הפרטת בתי הסוהר בישראל 

 עו"ד אביב וסרמן


Prisons' Privatization in Israel / Aviv Wasserman, Adv.

כרוניקה של הפרטה ידועה מראש - סיפור המעשה של המאבק בהפרטת בתי הסוהר בישראל וכמה מסקנות

הקדמה[1]:

פרשת הפרטת בתי הסוהר בישראל, יכולה ואכן משמשת בסיס לכתיבה ולפולמוס בתחומים שונים: משפט, כלכלה, סוציולוגיה, מדע המדינה, פילוסופיה, קרימינולוגיה ועוד ואין לי ספק, שעוד רבות ידובר וייכתב, בדיסיפלינות השונות, על מהלך הפרטת בתי הסוהר והשלכותיו. עד כה פורסמו שני מאמרים מצויינים בארץ בעניין השיקולים בעד ונגד הפרטת בתי סוהר: הראשון, ב 2002, על ידי פרופ' יואב פלד[2], שניתח את הנסיון הבינלאומי במדינות בהן הפריטו בתי כלא בהפרטה מלאה. השני על ידי ד"ר אורי תימור, פורסם לאחרונה ב 2006 ועוסק בהשוואה בין בתי כלא פרטיים לציבוריים, בעיקר מהבטים קרימינולוגיים, אך גם כלכליים[3]. אין בכוונתי לחזור על דברים שנאמרו שם, ובמידת הצורך אפנה למאמרים אלה[4].

החידוש בנייר זה, לעומת המאמרים שצוינו לעיל, יהא בשימת הדגש, ראשית, להליך ההפרטה בישראל ושנית, להבטים המשפטיים ובעיקר החוקתיים של הפרטת בתי הסוהר.

הנייר מחולק לשני חלקים: בחלק הראשון, תתואר התשתית העובדתית הקשורה למהלך הפרטת בתי הסוהר בישראל, מהיוזמה להפריט, דרך ההליכים בכנסת וההגנה על המהלך בבג"צ. בחלק השני, על בסיס העובדות, אדגיש את מסקנותיי העיקריות מהליכי ההפרטה ומההליך בבג"צ.

אינני מתיימר בנייר זה למצות את הדיון בשני ההבטים. ההפך הוא הנכון - אני רואה בנייר זה בגדר 'יריית פתיחה' בלבד הבאה להניח מחד תשתית עובדתית, ומאידך להוות 'קריאת כיוון' לחוקרים מתחום מדע המדינה ומתחום המשפט החוקתי, ולאזרחים מן היישוב, להמשיך ולפתח את הסוגיות של קבלת החלטות בהליכי הפרטה בישראל והגבולות המשפטיים-חוקתיים להפרטה.

למען הגילוי הנאות, חשוב לי לציין שכמנהל חטיבת זכויות האדם, במכללה האקדמית למשפטים רמת גן, ולהלן: "החטיבה" ליוויתי באופן אישי וצמוד את מהלך הפרטת בתי הסוהר בישראל במחקר והוראה אקדמיים, בהשתתפות פעילה בהליך החקיקה בכנסת ובהגשת וניהול העתירה התקדימית לבג"צ כנגד המהלך, ואינני מתיימר להציג עמדה נאטרלית או אובייקטיבית כלפי מהלך ההפרטה. בהרצאות שנשאתי במהלך שלוש השנים האחרונות בנושא הליכי ההפרטה והבטיה המוסדיים והחוקתיים, הסתבר לי שיש עניין רב בציבור בנושא זה ולכן החלטתי לכתוב נייר זה.

כהערת פתיחה אחרונה, אציין כי מסמכים רבים, לרבות ניירות עמדה, פרוטוקולים וכתבי בי דין, הקשורים להליך ההפרטה ולדיון בבג"צ, יצוינו כאן בתמצית בלבד. רובם מצויים אצלי בפורמאט אלקטרוני ואשמח לספקם ככל שאדרש. 

