אוטוביוגרפיה של ג'והן סטיוארט מיל

ג'והן סטיוארט מיל הוא פילוסוף מן המאה ה-19, שעסק בעיקר בפילוסופיה פוליטית ומוסרית. הוא מפורסם ביותר בזכות תרומתו בפיתוח תורת המוסר התועלתנית, אשר רואה ב"טוב" את הגדלת סך האושר האנושי. באוטוביוגרפיה שלו יש עניין פילוסופי מועט יותר, אך אנו מביאים ממנה דווקא את החלק העוסק בחינוכו של מיל, כמעין דוגמה לחינוך הומניסטי במאה ה-19. התיאור מדכא במידת מה, מכיוון שניתן לראות כמה החינוך בישראל של תחילת המאה ה-21 נופל לא רק מן הרצוי, אלא אף ממה שהיה מצוי כבר לפני שתי מאות. בנוסף תרגמנו טיעונים מספר כנגד הדת.

ניתן לקרוא את האוטוביוגרפיה השלמה של מיל, באנגלית, בפרויקט גוטנברג.
 

מובאות מתוך "אוטוביוגרפיה"

מאת ג'ון סטיוארט מיל

בתרגום חופשי על ידי יאיר רזק, 2009

 

דבר המתרגם:

בחרתי להביא שלוש מובאות מתוך האוטוביוגרפיה של גו'הן סטיוארט מיל. הראשונה מסכמת את חינוכו, כנגד החינוך הנפוץ בתקופתו. מיל לא הלך לבית ספר כי אם לומד על ידי אביו, שהקדיש לכך זמן רב והיה אדם רב אשכולות ומשאבים. כמובן שלא ניתן להכליל הוראה אישית שכזו למנהג חברתי, אולם יש מספר מרכיבים בחינוכו שמיל עומד עליהם ושיש בהם לקח מעניין אף לימינו: היכולת של ילדים ללמוד הרבה יותר מן המיוחס להם, החשיבות שבעידוד ולימוד החשיבה ולא רק השינון, והחשיבות שבעידוד למידה מול סטנדרטים אישיים, ולא כתחרות.

 

הקטע השני (למעשה, הוא קודם לראשון בספר) עוסק בתוכן חינוכו. אנו מביאים פה רק חלק מן התיאור המקיף, על מנת להדגים את העושר הרב שבתכנים החילוניים, אפילו בתקופתו של מיל. חינוכו של מיל כלל את כל הקלאסיקות היווניות והלטיניות, החל בדיאלוגים סוקראטיים וכלה בקיקרו. הוא למד היסטוריה רבות, בדגש על היסטוריה של רומא ושל אנגליה. הוא למד מתמטיקה, כולל לימוד האלמנטים של אאוקליד וכן חשבון דיפרנציאלי. הוא למד הגיון ורטוריקה, ומחשבה ביקורתית ויכולת ניתוח. הוא למד שירה, וקרא את מיטב הספרות. הוא למד כלכלה, מחשבה פוליטית, ומדעים. כל זאת עד גיל ארבע עשרה. כמובן שתוכן הלימודים היום לא צריך להיות זהה לתוכן במאה ה-19; בפרט ברור שיש להוסיף רבות לתוכן המדעי ואולי יש לגרוע מן התוכן הקלאסי.

 

לבסוף, אנו מביאים גם תיאור של דעותיו התיאולוגיות של אביו וההצדקות שמיל מספק להן. למעשה מתאר מיל דעה אתיאיסטית ומגן עליה. הטיעון העיקרי הוא הטיעון מן הרוע - לא ייתכן שאל כל יכול וטוב ירשה לעולם להיות רווי ברעות החולות שהוא נגוע בהן. בנוסף לכך מאשים אביו של מיל, ומיל עמו, את הדת בעיוות תמונת המוסר בשל כך שדמות הטוב מבולבלת עם דמות אל רשע, ובכך מעוותת הדת את המוסר האמיתי.

 

הערותיו של מיל על חינוכו (מן פרק א: 1806-1819, ילדותי וחינוכי המוקדם)

 

...באשר לחינוך אשר שחזרתי, המאפיין הבולט ביותר הוא המאמץ לתת, במשך שנות הילדות, כמות ידע במה שלרוב נחשבים הנושאים המאוחרים בתוכנית הלימוד, אשר לעיתים נדירות נרכשים (אם בכלל) עד לשנות הבחרות האחרונות. התוצאה של הניסוי הראתה את הקלות שבה ניתן לעשות זאת, ומאירה באור עגום את הבזבוז של שנים כה יקרות שמוקדשות בבית הספר רק ליצירת הכרות שטחית עם יוונית ולטינית, בזבוז אשר גרם לכל מיני "מומחים" בחינוך לשקול את ההצעה הנואלת לסלק את לימוד שפות אלו מן חומר הלימוד. אילו הייתי מטבעי בעל תפיסה מהירה, או בעל זיכרון מהיר ועמיד, או בעל אופי אנרגטי ואקטיבי, הרי לא היה בניסוי זה בכדי להעיד על הרבה; אבל בכל מתות אלו אני מתחת לממוצע. מה שיכולתי לבצע, יכול לבטח כל ילד או ילדה עם יכולת ממוצעת לבצע; ואם אני השגתי משהו יוצא דופן בחיי, אני חייב זאת (בין שאר נסיבות ברות מזל) לכך שבשל כל החינוך המוקדם שאבי העניק לי אני התחלתי, אם לומר בכנות, ביתרון של חצי מאה על עמיתי.

