דף הבית‏ > ‏

סיפורי תנועה- הבלוג שלי

צרו קשרצרו קשר רוצים לשמוע מה מתחדש? הירשמו בטופס, ונעדכן אתכם




למה "תזיז/י כבר את ה... שלך" זו מצווה רב-דורית לא רק לפסח?

נשלח 7 באפר׳ 2017, 3:21 על ידי Milca Leon   [ עודכן 7 באפר׳ 2017, 3:26 ]


"ובכל זאת, נוע ננוע" (פראפראזה על גלילאו).
כשהייתי ילדה, בהתקרב הפסח, נכנס כל הבית להילוך גבוה. כמו במשפט הידוע מהסרט "מבצע סבתא" (שמיוחס לצורי גלסמן, מורה הספורט האגדי שלנו בקיבוץ), "התחלנו בכל הכוח ולאט לאט הגברנו". למרות שגדלתי בקיבוץ חילוני, הבית המשפחתי שלנו היה מסורתי-דתי (ככה זה כשאבא גדל כחסיד בקראקוב ואמא בבית דתי ייקי), ובהלכות הפסח הקפדנו למדי. כל דבר הוצא ממקומו- רוקן, אובק, נוקה, מוין והוחזר למקומו הקודם (בכל זאת, אמא ייקית...) ועם זאת- קצת אחרת. כלי הפסח ירדו מהבוידם, כלי החמץ עלו מעלה או נארזו בקרטונים. לבית היה ריח חדש. אנחנו הזזנו את ה...שלנו וכך גם הבית. 
כיוון שסדר וניקיון דומים הושלטו גם בבתי הילדים בהם גדלנו, ילדי הקיבוץ, והמטפלות לא החמיצו הזדמנות לעשות ניקיון כללי -  שבוע ההכנות האחרון לפסח זכור לי כחיזיון של כונניות, מיטות, מדפים ומגירות הצפים על פני גלים של מים עם אקונומיקה. הכל נע ונד, הכל זז ושינה פאזה.
שנים אחר כך, כשאמא כבר עברה לעולמות רגועים יותר, וכך גם בתי הילדים, ואני נטועה עמוק בתוך עולם התנועה המרתק והמרגש, משפטו של רודולף לאבאן כי "התנועה הן מבטאת והן מייצרת את עולמו הפנימי של האדם" מקבל משמעות נוספת גם בהקשר של הפסח, ובכלל. בין אם ידענו או הבנו אז את פשר התנועה העצומה הזו של הכנות הפסח, ואת חשיבותה והשפעתה, התנועה הזו הניעה אותנו הרחק מדברים ואל דברים חדשים. כילדים, כמובן, בעיקר התבאסנו לנקות כי – זה לא כיף/זו החופשה שלנו/כמה כבר אפשר לנקות את אותו ארון שיש בו 3 זוגות מכנסיים לכל עונה ומספר קצת יותר גדול של חולצות,  שלא להזכיר, שבניגוד לילדים של היום שאפילו את חדר השינה שלהם אינם מנקים, ניקיון בית הילדים כולו היה עבודה שלנו כל השנה...
 בין אם ברצון, או פחות- היינו בתנועה. ולמדנו, הו כמה למדנו מתוך התנועה הזו!!!
למשל, למדנו לארגן את תפישות העולם שלנו : למדנו מה שייך למה ולאיזה מקום, למדנו על המרחקים שבין דברים, למדנו מה גבוה ממה, מה חזק מספיק כדי לשאת ומה אינו חזק דיו, למדנו לבסס את עצמנו בקרקע ואז להתמתח על מנת להגיע למדף גבוה. למדנו שאם איננו עושים זאת- אנו יכולים ליפול (ואכן, נפלנו לא פעם...), למדנו לסמוך על עצמנו, למדנו להיעזר באחרים, למדנו לתכנן, להתארגן, לפעול ולבצע.  למדנו על מה קבוע ומה משתנה, וכך התעצבו תפישות החיים שלנו.
בחצר הגרוטאות בקיבוץ- למידה בתנועה
כיום, כשאני בוגרת, אני עדיין מארגנת ומבינה את החיים שלי ואת תפישות העולם שלי דרך תנועה וצפייה בה, גם היום אני מבינה את העולם דרך תפישה של דפוסים ותבניות תנועתיות. תפישת השינוי היא  תפישת השינוי שקורה בדפוסים ותבניות אלה, וכך אני מזהה דפוסי שינוי כמו : קרוב/רחוק, גדול/קטן, נע/נח, רגוע/תזזיתי, יציב/נע, חלק/ שלם, פשוט/מורכב ועוד. לכל שינוי בדפוס תנועתי- השינוי הרגשי והמנטאלי אשר נוצר ביחד. אני מבחינה במי שמתקרב אלי, לומדת על מצב רוחו מהמהירות בה הוא נע, מצורת גופו תוך כדי התנועה, מהיכולת או הקושי שלו להתאים את תנועתו לסביבה, אני יכולה להבחין בצורך שלו ביציבות, או להפך – בתנועתיות, אני יכולה להבחין בו חושב כשהוא סוקר את העולם הפיזי שסביבו. אני רואה אותו משתנה בכל רגע תוך כדי תנועה, ועם זאת- משתמש בדפוסים שניתן לתארם ולכנותם בשם.
וכמוני- גם אתם.
את ההיכרות הראשונית שלי עם דפוסי התנועה וההשתנות עשיתי, כמו כולם, בשנת חיי (וחצי...) הראשונה. זו היתה עם הלמידה הראשונית והמשמעותית ביותר, והיא קרתה מתוך תנועה. כשנולדתי לעולם הייתי לא הרבה יותר מאשר צרור איברים המאורגן תנועתית על ידי רפלקסים שאפשרו לי לינוק, לחפש את מקור המזון (אימא...), להוציא פסולת (פיפי/קקי) וקצת להניע את הגפיים באופן לא רצוני. וראו זה פלא, לאחר כשנה וחצי כבר הלכתי ואפילו התחלתי מעט לדבר. איש לא לימד אותי על תנועה, התנועה היתה הדרך שלי ללמוד את העולם, ובדרך, תוך האימון התנועתי, לגלות ואף ליצור  את עולמי וסביבתי, את כללי המשחק ואת היחסים האישיים והבינאישיים.
ואינני ייחודית בזה כלל. גם אתם עשיתם בדיוק את אותה הדרך, גם אם המסלול של כל אחד מאיתנו היה שונה בהתאם למה שסיפקה לנו הסביבה, ובהתאם לאינטראקציה עם הדמויות החשובות בתוכה.
למדנו את הטקסטורה והטמפרטורה של חומרים דרך פינו וחוש המישוש שלנו; למדנו את גופנו ואת תפקיד חלקי הגוף השונים; פיתחנו קואורדינציות שונות דרך היחסים שבין חלקי הגוף התומכים והמניעים; תפישתנו המרחבית התגבשה דרך התנועה שלנו במרחב ולמדנו מרחקים/גבהים/גודל/כיוונים/מסלולים; למדנו את כוח הכבידה, איזון, שיווי משקל, סימטריה;  להתמסר לקרקע ולהתקרקע, לדחוף כנגדה על מנת להניע עצמונ לפעולה, להושיט עצמנו אל מעבר לטווח גופנו ולמשוך את הסביבה אלינו או את עצמנו אל הסביבה; לפסוע בקלות, לתפוס בחוזקה, לסגת במהירות, להתקדם בתנועה מתמשכת, לפנות בישירות, להתבונן סביבנו באופן תלת מימדי, לרוץ בחופשיות ולעצור במקום- כל אלה מעט מאיכויות התנועה שלנו הנעשות מורכבות יותר ויותר; למדנו לשים לב לגופנו ולצורות השונות שלו תוך כדי תנועה, לעצב את גופנו כך  שיגשר אל הסביבה ו/או יתאים עצמו לתנאיה.
היש למידה חשובה, מגוונת ומורכבת מזו?
דרך הלמידה המורכבת הזו יצרנו ובנינו כתינוקות, ואח"כ כילדים, נערים ובוגרים את הנתיבים המוחיים-גופניים. יצרנו תאי עצב חדשים במוח וחידשנו נתיבים שנתקעו.
 כך נוצרו כל האינטיליגנציות שלנו, כולל המוזיקלית, המתימטית-לשונית, המרחבית, האישית, הרגשית והבינאישית. 
בהמשך הדרך, אל תוך דפוסי הלמידה האלה השתלבה כל הלמידה האחרת – כולל זו של בית הספר והאוניברסיטה.
ותהליך זה ממשיך וממשיך וממשיך, כל זמן שאנחנו נעים, ובייחוד כאשר אנחנו לומדים לנוע בדרכים יעילות, מיטיבות ומאורגנות היטב מבחינה תנועתית-גופנית. 
או אז מתחדשים גם דפוסי הרגש, החשיבה וההתנהגות שלנו. אנו שבים ויוצרים את מי שאנחנו קוראים לו במראה (וגם מחוץ לה)- "אני".
אז בפעם הבאה שאנחנו נקראים "להזיז את ה..." שלנו ולנקות לפסח, כדאי שנכעס פחות, ונזכור לקום ולנוע גם בשאר ימי החול. ואיתנו- ילדינו והורינו.
חג שמח!!

הקשר בין מהירות התנועה ו'עלות' גורם הזמן בתהליכי עשיית ההחלטות שלכם

נשלח 1 בפבר׳ 2017, 10:14 על ידי Milca Leon   [ עודכן 1 בפבר׳ 2017, 14:30 ]


איך אתם עושים החלטות? תולשים עלעל עלעל/ מפילים גורל/ משגעים את מי שסביבכם עם הקושי לעשות אותן,

 או להפך- קופצים אל המים כנחשון בן עמינדב ומדאיגים את אוהביכם בפזיזותכם?

האם אתם משתהים בתהליכי ההחלטה שלכם, כמו הנשיא הקודם אובמה, שהתלבט, הרהר, חשב והואשם פעמים רבות בחוסר החלטיות,

או שמא אתם כמו הנשיא החדש טראמפ, שנראה כי מהירות ההחלטה שלו בנוגע לצווים נשיאותיים מקדימה בהרבה את מהירות החשיבה שלו?









 זה תלוי בסוג ההחלטה? בוודאי. יש החלטות גדולות וגורליות, וכאלה שהרבה פחות. הרי אין דין קניית בית כדין בחירת שמלה למסיבת בר המצווה של הבן (ברור שקשה בהרבה לבחור שמלה...)

ועם זאת, תתפלאו אולי לדעת, אבל יש לכם דפוסים של עשיית החלטות והם קשורים גם לתנועה שלכם ולתנועת העיניים שלכם.

מה הקשר בין מהירות התנועה ועשיית החלטות?

אם נניח כי המטרה של תנועה היא לרכוש/להשיג תגמול או מצב מתגמל (מזון, מנוחה, כסף ורכוש, הערכה ואהבה...  גלידה מהפריזר...)                                                                                               הרי שלמהירות התנועה יש חשיבות כיוון שהיא יכולה לזרז או לעכב הגעה אל התגמול. חלקנו חשים כי הזמן העובר 'עולה' להם ביוקר, כפי שנוכל לראות במעט הזמן אותו הם מוכנים 'לבזבז' בהמתנה לתוצאה המתגמלת. להתנהגות זו אנו קוראים 'אימפולסיבית'. וחלקנו מוכנים להשתהות יותר, ואף מתמהמהים בדרכם אל הפעולה אותה הם רוצים/נדרשים לבצע על מנת להגיע אל התגמול.