 

חלק ראשון – התשתית העובדתית

המחקר בנושא הפרטת בתי הסוהר החל בעקבות פגישה באוגוסט 2003 עם פרופ' יואב פלד מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, שיידע אותי בכוונת המדינה להפריט כלא בהפרטה מלאה. הנושא נראה מעניין: צומת דרכים בין משפט, זכויות אדם, כלכלה ופוליטיקה. פרופ' פלד טען בזמנו, שאין גופים שחוקרים את הסוגיה בארץ, ולאור כוונת המדינה להפריט, החטיבה התחילה במחקר ובמעורבות בהליכי החקיקה.

לפני שאתאר את שקרה בכנסת, אבהיר את המושג 'הפרטה מלאה', אסכם בקצרה את הסיבות להתנגדות להפרטה מלאה של בתי כלא ואתאר את הנסיבות שהובילו לצורך בהליכי חקיקה מיוחדים שיאפשרו את ההפרטה.

בעולם מקובלות שתי שיטות לשיתוף המגזר הפרטי בניהול ותפעול בתי כלא: השיטה הראשונה, המקובלת ברוב מדינות העולם, מכונה 'הפרטה חלקית' או ה'מודל הצרפתי'. יש לה גוונים רבים, אך בבסיסה עומדת ההנחה כי ניתן להעזר בחברות פרטיות לביצוע פונקציות לוגיסטיות בתוך כותלי בית הסוהר, כגון בניה, הזנה, נקיון וכדומה ואילו הסמכויות השלטוניות של שימוש בכוח נותרות בידי המדינה, באמצעות סגל בית הסוהר.

השיטה השניה, מקובלת בחלק קטן ממדינות העולם ומכונה 'הפרטה מלאה' או 'המודל האנגלו-אמריקאי'. גם במודל זה יש גוונים בין המדינות השונות אך בבסיסו עומדת ההנחה כי ניתן להעביר את מרבית הסמכויות, כולל סמכויות השימוש בכוח, לחברה פרטית[5].

הנסיונות להפריט בתי כלא בישראל לפי אחד המודלים, החלו ביוזמת משרד האוצר עוד בסוף שנות ה 90, אך נסיונות אלה נבלמו בהתנגדות על בסיס אידאולוגי של השרים לבטחון פנים קהלני ובן עמי. בבסיס היוזמה להפריט עמד הצורך ביצירת מקומות כליאה נוספים, והרצון להקים בתי כלא בעלות מופחתת ובשיתוף המגזר הפרטי. השר לבטחון פנים, עוזי לנדאו, היה הראשון, שאיפשר את מהלך ההפרטה ולשם כך הוקמה כבר ב 2002 ועדת מכרזים בינמשרדית, שעסקה בנושא[6].

התנגדותם של המתנגדים להפרטת כליאה מבוססת על הנימוקים הבאים[7]:

·        שלילת חירותו של אדם ראוי שתעשה אך ורק על ידי המדינה, שלה אמור להיות המונופול על שימוש לגיטימי באמצעי כפיה. למרות שהאסיר נענש על ידי בית משפט ציבורי-ממלכתי, עדיין בבסיס סמכותו של סגל בית הסוהר המופרט, סמכויות שהינן שיפוטיות, העוסקות בשלילת חירותו של האסיר, ולרבות השמתו בבידוד, שלילת חופשתו וזכויות/טובות הנאה נוספות. סמכויות אלה, ראוי שיופקדו בידי עובדי מדינה ולא בידי עובדי חברה מסחרית, הפועלת למטרות רווח[8].

·        אם הסיבה המרכזית להפרטה הינה חיסכון לקופת המדינה ולא שיפור השירות וכדומה, הרי שהנסיון הבינלאומי מראה כי לאורך זמן, אין חסכון משמעותי לקופת המדינה, אם בכלל, מהפרטה של בתי כלא. מחקרים רבים נעשו על מנת להשוות בין בתי כלא פרטיים וציבוריים. חלק מהמחקרים מצאו חיסכון זניח לקופת המדינה אולם רבים אחרים לא מצאו חיסכון שכזה וחלק מצאו שדווקא הכלא הציבורי היה דווקא זול יותר[9].