 

יש נקודה חשובה ביותר בחינוכי, אשר כפי שכבר רמזתי נודעה לה חשיבות עליונה. רוב הנערים או הצעירים אשר ידע רב נדחס לתוכם, הרי יכולתם השכליות לא מתפתחות אלא מושמות על גבי הידע הזה. דוחסים לתוכם עובדות ודעות או משפטים של אנשים אחרים, ואלו מתקבלים כחלופה נאה ליכולת ליצור דעות משלהם. כך בני בתי אב מכובדים, אשר לא חסכו במאום בהשכלת בניהם, פעמים רבות גדלים להיות לא יותר מאשר תוכים אשר חוזרים על מה שלמדו, ללא יכולת להשתמש במוחותיהם אלא בנתיבים אשר פולחו לפניהם. חינוכי שלי, לעומת זאת, לא היה חינוך של דחיסה. אבי לעולם לא הרשה לשום דבר אשר למדתי להידרדר לתרגול זיכרון ותו לו. הוא ניסה תמיד להביא לכך שההבנה לא רק תתלווה אל הלימוד אלא, במידת האפשר, תקדם לו. כל מה שניתן היה להשיגו בחשיבה לעולם לא לומדתי, עד אשר מיציתי את יכולתי להשיגו בעצמי. ככל שאני זוכר, לא הצטיינתי בכך כלל - זיכרונותיי של עניינים שכאלו הם כמעט תמיד של כישלונות, כמעט לעולם לא הצלחה. ... תלמיד אשר לא דורשים ממנו לעולם את אשר הוא לא מסוגל להשיג, לעולם לא יעשה את כל שהוא יכול.

 

אבי נשמר מאוד מדבר אחד ,אשר יכול להעיב על מומחיות מוקדמת כלשהי, ולהיות גרוע מכל יתרונותיה. זוהי היוהרה. הוא שמר אותי, בקנאות, מפני לשמוע בשבחי, או מפני השוואות מחמיאות ביני לבין אחרים. מהידברותי עמו לא יכולתי אלא לשמוע דעה צנועה מאוד על עצמי, והיעד אשר הוא הציב מולי היה תמיד לא הישגי אחרים כי אם ההישגים שאדם יכול וצריך להשיג. הוא הצליח לחלוטין למנוע ממני את סוג ההשפעות שמניהן ירא. אני לא הייתי כלל מודע לכך שהישגי היו דבר יוצא דופן לגילי. אם הייתה תשומת לבי מופנית בטעות לכך שילד כלשהו ידע פחות ממני - דבר אשר לא קרה לעיתים מזומנות כלל – אני הסקתי לא שאני ידעתי הרבה, אלא שהוא, מסיבה כלשהי, ידע מעט, או שהידע שלו היה אחר משלי. לא הייתה זו צניעות, אך גם לא יוהרה. אני לעולם לא חשבתי לעצמי שאני אוכל לעשות דבר מה או אחר. גם לא הערכתי את עצמי לא לטובה ולא לחומרה, שכן לא מדדתי את עצמי כלל. אם חשבתי לעצמי משהו אודות עצמי, הרי שחשבתי שאני פיגרתי במידת מה בלימודי שהרי אני תמיד מצאתי את עצמי בפיגור לעומת מה שאבי ציפה ממני. ...אני זוכר את המקום בהייד פארק אשר בו, בשנתי הארבע עשרה וערב עזיבתי את בית אבי להיעדרות ממושכת, הוא אמר לי שאני אמצא, כאשר אכיר אנשים רבים, שלמדתי דברים רבים שאחרים בני גילי לא ידעו, ושאנשים רבים ירצו לדבר עמי על זה ולשבח אותי. איני זוכר טוב מה עוד אמר על זה, אך הוא סיים באומרו שמה שידעתי יותר מן האחרים לא יכול להיזקף לזכותי אלא ליתרון הבלתי רגיל שנפל בחלקי, בכך שהיה לי אבא שיכול היה ללמד אותי, ונכון היה לתת את הזמן והמאמץ. לא היה זה שבח עבורי אם ידעתי יותר מאלו אשר לא היה להם יתרון דומה, אלא היה זה מקור עמוק לבושה אם לא כך היה הדבר.

 

על תוכן חינוכו של מיל (מן פרק א: 1806-1819, ילדותי וחינוכי המוקדם)

 