השאלה המעניינת היא האם יש קשר בין 'עלות' הזמן בתהליכי עשיית החלטות ומהירות התנועה. הנחת היסוד היא כי אנשים אימפולסיביים נוטים לנוע מהר יותר מאשר אנשים שאינם אימפולסיביים. 

מחקר שהתבצע ב-2014 באוניברסיטת ג'ון הופקינס במרילנד בדק את משכי הזמן שנבדקים הסכימו/הצליחו לחכות לפני שפעלו להשגת תגמול. במחקר ניתנו לנבדקים סיכויי הצלחה נמוכים להשגת תגמול אם פעלו /נעו מיידית, וסיכויי הצלחה גבוהים יותר להשגת תגמול אם השהו את פעולתם. החוקרים בדקו את משכי הזמן שהסכימו הנחקרים לחכות, ואת השתנות פרקי זמן אלה לאחר 'כישלון' של הנחקרים.

בתחילת המחקר נבדקה מהירות תנועת עיניים של הנבדקים, ובאופן ספציפי- תנועות עיניים הקופצות מנקודה לנקודה: תנועה מהירה ומתואמת של העיניים הקופצות ומתמקדות בפריט אחר פריט (כגון מעבר ממילה למילה בשעת קריאה(. מהירות התנועה הוגדרה כ'עוצמה'.

החוקרים גילו כי ההבדלים בין אנשים התבטאו בעד 50% עוצמה, ופירושו כי אנשים מסוימים הניעו את עיניהם במהירות כמעט כל הזמן. המחקר הראה כי אנשים שהניעו את עיניהם במהירות/עוצמה גבוהה נטו גם לחכות פרקי זמן קצרים יותר לפני פעולה. המחקר הניח כי 'עלות' הזמן נחלקת בין עשיית החלטות ושליטה מוטורית. במונחים של תנועה (ניתוח תנועה לאבאן) מדובר במרכיבי איכות התנועה- מרכיב הזמן של התנועה ומרכיב השטף שלה. בהקשר זה, מעניין לשים לב להבדלי השימוש ב'איכות הזמן והשטף' אצל אובמה (זמן מתמשך, עתים קרובות ושטף שיכול לנוע בין חופשי כאשר נמצא במסיבות הערב שלו ועצור- כאשר הוא נפגש עם ביבי) ולעומתו דונאלד טראמפ, שהשימוש שלו באיכויות אלה שונה מאד (זמן- לרוב פתאומי, משך זמן קצר, חסר סבלנות; ולפחות מבחינת השטף המילולי שלו ותנועות הידיים שלו- נטייה לשטף חופשי וחסר מעצורים). 

חוקרים גילו כי בין אנשים בריאים יש דמיון רב באופן בו הם הולכים, נעים לקראת דברים ומזיזים את עיניהם. תיאוריות שונות טוענות כי דמיון זה נובע מצורך של מערכת העצבים להפחית למינימום את 'עלות' חילוף החומרים לגוף או את השוני הקינמטי. אבל אלה לא מסבירים את העובדה כי אנשים ופרימטים מגיבים במהירות ונעים מהר יותר כאשר יש להם אפשרות להשיג תגמול גדול יותר. כך למשל, אנשים מניעים את עיניהם במהירות גבוהה יותר בסביבה המציעה רמת תגמול גבוהה יותר, והולכים מהר יותר בערים בעלות אוכלוסיה גדולה יותר. תצפיות אלה מציעות לנו את האפשרות כי בנוסף ליעילות והשתנות, ה'אופק' לקבלת תגמול משפיע על מהירות התנועה שלנו. אבל מדוע?

אם אנו מניחים כי מטרתה של התנועה היא להגיע למצב מתגמל יותר, הרי למשך זמן התנועה יש  'עלות' כיוון שככל שעובר הזמן הולך ופוחת ערך התגמול. כלומר, עדיף לקבל את התגמול מוקדם מאשר מאוחר. מכאן, תנועה שלוקחת זמן רב להשלים מייצרת הפחתת ערך של התגמול. מהו התגמול אליו ממהר טראמפ, איזה תגמול הוא מפחד להפסיד? לא סתם הוא נראה ככל הזמן כמו ילד נעלב,             ומה ידע אובמה על התגמול שמצפה לו, שגרם לו להיראות כל כך בשליטה?

פקודות מוטוריות המנחות את התנועה ואת איכותה עשויות להיות האיזון שבין הרצון להימנע מאי-דיוקים (תנועה איטית המשפרת דיוק) והשאיפה למקסם תגמול (תנועה מהירה להשגת תגמול מהיר). האופן בו כל אחד מאיתנו נע אל עבר התגמול תלוי באיזון זה בין שטף וזמן. מעניין באיזה אופן אתם מאזנים שטף וזמן.

בניתוח תנועה לאבאן תהליכי עשיית החלטות קשורים לאופן בו נוכח מרכיב איכות הזמן בתנועתנו (זמן פתאומי/מתמשך) ודיוק שייך למרכיב איכות השטף, ושייך גם לביטוי רגשות. מכאן, ישנה סמיכות בין היכולת שלנו לשלוט במהירות ושטף לעולם הרגש שלנו, ומכאן גם קשר בין החלטות ורגשות ה'עובר דרך' תנועה. 

ניתן, כמובן לעבוד על עשיית החלטות דרך היבטים רגשיים, ומאידך- יש גם אפשרות לעבוד על קשרים אלה דרך תנועה. בשיטת לאבאן אנו מתנסים, חווים, לומדים ומשכללים את איכויות התנועה שלנו, כך שנוכל לנוע הן במהירות והן באיטיות, הן בפתאומיות והן בתנועה מתמשכת, במהירות ובדיוק, לחכות לפני פעולה, וגם לפעול מבלי לחכות. באמצעות תנועה ניתן לעבוד על העולם הרגשי שלנו ועל תהליכי עשיית החלטות ולהתאמן על אפשרויות שאינן ברפרטואר הרגיל שלנו. אנו יכולים ליצור עבור עצמנו אופק החלטות רחב ומגוון יותר.

חשוב לא פחות- דרך עבודה תנועתית  אנו עובדים על מציאת הביטוי של התנועה, גיוונו, העשרתו ושכלולו. אנו מתפתחים כאנשים שהגוף והתנועה הופכים לנמל הבית שלהם.

ואיך כל זה קשור אליכם?

גם אתם צריכים לעשות החלטות, ולמרכיב הזמן יש חשיבות. השתהות מפחיתה את התגמול.

הנה, לדוגמא:

אם תשתהו בהרשמה לקורסים הבאים- תפספסו את ההנחות, וגם לא יישאר לכם מקום.

חראם. לא?!

אתם פשוט לא מתארים לכם עד כמה התגמול מהקורסים האלה גבוה ממה שניתן לבטא בתיאור הקורס.

ואיך תדעו שזה נכון? הנה, למשל, מה שכתבו אלה שהיו לפניכם:


תודה

מודים לך על ההשתלמות המפעימה שנתת לנו בעולם התנועה.

חווינו מורים, השתלמויות וסדנאות רבות מאוד

נדיר למצוא מנחה מקצועית, רהוטה, בהירה מבפנים ומבחוץ,

בעלת ידע רחב שמנחה ממקום של סקרנות , חקירה והרבה צניעות.

נילי קורש, מנחת ריו אביירטו



אז... יאללה!!! הזדרזו.

הנה הרשימה -

מבוא מרוכז לשיטת לאבאן לאנשי תנועה ובמה - כל הפרטים וההרשמה המוקדמת. הנחה עד 10.2.17

"מעבר ל - Basic 6" - מפגשי הרחבה והעשרה לוותיקי קורסי התנועה ההתפתחותית כל הפרטים וההרשמה המוקדמת. הנחה עד 10.2.17

לחדש ולהתחדש בשיטת לאבאן- לבוגרי קורסי מבוא לשיטה כל הפרטים וההרשמה המוקדמת. הנחה עד 10.2.17


להתראות בקרוב :-) 

מילכה

הי, רואים לך!

נשלח 16 באוק׳ 2016, 1:20 על ידי Milca Leon   [ עודכן 16 באוק׳ 2016, 2:18 ]

רואים לך. רואים לי. רואים לנו את מה שאנו עושים (או לא עושים), מרגישים, חווים. את מה שאנחנו מבטאים ולא מבטאים.
ועכשיו- זה שוב "מוכח" גם מחקרית.
במחקר שביצעו  ד"ר טל שפיר מאוניברסיטת חיפה (קולגה שלי במחלקה לתרפיה בתנועה), רשל צחור (מורה וקולגה שלי לשיטת לאבאן, מרכזת קורס ההסמכה בשיטת לאבאן בוינגייט) מרצה קבועה באוניברסיטת שיקאגו וקתלין וולש מאוניברסיטת מישיגן - בדקו החוקרות את השפעת איכויות התנועה על רגשותינו. במחקר הן עשו שימוש מכוון ומיומן באיכויות התנועה על פי שיטת לאבאן, על מנת לאפשר התנסות במגוון הרחב והמדויק ביותר של איכויות שאנו מסוגלים להגדיר אותן.

"במחקר ניסיתי להבין מהו האפקט של התנועה על המוח", הסבירה שפיר. "התחלתי בכך שהראיתי שתנועות משפיעות על הרגשות, ושתנועות שונות צפויות לגרום לרגשות שונים. אחר כך ניסיתי להבין אם איכויות תנועתיות מסוימות יכולות לנבא את הרגש שיורגש כאשר מתנועעים לפי אותן האיכויות".
"החידוש הגדול במחקר היה שלא תנועה ספציפית היא שגורמת לשינוי במצב הרוח, אלא איכות מסוימת של התנועה - כלומר, האם היא מהירה או אטית, חזקה או חלשה, זורמת או קטועה, מבטאת התרחבות במרחב או התכווצות של הגוף", מסבירה שפיר. "המסקנה היא שהצורה שבה אנחנו מניעים או מחזיקים את הגוף שלנו, משפיעה על הרגשות שלנו בכל הזמן, בעת ההליכה ברחוב, בזמן הצפייה בטלוויזיה או בעת הישיבה על הכורסה". אכן איכות התנועה מייצרת את עולמנו הפנימי, או כפי שטען רודולף לאבאן (חוקר התנועה והאמן הידוע) עוד הרבה לפני שניתן היה לחקור אותה כמו במחקר הנ"ל: "התנועה הן מבטאת והן מייצרת את עולמנו הפנימי". אז, כן, מחד- אנחנו מייצרים רגשות דרך גופנו ותנועתנו, ומאידך- רואים לנו אותם. והאמת - זה לא כל כך נורא. זה אומר שלמרות שאין כאן "שפה" במובן של השפות המילוליות - יש כאן תקשורת, והיא ניתנת ללמידה.
 חשבו על המשמעות של ידע זה בתחומי ה...חינוך, טיפול, אימון, אומנויות המופע- תיאטרון, מחול, מוזיקה, סוציולוגיה, ועוד ועוד. 
ככה זה עם שיטת לאבאן- היא נוגעת בכ--ו--ל---ם. 
כן, גם בכם. 
כשאתה מכיר את השיטה, אתה מתחיל לראות את התקשורת הבינאישית דרך פריזמה חדשה - של זיהוי הקיים והרחבתו, יצירת רפרטואר עשיר, מגוון ובעל משמעויות חדשות לגוף ולנפש. אתה נוכח בכל רגע במשפט הכה חשוב שאמרה אירמגארד בארטנייף, עמיתתו של רודולף לאבאן:
"היה נכון לשינוי, הוא כאן על מנת להישאר". שינוי הוא הדבר הקבוע ביותר בחיינו, כיוון שבכל רגע שאנו נעים משתנה צורת גופנו, כיוון המבט שלנו, איכות התנועה, גודלה, חלקי הגוף המשתתפים והקשר ביניהם. וזה יוצר אותנו בכל רגע מחדש. 