·        הדרך השכיחה ביותר של הזכין להרויח היא לקצץ במרכיב העלות המרכזי בכלא, שכר הסוהרים[10]. מעבר לפגיעה בזכויות הסוהרים כעובדים, הורדת השכר מביאה בדרך כלל, גם לעליה בתחלופת כוח האדם וירידה בהכשרות, בהשוואה לכלא ציבורי מקביל. צעדים אלה מביאים באופן כללי, לירידה באיכות השירות שמספקים הסוהרים ועליה במקרי האלימות, אונס, סמים ובריחה בהשוואה לבתי כלא ציבוריים[11].

·        שתי דרכים שכיחות נוספות להרוויח על גבי האסירים, הינן הפרת החובות של הזכיין על פי החוזה, זאת בעיקר במקומות בהן הפיקוח ואכיפת החוזה אינם הדוקים מספיק, כך למשל חוסך הזכיין בהוצאות על שיקום, חינוך, רווחת האסיר, להן הוא מחויב על פי החוזה. שנית, שימוש באסירים ככוח עבודה, אם בין כתלי הכלא ואם מחוצה לו והעברת מרבית התמורה לזכיין[12].

·        הפרטת כליאה הופכת בעצם את כמות האסירים במדינה נתונה לסחורה עוברת לסוחר. בכך נותר תמריץ כלכלי לתעשיית הכליאה לעשות 'לובי' להחמרת הענישה, על מנת שמצוקת הכליאה תגדל ויווצר צורך במקומות כליאה נוספים, לשם הגדלת ה'שוק'. תעשיית הכליאה אכן עושה זאת. 'לובי' זה הוא אחד ההסברים לעליה הדרמטית במספר האסירים בארה"ב ב 20 השנים האחרונות לשיעור הגבוה ביותר בתולדות האנושות, הן אבסולוטית והן יחסית לגודל האוכלוסיה. מדיניות הענישה אליה דוחפים שתדלני ארגוני הכליאה הפרטיים הם מסוג ה Three strikes you're out , כלומר לאחר ביצוע שלוש עברות, גם אם קלות, ייכנס הנאשם למאסר עולם או מאסר ל 25 שנה חובה. כך למשל בקליפורניה. מדיניות אחרת היא ביטול ערכאות הנוער, כך ששיפוט בני נוער נעשה בבתי משפט רגילים וריצוי העונש מתבצע בבתי מאסר רגילים (כך למשל במדינת מישיגן).[13]


 

לוח 1 – ציוני דרך בהפרטת בתי הסוהר בישראל

2002 – מינוי ועדת מכרזים להפרטת בתי סוהר

ינואר 2003 – הוצאת מכרז מוקדם על ידי ועדת המכרזים

מרץ 2003 – דיונים אצל היועץ המשפטי לממשלה

דצמבר 2003 – החוק עובר בקריאה ראשונה ומתחיל הדיון בועדת הפנים

1/3/04 – החלפתו של חמי דורון ותחילת ההצבעה לקריאה שניה

24/3/04 – החוק עובר בקריאה שלישית

אוגוסט 2004 – מתפרסם המכרז החסוי למשתתפי המכרז המוקדם

16/3/05 – הגשת העתירה לבג"צ

אוגוסט 2005 – חשיפת מסמכי המכרז במסגרת עתירת האגודה

 

27/10/05 – דיון ראשון בפני הרכב 3 שופטים

18/6/06 – דיון שני בפני הרכב 7 שופטים

31/8/06 – דיון שלישי בפני הרכב 9 שופטים

 

במהלך הדיונים בכנסת הסתבר, שלמרות החסרונות בהפרטת בתי כלא וחשיבותה העקרונית של הסוגייה, ועדת המכרזים הוציאה כבר בינואר 2003, מבלי לקבל לכך את הסכמת הכנסת, מכרז מוקדם, שתכליתו גיבוש קבוצות מועמדות למכרז הסופי. הדרישה הייתה לקבוצה שתורכב  מגורם מממן, גורם בונה וגורם בעל ידע בתפעול בתי כלא מופרטים מחו"ל. אחרי שבחנה מודלים שונים בעולם, בחרה ועדת המכרזים במודל ההפרטה המלאה[14] .