...איני זוכר מתי התחתי ללמוד יוונית; אומרים לי שבגיל שלוש. זכרוני הראשון בנדון הוא שינון טבלאות מילים, ומשמעותם באנגלית, שאבי היה רושם לי על כרטיסיות. דקדוק לא למדתי, עד כמה שנים מאוחר יותר, מלבד את ההטיות של פעלים ושמות, אלא, לאחר שלמדתי מספיק מילים, המשכתי ישר לתרגום. אני זוכר במעומעם את "מעשיות איזופוס", הספר הראשון ביוונית שקראתי. ה"אנאבאסיס", שאני זוכר יותר טוב, היה השני. לא למדתי לטינית עד שנתי השמינית. עד אז כבר קראתי, תחת השגחתו של אבי, מספר סופרים יווניים, מהם אני זוכר את כל הרודוטוס, את ה"קריופדיה" של קסנופון, וזיכרונות סוקראטס; כמה מ"חיי הפילוסופים" מאת דיוגנוס לארטיוס; חלק מלוציאן, ואיזוכרטס והדמוניקום והניקולם. אני גם קראתי, ב1813, את ששת הדיאלוגים הראשונים של אפלטון, מהיופרון לתאוכטטוס כולל. והיה מקום לוותר על הדיאלוג האחרון, אני חושב, כי לא היה כל סיכוי שאבין אותו. אבל אבי, עם כל למדנותו, דרש ממני לא רק את כל אשר אוכל להשיג אלא אף הרבה שלא היה שום אפשרות שאשיג.

 

הדבר היחיד שלמדתי מלבד יוונית בחלק זה של ילדותי היה אריתמטיקה. היה זה, שוב, אבי שלימד אותי, בערבים, ואני זוכר היטב את קשיי. אבל שיעורים מסודרים היו רק חלק מההדרכה היומית אשר קיבלתי. הרבה למדתי מספרים שקראתי בעצמי, ומשיחות עם אבי, בעיקר בעת הליכותינו המשותפות. ... בריאות אבי דרשה התעמלות, והוא תכופות הלך ארוכות לפני ארוחת הבוקר. אני תמיד התלוויתי אליו, וזיכרונותיי על כרות דשא ופרחים מעורבבים עם התיאורים שנתתי לו על מה שקראתי ביום האתמול. למיטב זכרוני, התרגול לא נכפה עלי אלא היה מרצוני. הייתי רושם הערות על נייר כשהייתי קורא, ומהן בהליכות הבוקר הייתי משחזר את הסיפורים – שכן היו אלו בעיקר היסטוריות, שקראתי מהן רבות: את ההיסטוריות של רוברטסון, היום, גיבון; אבל בעיקר נהניתי, אז וזמן רב לאחר מכן, מ"פיליפ השני והשלישי" של וואטסון. ההגנה ההרואית של אבירי מלטה כנגד הטורקים, ומרד הולנד כנגד ספרד הציתו בי עניין רב לזמן רב. לאחר וואטסון, ספר ההיסטוריה האהוב עלי היה "ההיסטוריה של רומא" מאת הוק. לא ראיתי בזמן זה שום היסטוריה של יוון, מלבד קיצורים המיועדים לבתי ספר, והכרכים האחרונים (שניים-שלושה) של "היסטוריה עתיקה" של רולין, המתחילה מאלכסנדר ממקדוניה. אך קראתי בעונג רב את תרגומו של לנגבורן לפלוטארך. בהיסטוריה אנגלית, מעבר לזמן שהיום מפסיק בו, אני זוכר שקראתי את "היסטוריה של זמננו" של ברונט, למרות שלא ממש אהבתי אותה, מלבד לקרבות ולמלחמות; והחלק ההיסטורי של "הרגיסטר השנתי", עד בערך 1788, ששם הכרכים שאבי שאל ממר בנתאם עבורי נגמרו. התעניינתי מאוד בצרותיו של פרדריק מפרוסיה, ובפאולי הפטריוט הקרוסיקאי; אך כשהגעתי אל המלחמה האמריקאית, לקחתי את חלקי, כילד שהייתי (עד שהועמדתי על טעותי בידי אבי) בצד הלא נכון, בגלל שהוא נקרא "האנגלים".

 

בשיחות תכופות על הספרים שקראתי, אבי היה, כשהייתה ההזדמנות עולה, נותן לי הסברים ורעיונות על התרבות, ממשלה, מוסר, ופיתוח הרוח, שהוא דחק בי לאחר מכן להסביר במילותיי שלי. הוא גם הכריח אותי לקרוא, ולתת לו דיווח מילולי, ספרים רבים שלא היו מעניינים אותי מספיק לגרום לי לקרא אותם בכוחות עצמי; ביניהם "הממשל האנגלי בראייה היסטורית" של מילר, ספר מעולה לזמנו, ומוערך מאוד; "היסטוריה אקלסטיאלית" של מושהיים; "חייו של ד'יהן נוקס" של מקריי, ואפילו את ההיסטוריות של הקוויקרים של סוול ושל ראטי. הוא אהב לשים בידי ספרים שהראו אנשים עם הרבה אנרגיה ויכולת בנסיבות יוצאות דופן, נאבקים כנגד הקשיים ויכולים להם: מיצירות כאלו אני זוכר את "זיכרונות אפריקאים" של ביוור, ו"זיכרונות מישוב דרום ווילס החדשה" של קולין. שני ספרים שלעולם לא עייפתי מלקרוא היו ה"מסעות" של אנסון, ספר כה נפלא לרוב הקוראים הצעירים, וכן אוסף (של הוקוורס, אני חושב) של "מסעות מסביב לעולם", בארבעה כרכים, שהתחיל בדרייק וסיים בקוק ובוגינוויל. באשר לספרי ילדים, כמעט לא היו לי כאלו מלבד מתנות מדי פעם מקרובים או מכרים: מבין אלו, “רובינזון קרוזו" היה יוצא דופן, והמשכתי ליהנות ממנו כל ילדותי. אבל זה לא היה חלק משיטתו של אבי להרחיק ממני ספרי בידור, אם כי הוא מדד את כמותם במשורה. לא היו לו כמעט ספרים כאלו בזמנו, אך הוא שאל מספר בשבילי, מהם אני זוכר את "לילות ערב", “”מעשיות ערב" של קאזוט, “דון קישוט", “מעשיות פופולאריות" של מיס אדג'וורס, וכן "שוטה איכותי" של ברוק, ספר מפורסם בזמנו.