ובמאמר מוסגר-  במחקר הנ"ל טוענות החוקרות כי פעולות כגון קפיצה, למשל, מנבאות שלא נחוש עצב. 
אז אולי "תקפצו לי" זה בעצם סוג של ברכה...
 
ובחזרה לנושא השינוי...כשאנשים אומרים שהם לא ישתנו, אני נזכרת בצחוק שעולה בי (יחד עם תחושת ה"בזבוז") 
בכל פעם שזוכה בעשרות מיליוני שקלים בלוטו אומר "הכסף לא ישנה אותי".
חחחחח.... איזה בזבוז לתת לו את הכסף הזה.
אני, למשל, מבטיחה להשתנות אם אזכה ב-50 מיליון שקל. 
מה זאת אומרת לא אשתנה?!! כשאוכל לנסוע סביב בעולם כרצוני, לעבוד ולנוח כרצוני, לבלות עם בני משפחתי כרצוני. 
לחצות יבשות, לצלול באיים קסומים, להתרחץ בגייזרים, לשחות עם לווייתנים, לשכשך עם דגיגים, לטפס על פסגות רחוקות.
כשאוכל ללמוד כאוות נפשי, לרקוד כמה שארצה,
כשאוכל סופסוף לבנות מרכז פיזי ובו סטודיו-אים גדולים, מרווחים ומוארים, כשאוכל להזמין מומחים מהארץ והעולם וליצור ימי לימוד למי שרוצה ללמוד, 
לחקור או 'סתם' לנוח אל תוך גופ-נפשו, כשאוכל לפתח תוכניות לימוד עבור מורים ומחנכים ולצאת איתן בלי בקשות למשרד החינוך לממן השתלמויות מורים. 
כשאוכל להגשים חלומות לעצמי ולאחרים- כל זה לא ישנה אותי?! באבוהה ישנה.  
שינוי המצב הכלכלי באופן דרסטי שכזה יאתגר את התפישות הקיימות שלי  ויאפשר לי לגלות מהי באמת הליבה שלי, מהם העקרונות החשובים לי, 
מהם הערכים שאני מאמינה בהם (ואלה שאני גם עומדת במילוים...). 
אפשרויות אלה ייצרו בי תנועה חדשה ומתחדשת, והיא בקביעות תשנה אותי בכל רגע. 
עם זאת, על מנת באמת ליצור שינוי אצטרך להיות מעורבת מבפנים בתנועה, בחוויה שלה, באפשרויות שלה ובמה שהיא מעלה בי. היא לא יכולה רק "לקרות לי".
השינוי על הפוטנציאל שלו יימצא בכל רגע בו אנוע, והשינוי יקרה, אבל מידת המעורבות של ה"אני" שלי תשפיע על מידת הטמעתו. 
בלי מעורבות זו, הכסף ישנה את מצבי, אבל לא אותי.

טוב, בינתיים אין חשש שזה יקרה. קשה לזכות בלוטו כאשר לא ממלאים כרטיס, אבל היה כיף לחלוק את זה. 
ולמוכנים ורוצים להשתנות- הנה ההזדמנות שלכם- קורסי תשע"ז. 

לרוצים לקרוא על המחקר- היכנסו לקישור הזה. 


          


באיזה חלק של המוח רצית את השינוי הזה?

נשלח 27 בספט׳ 2016, 6:48 על ידי Milca Leon   [ עודכן 28 בספט׳ 2016, 10:22 ]

בהמשך לבלוג הקודם בסדרה "צדיקים- מלאכתם נעשית בידי אחרים...", שעסק במחקרים המראים כי "התנועה היא התרופה ל ADHD", הפעם נמצאו גמדים טובים (חלקם הופיעו 

גם בבלוג הקודם) המוכיחים קבל עם ומדע כי סוגי אימון בתנועה וספורט שונים מפתחים חלקים שונים במוח.

את העובדה כי התנועה בריאה לנו, וכמו שטענו חז"ל- "נפש בריאה בגוף בריא", וכבר קיימות סיבות רבות מדוע בריא לנו לנוע. חלקנו אף בוחר את סוג הספורט/תנועה שהוא עושה על 

פי צורת ותפקוד הגוף שהוא מקווה להשיג. כעת מגלים לנו המדענים באיזה אופן הופכים אותנו האימונים לחכמים יותר. חלק גדול מההשפעות של אימון על המוח לא הובחנו בעבר, אך 

לו יכולנו להציף לתוך מוחם של אנשים פעילים גופנית, היינו יכולים לראות כי סוגי אימון שונים מחזקים  ומעצבים את המוח בדרכים שונות.

כבר שנים ידוע כי מוחם של אנשים פעילים גופנית נראה שונה מזה של חבריהם ה"יושבניים" (תרגום חדש יחסית למונח האנגלי sedentary). אין זה חדש שאימון גופני חשוב 

ליכולות קוגניטיביות, בין השאר בגלל השיפור בזרימת הדם, החמצן, חומרי גדילה, הורמונים וחומרי הזנה למוח, מה שמאפשר לו- כמו לשרירים, ללב ולריאות- להתחזק ולהיות יעיל 

יותר. אולם, פרק חדש נפתח בשנים האחרונות בהבנתנו את הספציפיות של האופנים בהם סוגי אימון שונים מפתחים חלקים שונים של המוח.

במאמר "New Finding: Different Types of Exercise Affect Different Parts of Your Brain" מחודש יוני 2016 במגזין Exercise and Fitness נסקרת בקצרה ההיסטוריה של המחקרים הבודקים את

 הקשר בין אימון גופני ותפקודי המוח, שהתחילו לפני כ-15 שנה , והם מתרחבים ומסתעפים מאז הגילוי הראשוני שתרגול תנועתי של עכברי מעבדה הוביל להתפתחות עצבית באיזור ההיפוקמפוס שלהם, אזור 

המוח האחראי על הזיכרון. הסיבה לכך היא שהתרגול הגופני גרם לתאי עצב באזור ההיפוקמפוס לייצר יותר פרוטאינים הגורמים לגידול של יותר תאי עצב במוח. העכברים שקיבלו גישה לתרגותל תנועתי 

הראו יכולת זיכרון משופרת שסייעה להם לנווט טוב יותר בתוך המבוך. משם קצרה היתה הדרך למחקרים בבני אדם, שהראו, למשל, כי מבוגרים שעשו פעילות אירובית של כשעה  3 פעמים בשבוע – ביצעו טוב יותר מבחני זיכרון. לתוצאות אלה יש השפעה עצומה, כמובן, על כל חקר המוח ומחלות "ניווניות" שלו, כגון אלדצהיימר ודמנציה.

מחקרים אלה הינם רק ההתחלה של קשת רחבה מאד של מחקרים הבוחנים בשנים האחרונות את ההשפעה של סוגי פעילויות גופניות שונות: פעילות אירובית, הרמת משקולות, יוגה, מחול ועוד על תפקודי המוח- מהי ההשפעה, טווח ההשפעה ושמירת השינוי לאורך זמן. מגוון המחקרים רחב, וממצאיהם שונים מעט, ובהיות סוג מחקר זה חדש יחסית, לעתים הם אף סותרים. עקב מורכבותם,  לא ניתן בבלוג קצר זה לסקור את כולם. דבר אחד עולה באופן ברור, והוא כי לפעילויות השונות יש השפעה שונה על חלקי מוח שונים. החשיבות של מחקרים אלה על קבוצות שונות יכולה להיות עצומה, כמו לדוגמא על תחום החינוך, כאשר אנו יכולים לזהות איזו פעילות עדיף לעשות לפני שיעור או מבחן, מהו טווח ההשפעה של פעילות  וכיצד לחלק אותה במהלך היום, כיצד לבנות פעילות כהפסקות במהלך היום, ועוד. בין המחקרים עם ילדים בולטים מחקריהם של צ'ארלס הילמן מאוניברסיטת אילינוי ושל מריה קיארה גאלוטה מאוניברסיטת רומא. גאלוטה, לדוגמא, מראה כי אימון בן מספר חודשים בפעילויות הדורשות איזון, כמו כדורסל, כדורעף והתעמלות משפרות יכולת ריכוז והתעלמות מהפרעות, שניים מהקשיים הגדולים של ילדים הסובלים מבעיות קשב וריכוז, למשל. אותן פעילויות מפעילות את אזור הצרבלום, האזור המקומט בגזע המוח, אשר מזמן ידוע כי הוא אחראי על פעולות קואורדינטיביות, ומוכר כעת גם כבעל חשיבות ביכולת להתרכז ולשים לב. ביצוע תנועות מורכבות מפעיל את הצרבלום, אשר יחד עם האונה  הקדמית (החושבת) של המוח, עשויה לשפר ריכוז (כמורה למחול ותנועה, אשר עובדת באהבה וסקרנות רבה עם בני נוער בתיכון לאומנויות, אני מקבלת עכשיו אישור מדעי והסבר למה שאני יודעת כבר שנים, שתלמידי המחול שלי נמצאים בחזית האקדמית של "תיכון רעות", המוביל בחיפה באחוזי הזכאים לתעודת בגרות ובאיכות התעודה. בניגוד לדעה שרווחת לעתים על רקדנים, ובעיקר רקדניות – תלמידות מחול רבות לומדות גם מתמטיקה ופיזיקה בהיקף 5 יח"ל, וזאת כאשר מערכת השעות שלהן עמוסה יחסית לתלמידים אחרים ).

הילמן טוען כי לכושר הפיזי יש השפעה מתמשכת על הקוגניציה של ילדים והוא מוכיח כי לילדים עם כושר גבוה יש היפוקמפוס  ו basal ganglia גדולים יותר.  basal ganglia הם קבוצת מבנים במוח החשובים לתנועה ולהתנהגות מכוונת-מטרה, ההופכת מחשב לפעולה. הם יוצרים אינטראקציות עם קליפת המוח הקדם-חזיתית כדי להשפיע על תשומת לב וריכוז, שליטה וויסות בביצוע, מה שמסייע לעבור בין משימות מסוגים שונים, למשל. הילמן מתרכז בילדים בגילאי 8-11, כיוון שאזורים אלה עדיין מתפתחים אצלם, וטוען כי להתחלה של פעילות גופנית בגיל צעיר השפעה רבה על התפתחות יכולות אלה. אפילו לשיפור קל בכושר יש השפעה על התפתחות המוח.

