

כאן נכנס לתמונה שלי ד"ר ענר גוברין, פסיכולוג-פילוסוף מאוניברסיטת בר אילן, הטוען כי המנגנון שמעניק לתינוק כלים מוסריים-שיפוטיים לבחור בין טוב לרע ביחס למצבים שונים מתפתח באמצעות אינטראקציה עם הוריו עוד בינקותו. ד"ר גוברין פרסם בינואר השנה בכתב העת הנחשב- Frontiers in Psychology מאמר ארוך ובו הוא טוען כי דרך אינטראקציות מוקדמות של התינוק עם המבוגר המטפל/ת, רוכש התינוק ייצוגים פנימיים של מערכת חוקים המגדירה כיצד יש להסיק, להשתמש ולהבין מה נכון/לא נכון. מבלי לסבך אתכם יותר מדי, גוברין טוען כי דרך אותן אינטראקציות אנו לומדים ל'שרטט' מסגרת של יכולת מוסרית אוניברסאלית, המבוססת על מבנה פנימי, עמוק ואוניברסאלי המופיע בצורה אחידה במבנה של כמעט כל שיפוט מוסרי, ללא קשר לתכנים. 

גוברין מציע לפנינו את הרעיון כי כל התבניות של אינטואיציה מוסרית, על פיה אנשים חשים מה נכון או לא, נובעת באופן ישיר כמעט מעקרונות או חוקים שנרכשו והופנמו כבר בינקות. על סמך מחקרים של תינוקות לאורך כ-20 שנה מניח גוברין כי שיפוט מוסרי הינו הישג קוגניטיבי מורכב הנשען על סדרה של מערכות המופיעות כבר בשנת החיים הראשונה. המחקרים מראים כי הידע הנצבר כבר בשנת החיים הראשונה יוצר את הבסיס עליו נחה כל הלמידה המאוחרת יותר של רכישת שפה, ספירה, מיון חפצים, יחסים חברתיים ופעולות קוגניטיביות מורכבות אחרות.

מאמרו של גוברין ארוך (כ-28 עמודים) ומורכב, ואין בכוונתי להתייחס אליו במלואו. עם זאת, כדאי לנו לשים לב לדבריו של גוברין כי: "בתחום המוסר, מחקרים מראים כי לתינוקות יש בסיס מוסרי- היכולת והמוכנות לשפוט את מה שעושים אחרים, חוש לצדק ותגובה אינטואיטיבית לרוע" (גוברין, 2014), עמדה אשר מצאתי גם בהרצאותיו של ד"ר מארק וואלדמן, חוקר המוח שהוזכר בפוסטים קודמים.    

 כל זאת- טוב ויפה, הגיגים שקטים בימים סוערים.

אבל, איך כל זה קשור לתנועה, שזה התחום שלך- בוודאי תשאלו?

או...אז...

 כאן נכנסת לתמונה התנועה שלנו כתינוקות. אותה למידה של שנת החיים הראשונה שמזכיר גוברין, ומזכירים רבים אחרים, קורית בראש ובראשונה דרך תנועה. התינוק לומד להכיר את עולמו, סביבתו ולבנות את מערכות היחסים שלו- דרך תנועה ויחסי תנועה וגוף עם המטפלים בו. תינוק בן יומו לא ניתן ללמד רעיונות תיאורטיים, ותינוק בן שנה אי אפשר ללמד ללכת בעזרת הסברים ביו-מכאניים. אבל דרך האינטראקציה הגופנית-צלילית-תנועתית עם סביבתו, על האנשים ובעלי החיים בתוכה, הוא לומד על התמסרות והדדיות, על בונדינג. הוא לומד לדחוף את עצמו הרחק מסביבתו על מנת להשיג פרספקטיבה עליה ועל החפצים או אנשים בתוכה, הוא לומד לנוע אל תוך סביבתו על מנת לייצב, להרים או להניע את עצמו. הוא לומד להושיט את עצמו אל תוך החלל שמעבר לו ולומד למשוך עצמו אל תוך המרחב הזה, או למשוך את מה שבמרחב אליו. דרך מידת התמיכה, העידוד וההדדיות שבאינטראקציות האלה הוא לומד לסמוך      (או לא) על סביבתו, לפעול בבטחה (או לא), להיתמך עליה, להיעזר ולהתייעץ (או לא), למצוא את 'עמוד השדרה' הפנימי שלו, לבחור ולהחליט, לחבר להצליב                                                 וליצור סינתיזות ספיראליות בין הדברים. מלידתו ועד הרגע בו הוא מתחיל ללכת, או לדבר, הוא עובר דרך שישה דפוסים של ארגון גופני, המאפשרים לו לגלות, להתאמן ולפתח מיומנויות גופניות-רגשיות-מחשבתיות, ובכך "לכתוב וליצור" במו גופו את העצמי הפנימי שלו. הנחת יסוד בשיטת לאבאן-בארטנייף היא כי "יכולות תנועתיות קודמות ליכולות רגשיות". כאשר  מפתח התינוק את דפוסי התנועה ומשכלל אותם, הוא לומד  ומתאמן גם על כל אותן יכולות המהוות את הבסיס המוסרי שלו. כאשר הוא מתאמן על הארגון הבילאטראלי, בין צד ימין ושמאל , למשל, הוא מתאמן על  היכולת לבחור בין ניגודים כמו 'רע-טוב'. הוא מתאמן על אותן פעולות שראוי היה כי הנחקרים והנאשמים בפרשיות הנוחתות על ראשינו מדי כמה שעות  יפעילו בעת הנכונה, ברגעי הפיתוי.