 

בשנתי השמינית התחלתי בלימודי לטינית, במשותף עם אחות צעירה, אותה לימדתי במהלך הלימודים, ואשר לאחר מכן חזרה על השיעורים בפני אבי; מזמן זה, אחות ואחים אחרים הוספו בהדרגה כתלמידי, כך שכמות ניכרת מיומי הושקעה בלימודם. ...אני המשכתי באופן זה למשך כל לימודי הדקדוק הלטיני, וחלק ניכר מקורנליוס מפוס וההערות של יוליוס קיסר, אבל לאחר מכן רק עזרתי להשגחה על שיעורים אלו, ארוכים בהרבה משלי.

 

באותה שנה שבה התחלתי ללמוד לטינית, עשיתי את היכרותי הראשונה עם שירה יוונית בדמות האיליאדה. לאחר שהתקדמתי במידת מה, אבי שם את תרגומו של פופ בידיי. זה היה ספר השירה באנגלית הראשון שקראתי, והיה עתיד להפוך לספר שנצרתי במשך שנים רבות; אני חושב שוודאי קראתי אותו עשרים או שלושים בפעמים. לא הייתי חושב לראוי להזכיר אעם כה טבעי לילד, אילולא שמתי לב שההנאה מיצירה גאונית זו של פרוזה אינה כה אוניברסאלית בקרב נערים כפי שהייתי נוטה לחשוב מלכתחילה ומניסיוני האישי. זמן קצר לאחר מכן למדתי את אאוקליד, ולאחר זמן מה אלגברה, תחת השגחתו של אבי.

 

משנתי השמינית ועד השתים עשרה, הספרים הלטיניים שאני זוכר הם "בוקוליקס" של ווירג'יל, וששת הספרים הראשונים של ה"אאיניד"; כל הוראס, מלבד "אפודס"; מעשיות פאדרוס; חמשת ספריו הראשונים של ליווי (אליהם הוספתי, מאהבתי את הנושא, את המשך העשירייה); כל סאלוס; חלק נכבד מה "מטאמורפוזות" של אוביד; כמה מחזות של טרנס; שניים או שלושה ספרים של לוקרטיוס; מספר נאומים של קיקרו, וספריו על אומנות הנאום, וכן מכתביו לאטיקוס, שכן אבי הטיל על עצמו לתרגם מצרפתית למעני את ההסבר ההיסטורי בהערותיו של מינגאולט. ביוונית קראתי אל האיליאדה והאודיסיה כולן; מחזה אחד או שניים של סופוקלס, היורופידיס ואריסטופנס, אף כי מהם הרווחתי מעט; כל טיוכדיסיס; ה"הלניות" של קסנופון; חלק נכבד מדמוסתנס, אסכינס, וליסיה; תאוקריטוס; אנאקראון; חלק מהאנתולוגיה, קצת מדיוניוס; כמה ספרים של פלוביוס; ולבסוף את ה"רטוריקה" של אריסטו, אשר, כספר המדעי הראשון על איזה נושא מוסרי או פסיכולוגי אשר קראתי, ומאחר שהכיל הרבה מהתובנות הטובות ביותר של הקדמונים על טבע האדם והחיים, אבי הקפיד שאלמד ביתר תשומת לב, ואכתוב את הדברים בטבלאות סינופטיות. באותן שנים למדתי היטב את יסודות הגיאומטריה והאלגברה, וכן חשבון דיפרנציאלי וחלקים אחרים של המתמטיקה שלא ביסודיות: שכן אבי, אשר לא למד את דברים אלו בצעירותו היטב, לא יכול היה להקדיש את הזמן לסילוק המכשולים והשאיר אותי לבדי עימם, עם מעט העזרה שהספרים הגישו לי: כך שכל הזמן הרווחתי את חוסר הנחת שלו מאי יכולתי לפתור בעיות קשות אשר הוא לא ראה שחסרו לי הכלים לפתור. באשר לקריאתי לעצמי, אני יכול רק לדבר על אשר אני זוכר. היסטוריה המשיכה להיות משיכתי העיקרית, ויותר מכל היסטוריה עתיקה. את "יוון" של מיטפורד קראתי כל הזמן; אבי העמיד אותי על המשמר מפני דעותיו הטריות של מחבר זה, וסילופיו את העובדות בכדי לטהר דיקטאטורים ולהשחיר מפעלים ציבוריים. הם דיבר על נקודות אלו, מדגים מן הנואמים וההיסטוריונים היוונים, והשפיע עלי כל כך עד שבקוראי במיטפורד הסימפתיה שלי תמיד הייתה נתונה לצד הנגדי לזה של המחבר ויכולתי, במידה מסוימת, להתווכח על הנושא לעומתו; אך זה לא הפחית את העונג שלי בכל פעם שקראתי את הספר. ההיסטוריה של רומא, הן בחביבי הישן הוק והן בפרגוסון, המשיכה לענג אותי. ספר אשר, למרות מה שקרוי סגנונו האפור, נהניתי ממנו מאוד היה "היסטוריה עתיקה אוניברסאלית", ובריאתי הלא פוסקת בו מילאתי את ראשי בפרטים היסטוריים הנוגעים לאנשים היסטוריים עלומים, בעוד באשר להיסטוריה מודרנית, מלבד חלקים מנותקים כגון מלחמת העצמאות ההולנדית, כמעט לא ידעתי ולא היה אכפת. מנהג שלי, אשר הייתי מכור אליו בילדותי, היה מה שקראתי כתיבת היסטוריות. כתבתי בהצלחה היסטוריה של רומא, ששלפתי מתוך הוק; וכן תקציר של ה"היסטוריה העתיקה האוניברסאלית"; היסטוריה של הולנד, מוותסון האהוב עלי וכן מספר אנונימי; ובשנתי האחת עשרה ושתים עשרה העסקתי את עצמי בכתיבת מה שהחמאתי לעצמי היה משהו רציני. היה זה לא פחות מאשר היסטוריה של הממשל הרומי, אשר חובר (בעזרת הוק) מליוי ודיוניסיוס; מהם אני כתבתי מספיק לכרך שמיני, מרחיב את עידן החוק הליקיאני. היה זה, למעשה, תיאור המאבק בין ההמונים לאצילים, אשר העניין בו כבש כל חלק במוחי אשר מקודם התעניין במלחמות וכיבושי הרומאים. דנתי בכל ענייני החוקה ככל שהתעוררו, אך לא הייתי מודע כלל למחקריו של ניבהור; הצדקתי את החוקים האגראריים על פי עדותו של ליוי וכן, למיטב יכולתי, את המפלגה הדמוקרטית הרומית.