בתמונה זו ניתן לראות מיפוי אפשרי של הקשר בין פעילויות גופניות ואזורים ספציפיים של המוח. 
מתוך http://consciouslifenews.com/new-finding-different-types-exercise-affect-different-parts-brain/11121031/#comments


התפתחות קשרי המוח גוף וחשיבותם בגיל הצעיר הינה נושא מורכב, ולמעשה עד שאנו מגיעים לגילאי בית הספר היסודי- כבר עברנו מספר "גלגולים" של רצפים התפתחותיים. מקורה של ההתפתחות 

התנועתית, זו המפתחת את המוח ואשר המוח גומל לה ביכולותיו המתפתחות, המאפשרות המשך התפתחות תנועתית, המפתחת עוד את יכולות המוח, וכך הלאה (אחת מדוגמאות ה Win-Win המדהימות שנתן לנו הטבע/אלוהים) הוא במערך מורכב של רפלקסים איתם הגענו אל העולם, ואשר תפקידם הוא לייצר התחלות של תנועה, אשר דרך תרגול (כמו גלגול של תינוק, הושטת זרוע, זחילה)- הופכות את התנועה הרפלקסיבית, הבלתי רצונית, לתנועה רצונית ומובחנת. תהליך זה מתארגן בגוף בדפוסים של ארגון גופני,  קואורדינציות, שהם גם דפוסי רגש וחשיבה. דפוסים אלה מתפתחים זה מתוך זה ומתוך האינטראקציה של התינוק עם סביבתו הקרובה עוד ברחם וכמובן לאחר צאתו לעולם, והם יוצרים את עולמו הגופני והפנימי. 

זו נקודת ההתחלה אשר תפתח את קשרי הגופ-נפש של הילד/ה, והיא תשפיע גם על נכונות הילד/ה להשתתף בפעילויות, על התמדתם ועל סוגי התנועה בהם ירצו לעסוק., ומכאן על ההתפתחות המוחית שלהם. מאוחר יותר, כבוגרים, כשהם ינועו או ישבו את דרכם אל תעודת הבגרות, אוניברסיטה (?) והמשך חייהם, דפוסים אלה יהוו חלק משמעותי ממי שם, כשהם מהווים חלק חשוב ממי שאתם ואני.

דפוסי תנועה אלו מוכרים, מובחנים וניתן לעבוד עימם בכל גיל לשכלול גופני-רגשי וחשיבתי. כיוון שהגוף והמוח הם 'דברים' חיים, המסוגלים להשתנות ולהתעצב בכל גיל, אנו יכולים לעבוד עם דפוסי התנועה כדי לפתח יכולות גופניות-רגשיות-חשיבתיות, אשר ישנו את האופן בו אנו מתנהלים בחיינו, ובין השאר, יסייעו לנו במשימות דורשות ריכוז וחשיבה ובפעילויות גופניות כגון ספורט, מחול, יוגה, אשר שוב יפתחו אזורים שונים במוחנו.

דפוסי התנועה מעניינים אתכם? רוצים להבין ולהכיר אותם טוב יותר? היכנסו לקישור הזה.

 

למאמר המלא באנגלית- לחצו כאן.

צדיקים – מלאכתם נעשית בידי אחרים, והפעם- גמדי המדע הטובים בשירות אנשי התנועה והמטפלים ב ADHD

נשלח 24 בספט׳ 2016, 9:01 על ידי Milca Leon   [ עודכן 24 בספט׳ 2016, 9:36 ]

צדיקים, כפי שכבר ידוע, יש להם גמדים קטנים שעושים עבורם עבודות חשובות במיוחד. 

בשנים האחרונות, גמדים אלה עובדים בתחומי המדע בשירותם של אנשי התנועה למיניה, אלה ש...אתם יודעים, ה"ידע" שלהם לא כל כך "נחשב" ב"חלונות הגבוהים" של האקדמיה.                                כי, באמת, כיצד ניתן להעריך "ידע" של מורה למחול, או של מורה ליוגה? כיצד נעריך את הידע (הרב, אגב) הנמצא אצל מי שיודע לבצע תרגיל תנועתי מורכב?                                                             הוא אולי לא מכיר את חוקי הפיזיקה הפועלים על הגוף בזמן הביצוע, אך הוא יודע גם יודע כיצד להשתמש במשקל הגוף כנגד הגרביטציה, לאזן אותו במקומות הדורשים איזון                                           ולהניע את המשקל בכיוון ובאיכות הנדרשים. ידע מעשי זה חשוב מאין כמותו לכל אדם, אך, מה לעשות- אינו "נחשב" כלכך במקומות בהם המילה הכתובה היא המלכה, והידע השולט הוא זה המוגדר "מדעי", ידע קוגניטיבי על העולם ומאפייניו. סוגיה זו היא לקריאה נוספת, אם תרצו- תמצאו אותה במאמר שבקישור הזה.

ובכל זאת, אותם מלאכי מדע נפלאים, מגלים בשנים האחרונות באופן מדעי את שיודעים מזמן כבר אנשי התנועה- לתנועה יש קשר חשוב ליכולתנו לשבת וללמוד. ולא סתם גילויים הם מגלים, אלא עוסקים באחת הבעיות שמעסיקות יותר מכל את מערכות החינוך בעולם- קשיי הקשב והריכוז, ובאופן מיוחד - ילדי ה ADHD.  מי מאיתנו לא נתקל בילדינו/תלמידינו/חברינו/מטופלינו שסובלים מקשיים אלה?

ובכן, במאמר מספטמבר 2014 בכתב העת 'אטלנטיק' מביא ג'יימס האמבלין מחקרים המוכיחים כי תנועה משפרת פוקוס מנטאלי, זכרון וגמישות קוגניטיבית – גורמים להם השפעה רבה על ביצועים אקדמיים.  האמבלין מצטט מתוך מחקר של צ'ארלס הילמן שפורסם בכתב העת הנחשב Pediatrics באוקטובר 2014 ומראה "קשר סיבתי והשפעה ברורה של תרגול פיזי על יכולות ביצועיות. קשר זה מספק תמיכה בפעילות פיזית לשיפור התפתחות קוגניטיבית ובריאות המוח אצל ילדים". מה, עדיין צריך להוכיח זאת בעשור השני של המאה ה-21? 

כן. המחקר מראה כי הפעילות הפיזית הישנה והטובה מועילה לא רק לכל הילדים, כי אם באופן מיוחד לאלה הסובלים מקשיי ריכוז וקשב, ובעיקר אלה שקשה להם לשבת רגע בשקט.                           הסיבה שיש להמשיך ולחקור את הקשר בין הפעילות הפיזית והקוגניטיבית היא ש (גם בארה"ב) תוכניות לימוד גופני, חנ"ג וכד', עדיין נמצאות בתת-תקצוב של שעות ומשאבים                                       ואינן מקבלות את העדיפות הנדרשת בתוכנית הלימודים הבית-ספרית, למרות שכבר הוכח כי פעילות גופנית מסייעת למקסם את ניצול הזמן בתוך כיתת הלימוד.                                                             השיפור, במקרה זה, נראה דרך יכולת הוויסות והשליטה בביצוע (המורכבת מרמת עמידות להפרעות ושמירה על מיקוד), זיכרון עבודה וגמישות קוגניטיבית (היכולת לעבור בין משימות).

התמונה מתוך http://www.theatlantic.com/health/archive/2014/09/exercise-seems-to-be-beneficial-to-children/380844/

התמונה שלמעלה מראה את הפעילות המוחית בקבוצת הילדים שהשתתפו בתוכנית של פעילות גופנית, בניגוד לקבוצת ילדים שלא השתתפו בתוכנית.                                                                   ההבדל בין שתי הקבוצות היה כה דרמטי, עד שהוא מעביר בנו תחושת אי-נוחות, מציין האמבלין. הצבעים האדומים, ירוקים, צהובים ותכלת מראים רמת פעילות מוחית.                                              אמנם הניסוי ארך רק תשעה חודשים, אבל...תשעה חודשים הם זמן ארוך מאד, כאשר אתה ילד בן 7 היושב בכיתה עם ראש 'כחול'.

האמבלין ממשיך משם למאמר שפורסם בספטמבר 2014 וגילה כי תוכנית פעילות גופנית בת 12 שבועות בלבד שיפרה יכולות במתמטיקה וקריאה של כל הילדים,                                                         אך בעיקר את אלה של ילדים עם בעיות קשב וריכוז (תפקוד ביצועי נפגע ב ADHD, ונקשר לביצועים בתחומי מתמטיקה וקריאה).

האמבלין מביא מחקרים נוספים, ואת דבריהם של אנשי מקצוע מובילים מתחומי הקינסיולוגיה, המוח והפסיכיאטריה כשמדבריהם השונים עולה קריאה שנעשית ברורה יותר ויותר-                              להתחיל להתייחס לתנועה כאל תרופה ל ADHD. אחד הפסיכיאטרים המצוטטים במאמר משווה את התנועה לנטילת חתיכת פרוזאק ולידה חתיכת ריטאלין.                                                               מדענים מתחילים לקרוא לשימוש בתנועה כחלק מההתערבות בטיפול בבעיות ADHD.                                                                                                                                                        הקלות בה ניתנות תרופות, ובמצב בו מיליוני ילדים/ילדות ונערים/נערות נוטלים אמפתאמינים ומעוררים אחרים (שלפעמים הם אכן מענה נדרש),                                                                                     לתנועה יש כל כך הרבה יתרונות לבריאות הגופ-נפש -חשיבה וכל כך מעט חסרונות (איזה, באמת...?).                                                                                                                                     כאשר ניתן להוכיח בכלים המדעיים כי תנועה לא רק מפתחת שרירים ומשחררת מתח, אלא גם מסייעת גם להתפתחות קוגניטיבית ולשיפור ביצועים אקדמיים –                                                           מי יכול שלא לקדם תוכניות תנועה וספורט משמעותיות בבתי הספר?!!

את אשר הוכיחו מדענים אלה בכלי המדידה ה'אובייקטיביים' שלהם, מוכיחים אנשי התנועה באינספור שעות ניסיון ומחקרי שטח איכותניים ואמפיריים. 

בשיטת לאבאן-בארטנייף אנו עוסקים בקשר תנועה-מוח דרך התנועה ההתפתחותית,

מגלים כיצד יוצרת התנועה את מי שאנחנו כבר בשנת חיינו הראשונה,   

וכיצד ניתן להשתמש בה כדי ליצור דפוסי קשר של מוח-גוף-נפש חדשים, יעילים ומשמחים יותר. 

הצטרפו גם אתם לרבים שהפכו את התנועה לכוח תומך, מניע ומפתח שלכם ושל אחרים.

היכנסו לקישור הזה והצטרפו לאחד הקורסים שנפתחים ממש עכשיו.

  למאמר המלא באנגלית – לחצו כאן

האשה שגילתה איך מרגישה "החלטה" בגוף שלה

נשלח 19 בפבר׳ 2016, 1:20 על ידי Milca Leon   [ עודכן 24 באוג׳ 2016, 13:03 ]


"בגוף אני יודעת".