משבחרה ועדת המכרזים במודל ההפרטה המלא, בקש ממנה היועץ המשפטי לממשלה דאז, מר אליקים רובינשטיין, להביא את הנושא להכרעת הכנסת, זאת לאחר שהתנגד להפרטה מלאה ונאלץ להסיר את התנגדותו[15].

 

הדיון בועדת הפנים[16]

תזכיר החוק, שהונח בפני חברי הועדה, הציע, בתמצית, תיקון לפקודת בתי הסוהר, שיאפשר הקמת כלא בהפרטה מלאה, בסמוך לכלא באר שבע, לאוכלוסיה של כ 800 אסירים קלים.

כבר בדיון הראשון נוצרה קואליציה מענינת של כל חברי הכנסת שהגיעו לדיון, למעט יושב ראש הועדה, מר יורי שטרן, נגד מהלך ההפרטה המלאה. אפילו חמי דורון משינוי, שבמצעה של מפלגתו תמיכה עקרונית במדיניות הפרטה של שירותים ציבוריים, גרס כי יש גבולות להפרטה וכי הדיון מנוהל ללא תשתית עובדתית מספקת של החיסכון הנטען (החיסכון הנטען על ידי אנשי האוצר בדיון זה היה של 10-35% לעומת הקמה של כלא ציבורי מקביל)[17].

למן הדיון הראשון, ולמרות שהחסכון לקופת המדינה היה הקטליזטור העיקרי לכל המהלך, לא הונח על שולחן הועדה שום תחשיב המוכיח את טענת החסכון ו/או לא הוסברו הנחות היסוד לחסכון הנטען. תחשיב כזה התבקש גם לאחר הדיונים בכנסת ועד לכתיבת שורות אלה, כולל בדיון בבג"צ לא הובאו תחשיב בצירוף הנחות היסוד לעיון הציבור ו/או בית המשפט. במשך כל הדיונים, היה זה יו"ר הועדה מר שטרן,  שנמנע מלהורות לאנשי האוצר, להוכיח את החיסכון הכספי הנטען על ידם[18].

בניגוד לכוונת המדינה, ורק בתשובה לטענות המתנגדים נדרשו נציגי המדינה להביא סקירה של הנסיון הבינלאומי בהפרטת כליאה. הדיון השני התקיים רק יומיים אחרי הדיון הראשון ובעצם פתח סדרה של כ 15 דיונים מרתוניים בקצב של לפחות שני דיונים בשבוע.

בדיון השני, הראה מנכ"ל המשרד לבטחון פנים דאז, מר הרשקוביץ מצגת, שסקרה את הנסיון הבינלאומי. בניגוד למחקרים האקדמיים המובאים אצל פלד ותימור הקובעים כי אין חסכון מוכח, הציג מר הרשקוביץ' תמונה של חסכון בשיעור של בין 10-50% ברחבי העולם. למצגת צורף קלסר אסמכתאות עב כרס, שהוגש בבוקר הדיון. בקשות לשהות ללימוד הנתונים והאסמכתאות נדחו ע"י יושב הראש.

במקביל לסוגיית החיסכון, עלתה לדיון מיקדמי שאלת אוכלוסית היעד של הכלא המופרט והתאמתו למצוקת הכליאה של אוכלוסיות ספיציפיות הכלואות בשב"ס. הסתבר שהמצוקה היא במקומות כליאה לאסירים קשים ואילו הכלא המופרט יועד לאסירים קלים בלבד, אך גם עובדה זו לא עצרה את הליך החקיקה. לקראת סוף הליך החקיקה, אף הוצג בועדה, מכתב רשמי של היועצת המשפטית של המשרד לבטחון פנים, עו"ד חנה קלר, למנכ"ל המשרד, מיום 26.2.04, הקובע כי כלל אין אוכלוסיה כזו של 800 אסירים קלים במסגרת השב"ס[19], ואף הדגישה כי לאור נתון זה כל התבונה במהלך מוטלת בספק. גם חשיפת המכתב בועדה, שיחד עם אי הוכחת החסכון בעצם איינו כליל את הצורך בהקמת כלא שכזה, לא עצרה את הצעת החוק.