 

...אך גם אם העיסוקים ההיסטוריים הללו מעולם לא היו חובה, הרי שהיה סוג אחר של חיבורים אשר היה, היינו כתיבת שירה, והייתה זו חובתי המאוסה ביותר. לא כתבתי פרוזה יוונית או לטינית, ולא למדתי את כללי הפרוזה של אותן שפות. אבי, שחשב שלא היה זה שווה את הזמן שזה דרש, הסתפק בלקרוא לו את אלו בקול רם ולתקן טעויות במקצב. לא כתבתי כלום ביוונית, אפילו בפרוזה, ואך מעט מאוד בלטינית. לא שאבי היה אדיש ליתרונות שבכך, בלתת לי ידע מקיף בשפות אלו, אולם באמת שלא היה זמן לזה. השירה שנאלצתי לכתוב הייתה באנגלית. כאשר קראתי לראשונה את הומר בתרגום פופר, בשאפתנותי ניסיתי לחבר משהו דומה והשגתי ספר אחד מן האיליאדה. בנקודה זו, כנראה, היצירה הספונטנית שלי הייתה באה אל קיצה; אך התרגול, שהותחל מיזמתי, הומשך בפקודה.

 

...בזמן זה בילדותי אחת מהנאותיי הגדולות הייתה התעניינותי במדע ניסיוני; אך במובן התיאורטי, לא המעשי, של כך; לא עריכת ניסויים, סוג של יכולת שלעיתים קרובות התחרטתי שאין לי, ואף לא ראייתם, אלא קריאה אודותיהם. איני זוכר שום פעם שהייתי כה שקוע בספר כמו כשקראתי את ה"דיאלוגים  מדעיים" של ג'ויס; ולא ממש קיבלתי את ביקורתו של אבי על ההיגיון הפגום בפיתוח העקרונות הראשונים של הפיסיקה, אשר מופיעים בחלק הראשון של ספר זה. אני בלעתי כתבים על כימיה, בייחוד אלו של חברו המוקדם וחברו לספסל הלימודים של אבי, דוקטור תומפסון, שנים לפניה שראיתי הרצאה או ניסוי.

 