לפעמים קשה להסביר במילים מה זאת אומרת, אבל כשהגוף יודע- הוא יודע. זו ידיעה ייחודית, מלאה וברורה מאד. 

ומה יודע הגוף? 

מה יודע הגוף שלך?

הכוריאוגרפית הנודעת, מרתה גרהאם, טבעה את הביטוי "knowing in my bones", ובכך ביטאה את סוג הידע הייחודי שהוא גוף ותנועה.

ידע הבא מתוך מפגש חווייתי ראשוני ו'חי' עם הדבר אותו אנו לומדים. "ידע את..." קרא לזה לואי ארנו ריד, הפילוסוף החינוכי הבריטי,

להבדיל מ "ידע על..." שזה סוג הידע הקוגניטיבי הנפוץ אותו אנו פוגשים ברוב מערכות החינוך והלמידה שלנו, שהוא עדיין סוג הידע הנחשב יותר במקומותינו ומיוצג על 

ידי הבגרויות, הפסיכוטכני, הפסיכומטרי, והתארים למיניהם שאנו רוכשים בעמל וכסף רב.

אבל אל לנו להתבלבל!! זה ממש אינו סוג הידע היחידי, וגם אינו החשוב ביותר באמת. 

הווארד גארדנר, עם תפישת האינטיליגנציות המרובות שלו, גילה זאת כבר לפני למעלה מ-20 שנה, ובכל יום אנו שומעים על אנשים שנפלטו ממערכות החינוך 

הקונבנציונאליות...והצליחו ובגדול מחוץ להן. 



את סוג הידע שיודע הגוף קשה לעתים למלל באותה רהיטות כמו ידע קוגניטיבי שנרכש במדיום המילולי, אבל אין זה אומר שידע זה אינו בהיר, מושתת על עקרונות של "ידע", ויותר מזה- של ידיעה.

הלמידה הראשונה והראשונית שלנו, ומתוכה גם הידיעה, מגיעה מהגוף. היא מתחילה עוד ברחם, כשאנו צפים בנוזלי הרחם, חווים באופן מתווך את הכוח המשמעותי ביותר שישפיע על כל דבר שנעשה 

בחיינו- כוח הכבידה. הידיעה הפנימית, הנדמית לנו כמובנת מעליה, של כוח הכבידה, המשתנה ומתעצמת כאשר אנו יוצאים אל העולם וחווים אותה באופן ישיר, 

מאפשרת לנו לחוש את הקרקע, לחוש מקורקעים, שייכים, בטוחים. בלעדיה- נתקשה למצוא את העוגן הפנימי שלנו, להתקרקע, לתת אמון ולבטוח - בעולם, בעצמנו 

ובאחרים, נתקשה לצמוח מעלה והחוצה.  

הידיעה הזו את כוח הכבידה אינה דומה לידיעה על כוח הכבידה, זו שלמדתי השבוע עם בתי מתוך ספר מדעי הטבע בפרק שעסק בהבדל בין מסה ומשקל. אפילו 

הניסויים בשקילה של חומרים במשקל מאזניים ומשקל דיגיטאלי לא הבהירו לה את ההבדל הזה כמו ישיבה ושכיבה על כדור פיזיו גדול ושחרור המשקל שלה עד שיכלה 

לחוות שוב את תחושת השחרור הגופני של המשקל אל תוך כוח הכבידה, תחושה שבלימודי לאבאן אנו קוראים לה- "תחושת המשקל"- Weight Sensing, להבדיל 

מתנועה והנעה של המשקל- Weight Activation, אותה אנו מפעילים חלק גדול מהיום. 

                                                                        

ידיעת הגוף את עצמו הינה בבחינת "דע מאיין אתה בא, ולאן אתה הולך", כפי שהורונו חז"ל,

ואני מאמינה כי ידיעה זו אינה הידיעה על... המוצא שלי/הדת שלי/התרבות שלי, כי אם הידיעה את עצמי ואת כל ההיבטים הנ"ל- מבפנים.

למתעניינים בסוגי הידע השונים- היכנסו לקישור הזה למאמר "ידע מחולי- מה זה בשביל מה זה..."

ועדיין..יתכן שאתם אומרים- אבל מה זאת אומרת "לדעת בגוף"?
אז הנה דוגמא. לפני מספר שבועות הסתיימו שני מחזורים של הקורס האהוב עלי- "הגוף נוכח/אבל מי נוכח בגוף שלך?". בשבועות האחרונים של הקורס תרגלנו באופנים שונים ובתרגילים שונים- פשוטים אל מורכבים- הן תנועה של צד אחד של הגוף, והן את המעבר לתנועה מוצלבת באמצעות השימוש ברוטציה. בסיום התרגול, ושוב בסיום הקורס, שיתפה אחת המשתתפות:
"...עכשיו אני מבינה את מה שאבא שלי אמר לי כל החיים: 'אם את צריכה להחליט משהו, והחלטת- עכשיו אין יותר אה...רגע...אולי...והתחלת ההתלבטות מחדש. החלטה צריכה להיות החלטה'. עכשיו, בפעם הראשונה בחיי אני מבינה מה הוא בעצם אמר לי. עד היום- הבנתי, כמובן, את המילים, אבל כאילו לא הבנתי מה זה אומר. לא הבנתי "איך מרגישה החלטה" עכשיו, דרך הגוף, בפעם הראשונה בחיי- אני מבינה גם מה זה אומר ואיך זה מרגיש - להחליט".  

טוב, אבל מה היה שם שאיפשר את ההבנה היסודית הזו? 
היכולת שלנו לבחור ולהחליט בין דברים קשורה מאד לבהירות הגופנית של צד ימין וצד שמאל של הגוף, לידיעה הפנימית הבהירה המבדילה את זה מזה את ימין משמאל.
בעבודה עם אנשים המתקשים לעשות בחירות שכאלה, ניתן לראות כי דפוסי התנועה המשוייכים להפרדה זו אינם יעילים, חסומים או תקועים באיזשהו מקום.
תופעה זו מלווה חלק גדול מאלה המתקשים ב"קשב וריכוז", אשר מבחינה גופנית- יכולת זו קשורה לבהירות הצידית.
התנסויות תנועתיות חווייתיות והתרגול הגופני החוזר של תרגילים ספציפיים שנועדו למטרה זו - שחררו חסימות ושכללו תנועה לא יעילה- ואפשרו תובנה פיזית-רגשית-חווייתית/הווייתית,
שלוותה גם בעיבוד קוגניטיבי ורגשי. תובנה של הבנה וידיעה מסוג 'אחר', חשוב לא פחות (ויש האומרים- יותר) מההבנה הקוגניטיבית של מילות האב.

גם אצלי בבית, כאם לנער העומד לסיים את לימודיו הפורמליים במערכת החינוך ויוצא לדרך חדשה- צבא/שנת שירות - אנו חווים את הקושי הזה לבחור.
בני הנוער שלנו נדרשים לעבור עשרות מיונים- לצבא על יחידותיו השונות, לקבוצות/גרעינים/מכינות של שנת שירות, כשבכל מקום בודקים וממיינים אותם,
ואז...מגיע שלב התשובות של "כן/לא", הן של המקומות והן של בני הנוער עצמם. זו התגלמות מעשית של הרעיון: "מאיין אני בא ולאן אני הולך". מלבד הטלטול של האגו בעקבות ה"כן/לא" של המערכות, והקושי להימנע מביקורת עצמית ואשמה, נתקלים בני הנוער גם בקושי לבחור לאן הם הולכים.
כשנתקלנו בזאת לאחרונה, עם הצורך לבחור בין שתי מסגרות מאד שונות, כשלכל אחת היתרונות והחסרונות שלה, הנחיתי את בני, שהתקשה מאד לבחור והתיש את עצמו במחשבות,
לחשוב על הבחירה שהוא עושה, תוך שהוא מתרגל קואורדינציות גופניות שונות של ימין ושמאל ואחר כך רוטציות. 20 דקות אחר כך- קיבלתי שיחת טלפון (כן...אמא עובדת גם ברגעים הלא נכונים...)
רגועה ומאורגנת יותר, ושעתיים אחר כך נפלה ההחלטה באופן רגוע, בהיר ונינוח בהרבה.
הגוף נכח וידע, הלב סיפר את סיפורו, השכל הוסיף את דעתו- וכולם זרמו בהרמוניה מאורגנת ומתוזמרת. 

אם גם אתם רוצים להבין טוב יותר את עצמכם בעולם- הצטרפו למחזורים החדשים של קורסי התנועה של תשע"ז.  
כל הפרטים- בקישור הזה.

להתראות בקרוב


אז...מה בעצם את/ה עושה...?!!

נשלח 27 בינו׳ 2016, 12:33 על ידי Milca Leon   [ עודכן 27 בינו׳ 2016, 13:09 ]

סדנת לאבאן

כבר שנים אני נופלת למלכודת הזו. מישהו/מישהי מתעניינים במה שאני עושה- חבר, קולגה או מישהו שפגשתי כאן או אחרת- ואז הם שואלים אותי את "ה-שאלה"                                                    

ששואלים במחוזותינו אחרי "אז...איפה היית בצבא...?!"

טוב, אולי בכל זאת רואים שכבר עברו כמה שבתות מאז שהשתחררתי ("גולני", תודה, כן, אני מכירה את כל הבדיחות והשירים עלינו, תודה...).

אבל השאלה השניה היא "אז מה בעצם את עושה...?" 

ואז, אני נופלת במלכודת של עצמי, ומתחילה להסביר בתלי מילים מושגים מורכבים כגון "ניתוח תנועה לאבאן בארטנייף" ושמות שוברי שיניים כמו: 



נו, עד שסיימתי לומר את זה, בני שיחי מזמן נרדמו. 










לאחרונה, התחלתי אני עצמי לתהות- אז מה בעצם אני עושה?

והנה כמה מהתשובות שהעליתי:

"אני עוזרת לאנשים שסובלים מכאבי גב, צוואר, כתפיים ורגליים למצוא נתיבי תנועה יעילים שיתמכו ויעבירו את התנועה דרך גופם, תוך שהם מגלים כיצד לתמוך בעצמם גם רגשית ומחשבתית."

"אני מלמדת מטפלים מסוגים שונים, שרוצים לשכלל את ההבנה שלהם את הקשר שבין גוף -תנועה-רגש, כיצד לסייע למטופלים שלהם להפוך את גופם למקור התמיכה הפנימי שלהם."

"אני מאפשרת לאנשים, שרוצים להבין את עצמם בתוך שטף החיים,לחוות דרך גופם ותנועתם את החיים על מלוא מורכבותם, למשל- את הקשר שבין תהליכי קבלת ההחלטות שלהם, והיחסים בין צד ימין וצד שמאל של גופם."

"אני פוגשת אנשים שאוהבים לנוע ומבקשים תשובה (או שאלה?) בתנועה ומאפשרת להם לחוות קשרים חדשים בתוך גופ-נפשם שיאפשרו להם 'למצוא יציבות בתוך תנאים של חוסר ודאות ושינוי'״. 