לאחר הדיון המקדמי הקצר, החל יו"ר הועדה בבחינה נקודתית של סעיפי החוק. חברי הכנסת ביקשו שוב ושוב, מעבר לתחשיב הכלכלי, לראות ולאשר גם את ההסכם המתגבש עם הזכיין, בהיות ההסכם קובע הסדרים ראשוניים. בקשה זו לא התקבלה על ידי יושב הראש.

לפני שאעמוד על הבעיות בתזכיר החוק כפי שהוצג בכנסת, כמה הערות נוספות על ההליך בועדת הפנים בכללותו :

  • היה ברור כבר בשלב הדיונים בועדה, והדברים נאמרו בגלוי ולפרוטוקול, ומקל וחומר מחוצה לו, שהיוזמה למהלך לא הייתה של הדרג המקצועי בשב"ס ובמשרד לבטחון פנים מתוך איזשהו אינטרס ציבורי, אלא של אנשי האוצר מתוך איזושהי אמונה שההפרטה תחסוך בעלויות, אמונה שכאמור, מעולם לא הוכחה[20].
  • הבעיה הערכית בהפרטת כלא לחברה מסחרית כלל לא נדונה בועדה. שוב ושוב נעשו נסיונות לדון בכך על ידי חברי הועדה ויושב הראש דחה אותן בטענה כי הכנסת היא לא הבמה לדיונים ערכיים ו/או אידאולוגיים[21].
  • חברי הכנסת שהגיעו לדיוני הועדה קיבלו ניירות עמדה באופן סדיר מנציגי הארגונים, ולרבות החטיבה, שסיכמו את הנסיון הבינלאומי והתיחסו למצגת והאסמכתאות שהציגו נציגי המדינה. חלק מהמאמרים אליהם הפנו נציגי המדינה, בכלל הוכיחו את טענותינו שאין חיסכון מוכח בהפרטה[22].
  • בשלב מסוים, בצעד חסר תקדים, המכללה האקדמית למשפטים, הטיסה לארץ את מר סטפן נתן עצמו, לדיון בכנסת ב 12/1/04. ככלל, מר נתן חזר על הטיעונים שצוינו לעיל  והרחיב בסוגיית ה'לובי' והבעיתיות בשימוש במנגנון נטילת הזכויות על ידי המדינה המכונה Step In מתוך סקירת הנסיון הבינלאומי, בשל הפיצוי הגבוה לזכיין באותם מקרים. לענין הפיקוח של שב"ס, מר נתן ענה כי יעילות הפיקוח תלויה בגודל יחידת הפיקוח. ישנן מדינות בעולם, בהן יחידת הפיקוח קטנה מאוד ואז הפיקוח לא אפקטיבי למרות החוזה המפורט ויש מדינות בהן יחידת הפיקוח גדולה ואז עלותה יחד עם העלות לזכיין, הינה גבוהה בהרבה מעלות כלא ציבורי מקביל.
  • הסתבר שלא רק שמשרד האוצר יצא במכרז מוקדם מבלי לקבל את אישור הכנסת, אלא אף התחייב בפני החברות המתמודדות כי אם הכנסת לא תעביר את החוק, הן יפוצו במאות אלפי שקלים לחברה[23].
  • לאחר שהסתבר, כי נערך מכרז מוקדם, התבקשו אנשי האוצר לדווח מיהן החברות שעברו את המכרז, על מנת לעמוד על טיבן, שכן לא ברור היה מה היו הפרמטרים לבחירתן, ככל שהיו כאלה והאם רקורד נקי בשמירה על זכויות האסירים היה אחד מהם. למרות בקשות חוזרות ונישנות, שמות החברות לא נמסרו מטעמי 'חיסיון'. גם לאחר שד"ר עומר דקל, מומחה בדיני מכרזים, הגיע מטעם החטיבה לדיון ב 15.1. וקבע בפני יו"ר הועדה, כי אין מניעה מכוח דיני המכרזים לחשוף את שמות החברות ואת טיוטת ההסכם עימן, סירב יו"ר הועדה לחשוף מידע זה.
  • תוך כדי הדיונים בכנסת, 'גלובס' פירסם ידיעה ובה שמות חלק מהחברות המתמודדות. התגלה כי לחלק מהחברות לא היה נסיון כלל בניהול כלא מופרט או שהיה להן רקורד רע של פגיעה בזכויות אסירים[24].
  • למרות בקשות חוזרות ונישנות למתן שהות ללמוד את החומר ולמרות שדובר היה בתקופה בה נידון תקציב וחוק ההסדרים והקשב של חברי הכנסת נתון היה לנושאים אחרים, קצב הדיונים היה חריג בתכיפותו ועמד על לפחות שני דיונים לשבוע.
  • בשלב מסוים, ולאור לחצם של חברי הכנסת לנייר עמדה 'אובייקטיבי', שיקבע בסוגיית החיסכון, האם הצדק עם פקידי האוצר או עם מתנגדי ההפרטה, נעשה שימוש לא ראוי במ.מ.מ., מרכז המחקר והמידע של הכנסת. ביום 14/1/04, פירסם חוקר מטעם המרכז נייר עמדה בן עמוד וחצי על שולחנם של משתתפי הדיון. מסקנת המחבר היתה כי מהלך ההפרטה יחסוך 12-15% מההוצאות לעומת כלא ציבורי מקביל, אך שוב לא מצוין בנייר הקצר על אלו הנחות יסוד הוא מבוסס. עוד מציין בהגינותו המחבר, כי הוא נועד רק עם ראש ועדת המכרזים ממשרד האוצר לפני חיבור הדו"ח, וזאת למרות שידע, כי ישנן עמדות סותרות בסוגיה.