מגיל שתים עשרה בערך, נכנסתי לשלב יותר מתקדם של לימודי, שבו הנושא העיקרי לא היה עוד עזרים למחשבה אלא המחשבות עצמן. שלב זה התחיל בלוגיקה, שבה פתחתי עם ה"אורגנון" וקראתי עד לאנאליטיקות כולל, אך לא הרווחתי הרבה מהאנאליטיקות המאוחרות, אשר שייכות לענף של השערות אליו לא הייתי בשל עדיין. במקביל לאורגנון, אבי גרם לי לקרוא חלקים מספר של חיבוקים בלטינית על הגיון סכולסטי; בכל יום בהליכותינו הייתי נותן סיכום קצר על מה שלמדתי, ועניתי על שאלותיו הרבות והחודרות. לאחר מכן, המשכתי בדרך דומה עם ה"חישוב ולוגיקה" של הובס, עבודה באיכות חשיבה גבוהה בהרבה מהסכולסטים, שאותה העריך רבות; לדעתי מעבר לשווייה, אף כי היה רב. ללא יוצא מהכלל נהג אבי, בכל לימוד אשר קבע עלי, לגרום לי ככל היותר להבין ולהרגיש את השימושיות שבו; ובמיוחד הוא חשב שזה מתאים בלימוד הסילולוגיזם הלוגי, שאת השימושיות שלו קעקעו דורות רבים של סמכות. ...אני משוכנע שאין דבר בחינוך מודרני אשר נוטה כל כך, כאשר משתמשים בו נכון, ליצור חשיבה מדויקת, מובן מדויק למילים ומשפטים, והתרחקות מביטויים עמומים, דו משמעיים, לא מדויקים. ההשפעה של חינוך מתמטי בטלה בשישים; מכיוון שבתהליכים מתמטיים הקשיים האמיתיים של ניסוח נכון אינם עולים. זהו גם נושא המתאים מאוד לשלב מוקדם בחינוך הפילוסופי של תלמידים, מכיוון שהוא לא מניח את התהליך האיטי של קניית מחשבות בעלות ערך בידי עצמם, בידי הניסיון וההתבוננות. הילדים יכולים ללמוד להתיר קשרים של מחשבה מבולבלת ובעלת סתירות פנימיות לפני שהיכולות המחשבתית שלהם מתפתחות; יכולת אשר, ללא לימוד מתאים, חסרה אף באנשים מחוננים ככלל, אשר כאשר הם צריכים לענות ליריביהם מצליחים רק, בטיעונים שהם מעלים, לתמוך במסקנה הנגדית, בקושי אפילו מנסים לתקוף את ההיגיון של יריביהם; ולכן, לכל היותר, משאירים את השאלה, במידה שבה היא תלויה בטיעונים, מאוזנת.

 

בזמן זה היו הספרים בלטינית ויוונית שהמשכתי לקרוא עם אבי בעיקר אלו שהיו ראויים לקריאה, לא כל כך בשל השפה אלא בגלל המחשבות אשר בהם. זה כלל הרבה מהנואמים, ובייחוד דמוסטנס, שכמה מנאומיו העיקריים קראתי מספר פעמים ואף כתבתי, לשם תרגול, ניתוח מלא שלהם. ההערות של אבי על הכותבים כאשר קראתי אותם לפניו תרמו גם הן לחינוכי. הוא לא רק משך את תשומת לבי אל המוסדיות האתניים ועקרונות החקיקה והממשל שהם הדגימו, אלא גם הראה את הכישרון והאומנות הרטורית – איך כל מה שחשוב למטרתו נאמר ברגע הנכון, כאשר הוא הביא את מוחם של הקהל למצב המתאים ביותר לקבל אותו; איך הוא ממש הגניב למוחם, בהדרגה וברמיזות, מחשבות אשר אילו היו נאמרות במפורש היו מעלות התנגדות. רוב מחשבות כגון אלו היו מעל יכולתי להשיג בזמנו; אבל הן השאירו זרעים אשר הבשילו בבוא הזמן. בזמן זה גם קראתי את כל טקיטוס, ג'ובנל, וקוונטיליאן. ...היה זה בתקופה זו שקראתי לראשונה כמה מהדיאלוגים המפורסמים של אפלטון, בייחוד "גורגיאס", פרוטגורס, והרפובליקה. אין שום סופר שאבי החשיב יותר במניח היסודות לעולמו האינטלקטואלי מאשר אפלטון, או סופר שהוא המליץ יותר לתלמידים צעירים. אני לתת עדות דומה בעצמי. אין כמו השיטה הסוקראטית, אשר לה היו הדיאלוגים הסוקראטיים דוגמה מופתית, לתיקון הטעויות וסילוק הבלבול מאת האינטלקט, מאת ההבנה אשר את כל קישוריה עשתה מהבנה פופוליסטית של מונחים. תהליך החיפוש האישי, העמוק, שבו אדם מחויב להבהיר את כוונתו לעצמו במונחים ברורים, להתוודות כאשר אינו יודע על מה הוא מדבר, הבדיקה המתמדת של כל ההצרות הכלליות בידי דוגמאות מסוימות; המסננת אשר בוחנת את המושגים המופשטים הגדולים, על ידי קיבוע מושגים רחבים אף יותר וחלוקתם לדברים אשר אותם מחפשים – ובכך מציאת גבולות והגדרות בסדרה של הבחנות מדויקות בין כל הדברים אשר שלב שלב מופרדים מהכולל – כל זה, כחינוך לחשיבה מדויקת, הוא בעל ערך שלא יסולא בפז ואפילו בגיל זה כה שבה אותי עד אשר נהיה זה טבע שני לי.

 

...היה זה באותה שנה, 1819, שהוא [אבי] נתן לי חינוך יסודי בפוליטיקה כלכלית. ... אף כי עבודתו ריקארדו יצאה כבר לאור, לא היה כל חיבור דידאקטי המציב את עקרונותיה באופן המתאים ללמידה. לכן, אבי פתח ולמד אותי על ידי מו הרצאות, שנשא לפני בהליכותינו. הוא לימד כל יום חלק מהנושא, ואני נתתי לו למחרת תיאור כתוב שלה, אשר הוא הכריח אותי לשכתב עד שהיה ברור, מדויק, ופחות או יותר מקיף. בדרך זו למדתי את כל המדע; והתיאור הכתוב שלי שלו שימש אותו לאחר מכן כהערות לכתוב מהן את "היסודות של פוליטיקה כלכלית" שלו. רק לאחר מכן קראתי את ריקארדו עצמו, נותן כל יום תיאור של מה שקראתי ודן, עד כמה שיכולתי, בנקודות שעלו ככל שתקדמנו.