"אני מסייעת לאנשים שמחפשים חיבור טוב יותר לעצמם ליצור שינוי גופני הדרגתי ארוך טווח שיאפשר להם גישה פתוחה וזורמת יותר
למקורות העוצמה, השטף, ההנאה והחוכמה שטמונים בגופם ובתנועתם."
"אני מלמדת אנשים ששכחו בשביל מה הם הגיעו לכאן (= לנוע ולרקוד) סדנת לאבאן

את הדרך חזרה אל עצמם ואל הפוטנציאל המלא שלהם."


"אני מאפשרת לאנשים הרוצים להפוך את תנועת הגוף לכוח של שינוי את המקום והסביבה בו יוכלו ליישם את השינוי הזה באופן הדרגת
י-תמידי ותלת מימדי. קוראים לזה "שינוי ספיראלי", והוא יכול להימשך כל זמן שתרצו."

העניין הוא לא באמת מה אני עושה, אלא זה שגם אתם יכולים לשכלל את עבודתכם באמצעות הכלים בהם אני משתמשת כדי לעשות את כל זה. 

זה יצרוך מכם:
  • קצת זמן
  • פתיחות ונכונות לפגוש את עצמכם דרך תנועה
  • מוכנות להזיז את הגוף
  • הסכמה ליהנות, לצחוק, לתהות, לתעות, לטעות ולעשות את כל מה שעושים כשלומדים 'שפה חדשה'.
  • לשלם מחיר ממש שפוי ביחס למה שתקבלו
ותרוויחו מזה- 
  • את כל האמור מעלה - חופש מכאבים, תנועה יעילה וזורמת, חוויה של תמיכה גופנית עצמית ועצמאית, תובנות חדשות על תנועה והיבטי החיים הנוספים, שינוי גופני הדרגתי וארוך טווח.
  •  כלי עבודה רבים לעוסקים במקצועות הטיפול/ההנחיה/החינוך/התנועה/האימון
  • מגוון גדול של התנסויות בתנועה, תרגילים ספציפיים לעבודה עם עצמכם ואחרים
  • חומר עיוני רב ומעמיק בקשרים שבין המבנה האנטומי של הגוף, האופן בו תנועה מתרחשת בתוך המבנה הזה, המבנה הפסיכו-פיזי והאופן בו כל אלה משפיעים זה על זה. 
  • קבוצות למידה תומכות ומעשירות.
טוב, ברור שאתם רוצים לפחות לקבל מושג במה מדובר- אז זה הקישור שיוביל אתכם לשם.

על סקרנות ואהבה גדולה, או- איך למדתי להכיר את עצמי באמצעות תנועה

נשלח 26 בספט׳ 2015, 5:13 על ידי Milca Leon   [ עודכן 27 בספט׳ 2016, 6:19 ]

"...תנועה היא הדרך הראשונית בה אנו לומדים על קיומנו ועל העולם והיא מהווה בסיס לכל תהליכי הלמידה וההתפתחות בכל הרבדים של הגוף-נפש. "

(לינדה הארטלי,( BMC 

באנגלית יש פתגם "הסקרנות הרגה את החתול", המזהיר בפני נזק היכול להיגרם לסקרן". אבל סקרנות היא, עבורי, המפתח לכל דבר שהגעתי אליו בחיים.

לפני מיליון שנה בערך, כבר הייתי כשלוש שנים אחרי צבא, בחיפוש מתמיד אחר "משמעות" – התחלתי ללמוד באקדמיה למחול בירושלים, בתוכנית (מטורפת למדי) ששילבה תואר ראשון במחול באקדמיה (בקמפוס בגבעת רם) עם תואר ראשון בספרות ובלשנות אנגלית (בקמפוס הר הצופים) וכל זאת תחת ה'מטריה' של התוכנית במוזיקולוגיה (תחום שלא היה לי בו כל מושג). הייתי כבר בתוך שנות העשרים שלי, כשמאחורי 'חיים שלמים' של תנועה.

 כשנולדתי, היו לי  ארבעה אחים גדולים יותר, וכשהייתי בת ארבע, כבר היו שניים צעירים ממני. בתור מס. 5 במשפחה בת שבעה ילדים, כשהקרובים אלי ביותר משני הצדדים הם בנים, הייתי צריכה ללמוד לנוע, ומהר. תמיד היתה סכנה להיתקל במשהו זוחל על הרצפה, או מתעופף לעברך באוויר, והיה צורך לנוע אל והרחק ממהמורות החיים. אמנם אמי סיפרה שלקח לי זמן להתחיל לזוז, והתחלתי את שרשרת התנועה במרחב- לזחול, לשבת, לעמוד וללכת לאחר זמן רב יחסית, אבל אז- תוך שבועיים-שלושה עשיתי הכל, והגעתי לקו הסיום פחות או יותר עם שאר החברים בפס הייצור המשפחתי.

תנועה היתה הדבר הכי חשוב לי, התשוקה הגדולה ביותר שלי (וגם... קריאת ספרים). הייתי ילדה סקרנית ביותר, והתנועה היתה הדבר שהניע אותי לכיוון מושאי החקירה שלי. ספרים קראתי על המיטה, תוך כדי אכילת תפוח, אך לעתים קרובות הם (הספרים) חוסלו עוד בדרך מהספרייה הביתה. יכולתי ללכת ולקרוא בו זמנית, מבלי להיתקל (כמעט) בשומדבר.

בכיתות בית הספר היסודי היו לנו שיעורי תנועה עם נגה, שהייתה בין מקימי תוכנית המטפלים בתנועה באוניברסיטת חיפה, ואני דאגתי לעשות מספיק 'בעיות' בבית הספר, על מנת שלא יפסיקו לשלוח אותי ללמוד בקבוצה של ה'טיפול בתנועה'. כל זמן שהיא שמה לנו את התקליט עם המגפיים על העטיפה, תקליט המארשים שלצליליהם המצאנו את הריקודים המופלאים שלנו, מפינה אחת של המקלט שהוקדש לתנועה לפינה המנוגדת- הייתי המאושרת בילדות.

אחר כך נפתחו חוגי הריקודים לילדים, ב'מועדון' שרצפתו הייתה רצפת מרצפות רגילה, ובמקום בר בשיעורי הבלט, החזקנו בגב הכיסאות. בחורף היה קר על הרצפה בשיעורי המודרני, אבל למי היה אכפת? את רצפות העץ הכרתי רק בגיל תיכון, לערך. כאבו לי תכופות הברכיים, הגב, אבל מי ידע משהו על רפואת ספורט או מחול? מגמת מחול לא היתה בזמני, אז במקום בגרות במחול עשיתי עבודת גמר, במסגרתה גם יצרתי ריקוד. במקביל לכל אלה- הייתי אתלטית, ובימים בהם לא היו לי שיעורי מחול התאמנתי בריצה למרחקים ארוכים ו...בהדיפת כדור ברזל (כן, כן, הייתי בנבחרת התיכון...).

התנועה והמחול היו המפלט שלי, הביטוי שחיפשה הנשמה שלי, ועדיין- לא התחלתי להבין כלום. חיפשתי, הסתקרנתי, נמשכתי תמיד לתנועה של אנשים, לצורתם (צורתם הגופנית של אנשים תמיד העבירה לי סיפור או משהו על אופיים, וכך גם – של חפצים...), אבל עדיין לא הבנתי כלום ממה שראיתי וספגתי. אהבתי מאד ליצור, וביצירה ניסיתי לחקור את הדברים שנגעו בי, אבל האמת היתה שלא היו לי באמת כלים, מלבד איזו אינטואיציה פנימית.

ואז, אחרי שירות צבאי, ועוד קצת, הגעתי לתוכנית הלימודים המופרעת בירושלים. היו לי כארבעים שעות למידה בשבוע, כשבלילות ישבתי לכתוב עבודות על שייקספיר, שירה אנגלית רומנטית, וכדומה.

במשך היום לקחתי שיעורי מחול, תנועה, פלדנקרייז ועוד, ואז רצה לאוטובוס שלקח אותי להר הצופים כדי ללמוד ספרות ובלשנות אנגלית, ושוב לאוטובוס שהוריד אותי לגבעת רם כדי לעשות חזרות לרפרטואר למופע סוף הסמסטר. הייתי עסוקה כל הזמן בחומרים שקיבלתי מבחוץ, מהמורים שלי שהיוו מקור הידע העיקרי, והייתי עסוקה בלהספיק לתפוס אוטובוסים. מעט מאד זמן היה לי להכיר את עצמי. מגיל צעיר, בעודי נאבקת למצוא את המקום שלי בשרשרת המזון המשפחתית, ידעתי שאני רוצה לעשות את הדברים 'אחרת', שאני לא רוצה ללכת במסלול הרגיל, אבל על מנת  לעשות עם זה משהו הייתי צריכה להבין מי אני ומה אני. בבחינת "דע מאיין אתה בא, ולאן את הולך..."

לאחר שנתיים, בעקבות מפגש בלתי צפוי וחברות מיוחדת, הבנתי שהתוכנית הזו אינה מה שאני מחפשת. היא הייתה עמוסה מאד, על מנת שלא ללכת במסלול הרגיל, אבל באופן בלתי מודע לי, היא הנציחה את הגישה בה נתקלתי פעמים רבות מאז ילדותי- את ההפרדה בין גוף ותנועה לבין מחשבה. הפרדה זו היתה הסיבה בעטייה לא הפכתי להיות רופאה (כפי שהבטחתי לאבא ואמא שלי), כיוון שלימודי רפואה לא יכלו להשאיר זמן גם לנוע או לרקוד. שנים מאוחר יותר, כשכבר הייתי בלימודי בלונדון, הבנתי את המסר הסמוי בתוכנית אותה לקחתי.  בגבעת רם היה עלי להפעיל ולאמן את הגוף, ובהר הצופים- את הראש והרוח. אמנם עסקנו ברוח ואומנות בגבעת רם, אך מעט מאד נדרשנו לחשוב, או ניתנו לנו הכלים לכך. היה הידע המעשי אותו למדנו, אך לעתים רחוקות הוא נתמך גם בידע תיאורטי. ביצענו את מה שנאמר לנו לבצע, מבלי לדעת למה. בכל הספרייה של האקדמיה למוסיקה ולמחול באותה תקופה היה חצי מדף של ספרי מחול, רובם באנגלית- כך שתלמידי המחול אפילו לא טרחו לעלות לשם.

הגעתי לצומת. בתום שנתיים בתוכנית הלימודים נדרשתי לבחור האם להתמקצע במסלול המחול או התנועה באקדמיה (מוחי הסקרן והחקרן לא הצליח להבין מה ההבדל האמיתי בין מחול ותנועה, מלבד ההבדל הסגנוני של כל מסלול), ובאוניברסיטה היה עלי לבחור בין ספרות אנגלית לבלשנות אנגלית. הצומת המרובע הזה השאיר אותי תקועה באמצע, מבלי יכולת לבחור לאן לפנות, ולכן עשיתי את הבלתי צפוי: עזבתי הכל, ונסעתי בעקבות הסקרנות הבלתי נלאית שלי להגשים חלום ישן – ללמוד מחול בלונדון. נסעתי למרכז לאבאן, הקולג' הגדול ביותר באירופה למחול עכשווי.