התפיסה העומדת בבסיס ניתוח תנועה לאבאן-בארטנייף היא כי הכל  קשור ואינטגרטיבי, וניתן להסתכל בתנועת אדם ולבחון את מידת האינטגרטיביות, היעילות והכוונון של דפוסי הארגון התנועתי –רגשי-מחשבתי (ומוסרי) שלו, כמו גם את האינטגריטי. אותה תפיסה ניתן להכיל גם על חברה וקהילה. לכן, כאשר מסריח ראש הדג- כולנו מסריחים, גם אם לא ידינו היא במעל. 

למעשה, כשנולדנו, נולדנו לטוב. אם נולדנו בריאים (בע"ה), ואיש לא הפריע לנו יותר מדי, רוב דפוסי התנועה-רגש-מחשבה שלנו היו פתוחים ונגישים, ורובנו  פיתחנו דפוסים "נכונים" ו"טובים". אבל החיים, כמו החיים, מפגישים אותנו עם אירועים רבים ודפוסים "טובים" שרכשנו בילדותנו- נזנחים, נעזבים, נשכחים. תבניות תנועה ותקשורת שעבדו עבורנו- נשחקו, נסגרו מפאת מפגש טראומתי עם אירועים, ונחלשו. כאשר אנו נחשפים לשחיתות וזדון בממדים הנוכחיים- קשה לנו שלא לפתח התנגדות פנימית לתכונת "ההתמסרות", שהיא הבסיס ליכולתנו להתחבר אל החברה והסביבה. מכאן, קצרה הדרך לכך שגם ליבנו יהיה גס באחרים. מודעות רבה וכוונה טובה במידות גדושות נדרשות על מנת להימנע ממצב זה.

כאשר אנו מחוברים לעצמנו ולסביבתנו, חווים עצמנו כהוויה אינטגרטיבית של גוף-נפש-רוח ואת ההוויה הזו כחלק אינטגרטיבי של סביבתנו - מוסריות הינה האופציה היחידה.                                            על מנת לבגוד בסביבתנו, לרמות, לשקר, להתעלם ולזלזל בה - עלינו להיות מנותקים ממנה, ללא התמסרות והדדיות.                                                                                                                    מצב זה פוגע בסביבה, אך לא לפני שהוא פוגע בנו, כיוון שניתוק מהסביבה יביא עמו ניתוק מעצמנו, מהטבע הבסיסי שלנו והראשוני של עצמנו.                                                                                 מחיר הבגידה בסביבתנו הוא הפגיעה בעצמנו, ולכן תמיד ובכל מצב - ישלם האדם שעוזב את דרכי המוסר מחיר.                                                                                                                       מחירה של חוסר "התמסרות" במונחים גופניים ותנועתיים הוא תנועה לא יעילה, כאבים גופניים, מתח גופני ונפשי ורמות סטרס גבוהות.                                                                                                  מחיר חוסר ההדדיות עם הסביבה הוא תחושה של חוסר אמון, קושי לשחרר ולסמוך, תנועה נוקשה וחוסר זרימה בין הפרט והאנשים סביבו.                                                                                           התוצאה - כואבת בגוף ובנפש, מסוג הכאבים שגם כמויות גדלות והולכות של שמפניה ורודה וסיגרים אינם יכולים להעלים, אולי רק לטשטש לרגע, וחוזר חלילה...

ומי שזקוק ל'הוכחות'- מוזמן לקרוא את "מקבת" של שייקספיר. כשפעולה בלתי מוסרית אחת משנה את המאזן כולו...

הבשורה המשמחת היא שמצבי גופ-נפש אלה הם הפיכים, לפחות במידה רבה. 

שיטת לאבאן-בארטנייף מציעה דרכי עבודה על דפוסי התנועה הינקותיים באמצעותן ניתן לחזור אל הדפוסים הינקותיים, לפתוח מקומות "תקועים", לשכלל תבניות חלשות או חסרות,                                   להזכיר לגוף-למוח-וללב את ההרגשה הממלאת כלכך, המשמחת ומצמיחה מבפנים, של תנועה שהיא אינטגרטיבית, חוויה הוליסטית ומרפאה של   embodiment .                                                            חוויה זו מאפשרת לשחרר את אותם דפוסי ה"חסר לי/אין לי/כואב לי/קשה לי", ולחזור להרגיש כי הבחירה ב'טוב' ו'מוסרי' הינה אופציה, האופציה המועדפת.

 דרך העבודה התנועתית אנו מגלים את עצמנו, ולומדים ליצור דפוסים חדשים שיאפשרו לנו לא רק להיות מתנועעים טובים יותר, אלא גם יצירתיים יותר, 

פתוחים וזורמים טוב יותר עם החיים, בתקווה שנדע ונצליח שוב להיות מוסריים יותר, שלא, חו"ח, נרקיב עם ראש הדג...

שנדע ימים טובים, נקיים ומיטיבים עם הכל. או כפי שאומרים בגל"צ: "שנרוויח הרבה, אבל ביושר".

ואם גם אתם רוצים להכיר ולהבין טוב יותר את דפוסי התנועה והשפעתם על חייכם וחיי אחרים - 

מומלץ  לכם להיכנס לקישור הזה, ויפות שעתיים קודם.  

 

למעוניינים לקרוא את מאמרו של ענר גוברין-

Govrin A. (2014)- The ABC of moral development: an attachment approach to moral judgment-http://journal.frontiersin.org/Journal/10.3389/fpsyg.2014.00006/full

 

Comments