 

טיעונים כנגד הדת (מן פרק א: 1813-1821, השפעות מוסריות בילדותי המוקדמת – אופיו ודעותיו של אבי)

 

....מלכתחילה חונכתי ללא כל אמונה דתית, במובן הרגיל של המלה. אבי, אשר חונך במסורת הכנסייה הפרסביטריאנית, הגיע במחקריו והרהוריו, כבר בשלב מוקדם, לדחות לא רק את האמונה בהתגלות אלא אף את היסודות של מה שקרוי לרוב "הדת הטבעית". שמעתי אותו אומר שנקודת המפנה של דעותיו בנושא הייתה קריאתו ב"אנאלוגיות" של באטלר. יצירה זו, שעליה תמיד דיבר בהערכה, השאירה אותו למשך זמן מה באמונה בסמכות האלוהית של הנצרות, בכך שהוכיחה לו שיהיו אשר יהיו הקשיים בלהאמין שהברית החדשה והישנה נוצרו על ידי, או מתארים את מעשי, אל חכם וטוב בשלמות, הרי שקשיים דומים ואף גדולים מאלה עומדים בפני האמונה שישות כזו הייתה יוצר העולם. הוא החשיב את טיעוניו של באטלר כמוכיחים זאת ללא ספק כנגד אלו אשר הם הופנו כנגדם - אלו אשר מאמינים באל כל יכול וכל טוב, ומוסרי באופן מושלם, אשר יצר את העולם ושולט בו. אלו יכולים לומר רק מעט כנגד הנצרות אשר לא ניתן לומר, ביתר שאת, כנגד עצמם. במוצאו, לפיכך, שאין הוא יכול להסתפק אפילו בדאיזם, הוא נותר מבולבל עד אשר, לבטח לאחר מאבקים מרובים, הוא נכנע להבנה שבאשר למקור כל הדברים לא ניתן לדעת דבר כלל. זוהי הדרך היחידה לסכם את דעתו, שכן הוא ראה באתיאיזם דוגמטי  אבסורד – כפי שרוב אלו אשר העולם החשיב לאתיאיסטים חשבו מעולם. פרטים אלו חשובים, מכיוון שדחייתו של אבי את כל מה שהיה קרוי אמונה דתית לא נעשה, כפי שרבים אולי הניחו, בעיקר על בסיס ההיגיון והעדויות. היה זה עניין של מוסר הרבה יותר מאשר הגיון. הוא מצא כי זה לא אפשרי להאמין שעולם כה מלא ברע היה עבודתו של יוצר המשלב כוח אינסופי עם טוב וצדק מושלמים. הוא דחה בבוז את ההצדקות שבהן אנשים מנסים לעוור את עצמם לסתירה זו. הוא לא היה דוחה כך את התיאוריה המניכאית , או הסבציאנית, של קיום כוח טוב וכוח רע הנאבקים ביניהם על שליטה בעולם, ושמעתי אותו מביע פליאה שאף אחד לא החיה אותה בזמננו. הוא היה רואה בה כהשערה גרידא, אך לא היה משייך לה כל השפעה משחיתה.

 

בכל אופן, סלידתו מהדת הייתה מאותו סוג של לוקרטיוס: הוא התייחס אליה לא רק כאל אשליה פסיכולוגית, אלא כרוע מוסרי חמור. הוא ראה בה את האויב הגדול ביותר למוסר: ראשית, בכך שהאדירה את הלא ראוי – אמונה בדוגמות, רגשות הערצה, טקסים, כולם לא קשורים לטובתה של האנושות – ובכך לגרום להם להוות חלופות למעלות טובות באמת. אך מעל הכול, בשל כך שהיא מעקרת לחלוטין את עיקריו של המוסר, שכן היא גורמת למוסרי להיות זוהה עם עשיית רצונו של הישות שעליה היא מרעיפה את כל שבחי ההערצה, אך אשר האמת המפוכחת מראה כברייה מלאת שנאה. מאות פעמים שמעתי אותו אומר שבכל אומה ובכל עת ייצגו אנשים את אלוהיהם כרשעים, ובאופן מתדרדר שכן המין האנושי הוסיף עוד ועוד תכונה ותואר עד שהגיעו לתמונת הרשע המושלמת ביותר שיכול המוח האנושי ליצור, וקראו לתמונה זו אלוהים והשתחוו לפניו. התגלמות זו של הרוע נגעה, על פי דעתו, בכל מה שבדרך כלל נחשב בקרב בני האדם כאמונה הנוצרית. חשוב (הוא נהג לומר) על ישות אשר תיצור את הגיהינום, ואשר תיצור את הגזע האנושי, בידע מוקדם מלא, ולפיכך מתוך כוונה שרוב רובם של בני באדם ישולחו לעינויים נוראים ואינסופיים. הזמן, אני חושב, הולך וקרב שבו רעיון נורא זה של הראוי להערצה לא יהיה עוד מזוהה עם הנצרות, ושבו כל בני האדם בעלי הבנה כלשהי של טוב ורע ימצאו אותו מתועב ממש כפי אבי.