כשהגעתי ללאבאן סנטר, כמעט התפוצצו ריאותי (מטאפורה, רבותי). נפתח בפני אופק רחב, שהשקיף מגבוה על מלוא האפשרויות. התחלתי לנשום, סופסוף. הסקרנות שלי התחילה לקבל מענה. הייתי ברת מזל, ולמדתי עם תלמידותיו הישירות של רודולף לאבאן, וכך בנוסף לשיעורי המחול הרגילים קיבלתי מסגרות לחשיבה והתייחסות שאותם נדרשתי להביא לידי יישום בשיעורי לאבאן, שיעורי הכוריאוגרפיה, וגם בשיעורי הבלט והמודרני. המוח שלי חשב תנועה ומשמעות, תוך כדי ביצוע, "חשיבה תוך כדי תנועה". לא עוד פלייה, רלווה בסטודיו, ושייקספיר - בערב. עכשיו יכולתי לחשוב את מה שאני מבצעת, ולא רק על מה שאני מבצעת (במקרה בו למדתי בתולדות המחול על ההיסטוריה של הסגנון אותו למדתי בשיעור המחול). סופסוף נפגשו אהבת התנועה שלי והסקרנות, הריקוד והקריאה.

המפגש עם שיטת לאבאן, או תחום הידע העצום הנקרא 'ניתוח תנועה לאבאן-בארטנייף', פתח בפני אפשרויות חדשות, שלפני כן אפילו לא ידעתי לכנותן בשם. מעולם לא התבוננתי לאחור, מאז. כל ההתייחסות שלי לעולם התנועה וביטויה האומנותי, רגשי ומחשבתי- השתנתה. אני מלמדת רקדנים לרקוד וליצור, שחקנים- לנוע ולהתבטא באמצעות הגוף והתנועה, מטפלים- להבין את מה שמספרים להם מטופליהם דרך הגוף, וכיצד ליצור שינוי באמצעות תנועה. אני מלמדת להתבונן בתנועה, לעשות אותה ולהיות בתוכה, לחוות אותה, להכיר את דפוסיה, חוקיה ומשמעותם, ובעיקר- להרגיש ולהבין את האופן בו 'אנחנו' – הדבר הזה שאנחנו קוראים לו 'אני' או 'עצמי' - מגולם בתוך הגוף הזה ותנועתו.

כי יותר מכל דבר אחר, אפשרה לי התנועה, דרך לימודי שיטת לאבאן ושיטות סומאטיות נוספות כגון BMC – ללמוד להכיר את עצמי. "רק על עצמי לספר ידעתי", והתנועה, עבורי, היא הדרך לחוות את הסיפור האישי, ובה בעת-לספרו.

רק על עצמי לספר ידעתי- לאבאן

כמו מורי בשיטת לאבאן, גם אני מלמדת בסטודיו, כשבהתאם לשיעור אני משתמשת גם בלוח, מצגות, ספרים. אנחנו יכולים לזחול כמו תינוקות, לשכלל את דחיפת הבהונות מהרצפה, ואז- לעלות מעלה ולבצע קפיצה גבוהה יותר (אם אתם רקדנים), הליכה נינוחה ומקורקעת יותר (אם אתם מטפלים או אנשי תנועה), 'תנוחת עץ' יציבה יותר (אם אתם מורים ליוגה). אנחנו מתאמנים על איכויות התנועה ומוצאים את משמעותן האקספרסיבית, ואז יכולים לעשות בהן שימוש לביטוי אישי (בטיפול, למשל) או ליצירת דמות על הבמה (בתחום המשחק). יותר מכל שיטה אחרת בה התנסיתי (והתנסיתי במגוון רחב מאד), שיטת לאבאן מחברת אותי לחיים, כיוון שהיא עוסקת בתנועה דרך כל היבטיה – הביצועיים, היצירתיים, הרגשיים והמחשבתיים. היא יכולה לתת לנו התבוננות על האופן בו אנו מתנהלים בחיינו ומתמודדים עם המציאות שלנו, כמו גם כלים להרחיב רפרטואר זה. ניתן לעבוד באופן עצמי- על עצמנו, עם אחרים – פרטני או בקבוצה.

נ.ב. התשובה לאותו פתגם בו פתחתי היא ש"שביעות הרצון החזירה אותו". מחפשים את שביעות הרצון? בואו אלינו בעקבות הסקרנות שלכם. 

 אם גם אתם מחפשים שביעות רצון, הצטרפו למה שקורה עכשיו.

מעבר לנקודת האיזון?

נשלח 16 בספט׳ 2015, 12:21 על ידי Milca Leon   [ עודכן 20 בספט׳ 2015, 3:00 ]

"מתח הינו הגורם המאחד הגדול"  באקמינסטר פולר (אדריכל, מהנדס, ממציא, פילוסוף ומפתח הכיפה הגאודזית)

העולם גועש, אירופה כולה בתנועה, כמו כוורת דבורים, או קן נמלים, בסרטים המצויירים של פעם, 
שמתחילים פשוט לנוע בעצמם בעזרת הכוח המצטבר של מרכיביהם הזעירים. 
מרכיבי היבשת הגדולה הזו נמצאים במתח רב, מתח מפני השינוי המשתנה תוך כדי החשיבה עליו כמעט בכל רגע.

אאההה....אתם עשויים לנשום לרווחה, סופסוף זה שם, ביבשת שמעבר לאוקיינוס, 
ובאותו הרגע ממש אתם מפספסים את הקשר שבין חשיבה זו, וכאב הגב/כתף/ירך שמלווה אתכם כבר שנתיים...

בימים אלה, בהם אירופה ככוורת ענקית,
בה המון אדם הופך גבולות לקווים משורטטים על ניר, ותו לא,
בה תחנות רכבת ופסים מתמלאים כפות רגליים יחפות (חלקן)
וימים ואוקיינוסים נדמים לשוק ענק שוקק ספינות רצוצות המנסות לגבור על הגלים-
נדמה כי דבר אינו ברור ומוצק עוד,
הכל נישא עם ענני האבק שמקימים הפליטים המגיעים בגלים גוברים והולכים.

דברי הפוליטיקאים- נזרים ברוח,
שערים נפתחים ונסגרים כמו היו חלק ממשחק וידיאו עצום ממדים,
הכל - בתנועה, והתנועה- ללא איזון.
לא ברור כמה פליטים הינם 'מספיק', כמה 'יותר מדי',
מה חשוב יותר- מאזן דמוגרפי-תרבותי-חברתי-דתי
או הצלת חיי אדם.
שאלות אמיתיות וקונקרטיות, הדורשות תשובות אמיתיות וקונקרטיות
נתקלות בענן העמימות של ה'פוליטקלי קורקט' וה'רב תרבותיות'.
איני מקנאה באירופאים בימים אלה, ובוודאי שלא בפליטים.

אירופה פוגשת בסיבוב את האנשים אותם ניצלה בגלגול קולוניאלי קודם,
והפעם- הם ממש אצלה, בתוך מגרש הבית- רעבים, עייפים, תשושים
ומיואשים מעבר לנקודת האיזון, ולכן הם אינם יכולים לוותר.

מתוך מבוך הכוחות המאזנים (או לא) קהילות וחברות
נושאות אותי מחשבותי אל נקודת האיזון של הכוחות המאזנים את הגוף.
כי "בגוף אני מבינה", ומה שנכון לגוף אחד, עשוי להיות נכון גם למיליוני גופים,
וכבר למדתי כי כיוון שכוח המשיכה הינו הגורם המשפיע ביותר על גוף האדם, ועל התנהגותנו,
חוקי הפיזיקה ה'יבשים' נוגעים בסופו של דבר לגופנו החי ולרגשותינו וחשבתוינו.

בשיטת לאבאן מוגדרות מספר תמות תנועתיות קוטביות, 
דרכן ניתן לראות את מקצבי השינוי של חיינו- מקצבי המיקרו והמאקרו,
מקצבים של מתח ושחרור המתקיימים 
בין יציבות ותנועתיות
בין פעולה והתאוששות
בין תפקוד והבעתיות
בין פנימה והחוצה
בין מה שאני ומה שאינו אני
בין מי שאני ומי שאינו אני.

נקודות האיזון בין קטבים אלה מגיעות מתוך יחסים אשר בפיזיקה נקראים Tensegrity,
מילה המאחדת את המילים המגדירות יחסי מתח = Tension ואינטגריטי, שלמות/כלילות (מלשון 'הכל')/אחדות = Integrity. 
במצב של Tensegrity מוחזק המבנה (הגוף) במינימום מאמץ
 על ידי האיזון שבין כוחות המתיחה והחוזק הפנימיים, היוצרים מתח ואיחוד גם יחד. 
 האיזון מאפשר מינימום מאמץ יחד עם מקסימום יציבות-תנועתיות אפשרית.   
יש ביחסים אלה מתח ומעורבות פנימית, יחסי פנים-פנים (בתוך הגוף),
המאפשרים יחסי פנים-חוץ מאוזנים עם הסביבה החיצונית.                                    מבנה של Tensegrity. כמוהו- גוף האדם. 
                                                                                                                        התמונה מתוך http://kinetichealthcalgary.blogspot.co.il/
במצב זה של יציבות דינאמית פנוי הגוף לתנועה ויחסים עם סביבתו.  

אמנם המילה 'מתח' מתקשרת לנו כיום בעיקר למצב הקיצוני של מתח- 'סטרס'
אולם, ללא מתח, נקרוס לתוך עצמנו כמו 'חור שחור'.
המתח בין חלקיקי האטום וגרעינו, בין חלקי הגוף השונים,
בין הגוף וסביבתו, בין כוחות העץ הצומח וכוח המשיכה המושך אותו כלפי מטה,  
הוא זה המחזיק דברים במקומם, הוא זה המאזן יחסים.
הבעיה היא כאשר קיים מתח, אך ללא אינטגריטי, ללא הגורם המאחד. 

כאשר לא נמצא הגוף באיזון של Tensegrity, 
נדרש מאמץ רב בהרבה על מנת פשוט 'להיות פה',
על מנת להחזיק מעמד.
המתח השרירי אינו משמש אז על מנת לאזן חלק מול חלק בקלות,
אלא על מנת להיאחז בקרקע, שלא ליפול,
כמו מגדל פיזה,
כמו אותו קוסם שהעמיד עצמו בראש העמוד,
ונאבק בעייפותו כדי שלא לצנוח משם.

בשיטת לאבאן אנו לומדים להכיר את הכוחות הפועלים בתוך הגוף ועליו,
את דפוסי התנועה המארגנים כוחות אלה לכדי מערכות התייחסות,
את ההיבטים הפסיכו-פיזיים המאפיינים דפוסים אלה, 
ודרכים ותרגילים המסייעים ליצירת מבנה של Tensegrity מכל אלה,
מבנה כזה שיסייע לנו לנוע בעולם במינימום מאמץ ובמקסימום יציבות דינאמית.
אנחנו לומדים לשים לב לאיזון בין עבודה ומנוחה,
בין תפקודיות ואקספרסיביות
בין יציבות ותנועתיות, קביעות ושינוי,
בין פנימה והחוצה, בין מי שאנחנו ובין מי שהאחר.
ואת כל אלה אנחנו עושים בעזרת ודרך הגוף ותנועתו.