 

אבי ידע כמובן שהנוצרים, ככלל, לא יורדים לאותן תהומות נשיה מוסריות שהיה אפשר לצפות שאמונותיהם יובילו אותם אליהן. אותה עצלנות מחשבתית, ביטול ההיגיון בפני הפחדים, הרצונות, והתאוות, אשר מנעה מהם לראות את הסתירות העומדות לפניהם מנעה מהם גם לראות את ההשלכות ההגיוניות של עמדותיהם. כזו היא היכולת של בני האדם להאמין בעת ובעונה אחת בדבר והיפוכו, וכה מעטים הם אלו אשר מסיקים ממה שהם מחשיבים לאמיתות מסקנות אשר אינן עולות בקנה אחד עם אשר הם רוצים להסיק. כך המונים מחזיקים באמונה חסרת ספק ביוצר כל יכול של הגיהינום, ואף על פי כן מזהים אותו עצמו עם הדמות הטובה ביותר של הטוב המשולם שיכלו לעלות בפני עצמם. פולחנם לא הוקדש לשד אשר הישות שהם דמינו אותה מהווה, כי אם לאידיאל של הטוב. הרוע שבדבר הוא שאמונה שכזו מנמיכה את האידיאל הזה לכדי עליבות, ומתנגדת בעקשנות מחרידה לכל מחשבה שעלולה לרומם אותו. המאמינים נרתעים מכל מחשבה שעלולה להוביל להבנה בהירה יותר ולתקן גבוה יותר של איכות מכיוון שהם מרגישים (אפילו בעוד הם לא רואים זאת בבהירות) שתקן שכזה יהיה בסתירה לרבים ממצאי הטבע, ומהרבה ממה שהם מחשיבים להיות האמונה הנוצרית. לפיכך המוסריות ממשיכה להיות עניין של מסורת עיוורת, ללא עקרונות עקביים או אף תחושה עקבית שינחו אותה.

 

היה זה בלתי עקבי לחלוטין עם רעיונותיו של אבי על חובותיו להרשות לי לרכוש רשמים הסותרים את אמונותיו ורגשותיו בקשר לדת. מלכתחילה הוא הדגיש בפני שהדרך שבו העולם בא לידי קיום היא נשא שעליו לא היה ידוע כלום, שהשאלה "מי עשה אותי?" אינה יכולה להיענות, בגלל שאין לנו ניסיון או מידע אמין אשר ממנו נוכל להסיק תשובה, וכן שכל תשובה רק ממשיכה את הקושי לשלב מוקדם יותר, שכן מיד עולה השאלה "מי יצר את אלוהים?".  במקביל, הוא דאג שאלמד מה שצריך ללמוד כל מי שמתעמק בסוגיות בלתי פתירות אלו. אני הזכרתי כיצד בגיל צעיר הוא נתן לי לקרוא היסטוריות של הכנסייה, ושהוא עודד אותי להתעניין ברפורמציה, כסכסוך בגדול והמקיף כנגד עריצות המחשבה של מנהיגי הדת.

 

כך יוצא שאני אחד ממעט הדוגמאות בארץ זו, של אדם אשר לא השיר מאליו את אמונותיו הדתיות מכיוון שמעולם לא היו לו כאלו. גדלתי ללא אמונות שכאלו. התייחסתי לאמונה המודרנית ממש כמו לאמונה העתיקה, כמשהו אשר לא נגע לי כלל

 

...יש סוגים רבים של לא מאמינים (ממש כמו של מאמינים), כולל כמעט מכל סוג מוסרי. אך הטובים ביותר שביניהם , כפי שכל מי שהייתה לו ההזדמנות להכירם לא יהסס לאשר, הם יותר דתיים בעצם, במובן הטוב ביותר של המלה, מאלו אשר מנכסים לעצמם את התואר. חירותיו של העידן, או במילים אחרות החלשות הדעות הקדומות אשר מונעות מאנשים לראות את אשר לפניהם מכיוון שזה מנוגד לציפיותיהם, גרמה לכך שיהיה זה מקובל לומר שדאיסט יוכל להיות דתי באמת. אך אם משמעות הדת היא נעלות של אופי ולא רק אך ורק נאמנות לדוגמה תיאולוגית, דבר זה ניתן להיאמר אף על אלה אשר אמונותיהם נופלות באופן ניכר מדיאיזם. אף אם הם חושבים שההוכחה שהיקום הוא מעשה תכנון חסרה, וגם אם לבטח אינם מאמינים שיכול להיות מחבר ומושל לטבע אשר הוא מוחלט בכוח ומושלם בטוב, אף על פי כן יש להם את אותו דבר אשר מהווה את היסוד בעל הערך בכל דת כלשהי, - הלוהו אידיאל של מושג הישות המושלמת, אליו הם תכופות פונים בכדי להנחות את מצפונם. אידיאל זה של הטוב הוא בדרך כלל קרוב הרבה יותר לשלמות מאשר האל של אלו החושבים שהם חייבים למצוא טוב מושלם ביוצר עולמנו, עולמנו המעוות כל כך מאי צדק ושהסבל פושה בו כל כך.


ċ
MillAutobiography.rtf
(419k)
Y R,
Apr 7, 2009, 3:10 AM
Comments