אם נעשה zoom out מהגוף הפרטי,
אל הגוף החברתי המקומי- "החברה הישראלית"-
אם נשכיל להבין את הכוחות השונים הפועלים בתוכה ועליה,
את כוחותיהם וצרכיהם של תתי הקבוצות,
אם נצליח להשתמש בכוחותיה החיוביים של כל תת-קבוצה על מנת לאזן את קשייה של תת-קבוצה אחרת-
יש סיכוי טוב שנוכל בחוכמתנו ליצור מבנה של tensegrity,
בו מאזן חלק אחד של החברה את האחר, ומאחד את המערכת כולה,
לכדי מבנה המתפקד באיזון דינאמי.
את האופציה של חוסר tensegrity (כמו גם חוסר אינטגריטי) אנחנו מכירים כבר היטב ומקרוב,
וזה עולה לנו בהרבה מאמץ להצליח רק "להיות פה".

zoom out אחד נוסף מביא אותנו חזרה למה שקורה באירופה,
לחוסר האיזון שנוצר בין היבשות ה"שמנות" לאלו ה"רזות",
לתנועת טמינת הראש בחול של אירופה,
שקיוותה שהגלים יפרידו בינה ובין הרעבים שנשארו במדינות בהן פעם שלטה, וכך לא יציפו אותה.
זו התייחסות הרואה את העולם לא כמערכת, אלא כאוסף של יחידות,
שאולי משתמר ביניהן מתח, אך הוא אינו למטרת איזון. 
אמנם האיחוד האירופי מנסה למצוא איזון, אך יחידותיו,
או שרי החוץ של יחידותיו- מתקשים למצוא שיווי משקל בין האינטרסים המשותפים והמנוגדים של כל מדינה.

ומה יש לנו ללמוד מזה?
כאשר אנו חווים ותופשים (בחושינו כמו גם בשכלנו)
את הגוף במערכת של איזונים- אנו יכולים ליצור טנסגריטי בין חלקיו,
אנחנו יכולים לחוות איזון דינאמי, הדורש פחות מאמץ של "עמידה על העמוד"
ומאפשר לנו להתייחס טוב יותר לעולם שסביבנו ולהתמודד עם אתגרים ואפשרויות.
אנו נעשים עמידים יותר להתפרצויות והצפות מבפנים ומבחוץ-
פיזית, רגשית ומנטאלית.

כדאי שנאחל לאירופה, לאפריקה, למזרח הקרוב והרחוק, 
ליבשות שמעבר לתעלה, ולאלו שמעבר לאוקיינוסים-
שנה טובה, מבורכת, מאוזנת ובריאה.
בריאות הפליטים מאפגניסטן (לא רק מסוריה הקרובה)
תהיה בסופו של דבר, גם בריאותנו.
ובריאות מפרק ירך ימין (או כתף שמאל,לצורך העניין)- 
תשפיע על שמחת החג שלנו.

שתהיה שנה טובה לנו ולכל העולם,
ותודה לבורא עולם אשר בחר בנו עם כל העמים.

גמר חתימה טובה!!

ואם גם אתם רוצים למצוא ליותר איזון תנועתי-רגשי-מחשבתי באמצעות תנועה,
להבין את הכוחות הפועלים, ללמוד תרגילים שנועדו לאפשר יותר חיבור מערכתי ו"קישוריות גופנית"-
אתם מוזמנים להצטרף לאלה שכבר מרכיבים את "קבוצות הלמידה בשיטת לאבאן-בראטנייף" (היכנסו לקישור).



אם תפעילו את המגבים, תוכלו אולי לראות את קצה אפכם

נשלח 9 בספט׳ 2015, 13:08 על ידי Milca Leon   [ עודכן 10 בספט׳ 2015, 23:08 ]

בימים אלה, כאשר על מנת לראות את קצה האף צריך להפעיל את המגבים, או לפחות את המגבת, והאבק מכסה כל חלקה פנויה ותפוסה, בוודאי אינכם מתפלאים על הפוסט הזה, העוסק בשאלת הערפל. אמנם, מה שנחת עלינו אינו ערפל אלא ענן אבק בלתי ייאמן, אובך שעוד לא פגשנו כמותו, אבל הניסיון לנווט בסביבה החיצונית מזכירה נהיגה בערפל. 

כשפלשה התופעה הכה משונה הזו, שאפילו המדענים אינם יכולים להסבירה, אל תוך הסביבה שלנו, ולתוך גופנו, תהיתי מה היא יכולה לספר לנו והאם יש משמעות להופעתה-

 כך, בימים האחרונים של שנת תשע"ה. מעצם שמה וטיבה, הזמינה אותנו שנת תשע"ה – שהייתה גם שנת שמיטה- לִשעות (= להבחין ולהתייחס) לנושאים של סולידריות,  קהילה ואכפתיות; לנושאים של יחס לאדמה ולרכוש; לרעיון של החזקה ושל שמיטה (=עזיבה, מחיקה ושחרור).  האם עשינו זאת? האם שעינו?

לצערנו, נראה כי אירועי הקיץ, הלוהט עדיין בחום ההיתקלויות שבין תתי- הקבוצות בחברה הישראלית, מעידים אחרת. על כך נוספו תחושת הבלגן והכאוס שיוצרים עבורנו לא אחרים מאשר  מוסדות השלטון והארגונים האמורים לשמור על הסדר והביטחון שלנו, וליד כל אלה- עולים מול עינינו ענני האבק שמעלות שיירות הפליטים האינסופיות הנמלטות מאזורי המלחמה והעוני, אל מה שנדמה (בערפל?) כמקום מבטחים. אכן- ענן אבק גדול התרומם לאוויר בשנה הזו, ואנו - תועים בתוכו.

יצאתי, אם כך לחפש מהו "ערפל" ביותר מאשר מובנו הפיזי הרגיל?    

באתר DoAlogue, העוסק באסטרטגיות ניהול ומנהיגות, מצאתי את הטקסט הבא:   

הערפל הוא חוויה מעשית של ארגון, קרי – לא שאלה של הכוונה אלא של אופן הפעולה המיידי. הערפל הוא המקום שבו איננו יודעים מה לעשות,  ועלינו להכריע בזמן רלוונטי. לעתים אנו יכולים לזהות מראש מרחב 'ערפילי'...לרוב כאשר אנו מתייחסים לערפל מדובר במציאות כאוטית שמתהווה

 ומשתנה באופן דינאמי מאוד. עדיין לא נוצרו הדפוסים במציאות שבאמצעותם הענן התפיסתי שלנו יעשה סדר והיגיון מחודשים.

לכן היכולת להבקיע את הערפל היא רק על ידי כניסה מעשית מתוך מוכנות ללמידה בעצימות גבוהה תוך כדי התהליך,להתחכך עם המציאות המתהווה ולהשפיע עליה...הכניסה אל הערפל היא תנועה אל תוך אי וודאות וחוסר ידיעה מעשי,מתוך אמונה שבתהליך ייווצר הידע הנדרש להמשך התנועה.


אמנם, מתייחסים הכותבים באתר ל'ערפל' כמצב כאוטי של ארגונים וחברות, אך האם נוגע התיאור רק בארגונים מסוג זה? ומה עם הארגון הפרטי, האישי של כל אחד מאיתנו? האם אנו עצמנו איננו סוג של ארגון רב- זרועות, הנדרש להיות מסוגל לפעול גם בתוך מצבים כאוטיים המשתנים באופן דינאמי מאוד?

לא חייבים לדבר על עיתות מצוקה. שימו לב לאופן בו מתנהלת אצלכם ההשכמה והכנת הילדים לצאת את הבית בבוקר.

אם אינכם מוצאים עצמכם במצבים כאוטיים המשתנים באופן דינאמי, אני עוברת לגור אצלכם...

אם נתייחס גם לעצמנו כאל ארגון, המגולם בתוך הגוף האנושי, נוכל לאמץ אסטרטגיות ניהוליות  שיסייעו גם לנו לנווט בערפל.

בשיטת לאבאן-בארטנייף הגוף נתפס כמערכת, לא אוסף חלקים שהולחמו איכשהו יחד (תחושה שרובנו חווים בזמן זה או אחר...), המאורגנת באמצעות דפוסי תנועה שהתפתחו אצלנו כבר בימים, בשבועות ובחודשים הראשונים לחיינו (ואפילו קודם לכן). דפוסים אלה, שהתפתחו דרך המפגש שלנו עם הסביבה בה גדלנו,מהווים את הבסיס למי שאנחנו היום. הבעיה היא, שחלק מהתפתחות זו קרתה בתנאים כאוטיים משהו, או שאנו חיים כיום בתנאים כאלה, ואז החוויה היומיומית ששלנו ביחס לסוגיות המעסיקות אותנו בחיינו היא חוויה של נהיגה בערפל.

הבשורה המשמחת היא, שחוויות אלה אינן סופניות. כמו בציטוט מעלה, הכניסה לתוך תנועה יוצרת ידע. יותר מכך, כיוון שלמערכת הגופנית-רגשית-מנטאלית יש חוקיות פנימית, אחת מהן היא זו הנובעת מדפוסי התנועה הראשוניים, למשל – הכניסה אל תוך תנועה מחזירה אלינו  מחדש ארגון גופני-רגשי-ממחשבתי שידענו פעם, מאפשרת חיבור מחדש, שכלולו והכנתו אל האפשרות של שינויים דינאמיים. למעשה, הנחת העבודה של גישת לאבאן-בארטנייף היא שאנו נמצאים בשינוי דינאמי מתמיד, והדבר הקבוע ביותר בחיינו הוא השינוי.

התרגול התנועתי, המחבר ומארגן את מערכות המוח-גוף-נפש, מאפשר לנו להכין עצמנו לתנועה החוצה מתוך הערפל, לחוש 'חיים' יותר, מוכנים יותר, בהירים יותר לעצמנו ולסביבה.

ומי שלא מאמין, מוזמן לשאול את כל מי שעבד, אפילו זמן קצר על הקשר שבין צד ימין וצד שמאל של גופו, וגילה כיצד התרגול הגופני מאפשר בהירות פנימית ויכולת התמודדות טובה יותר עם קשיים ובעיות.

אם גם אתם רוצים למצוא דרכים חדשות החוצה מתוך הערפל-אתם מוזמנים להצטרף אל אחת מקבוצות הלמידה שנפתחות מיד אחרי החגים.

הקבוצות מיועדות לותיקים וחדשים גם יחד, ובהן, לכבוד שנת תשע"ו, (בה אנו מוזמנים לִשעות ולשים לב ביחד, לא לבד)

נתרגל דרכים חדשות, פשוטות וגם מורכבות יותר, להפוך את התנועה והגוף שלנו למקור דרכו אנו מנווטים עצמנו בתנאים של שינוי דינאמי, 


בתקווה שהכאוס והערפל יישארו 


הרחק מאחורינו בשנת תשע"ה.

 

לכל הפרטים על הדרכים בהן גם אתם יכולים לנווט בבהירות - לחצו כאן

העבודה בקבוצות קטנות, מספר המקומות מוגבל. 


שנת תשע"ו טובה ומבורכת!!

 

שלכם

 

מילכה

 


1-10 of 41