 

ההסתייגויות מהצעת החוק

מעבר להתנגדות הכללית למהלך ההפרטה המלאה, מהסיבות שצוינו לעיל, הועלו בפני הועדה 32 הסתיגויות קונקרטיות להצעת החוק, כולן נוסחו בהמשך לניתוח הנסיון הבינלאומי של הפרטת כליאה ונסיון ישראלי בהפרטות אחרות. כדי לא להכביד על הקורא, לא אציין את כולן אלא רק את המהותיות מביניהן[25]:

  1. לאור תמיכתם הבלתי מסויגת של נציגי האוצר בדיונים בקידום מהלך ההפרטה, הוצע להקים ועדה ציבורית חיצונית למשרד האוצר, שתעסוק בפיקוח על הזכיין ולרבות תבחר את הזכיין ומנהל הכלא, תקבע את הקריטריונים לאוכלוסיית האסירים בכלא המופרט, תאשר את ההיתר וההסכם, ותדון באפשרות של Step In.
  2. אין בתזכיר קביעה כי איכות כוח האדם לא תיפול מתפקידים מקבילים בשב"ס. להפך, דרישות הסף לכלל בעלי התפקידים הרבה יותר נמוכות מאשר בשב"ס, כולל אפשרות להעסיק עובדים זרים במקרים מסוימים, כסגל בית הסוהר. הדרישה הייתה להשוואה לשב"ס הן בדרישות הסף והן בהכשרה.
  3. חסרה קביעה בחוק לגודלה המינימלי של יחידת הפיקוח כך שלא תישאר בשיקול דעתו הבלעדי של משרד האוצר. ההסתיגות עלתה לאור מקרים ידועים של תת תיקצוב של יחידות פקוח אחרות, דוגמת הפיקוח על חוקי המגן בעבודה או איכות הסביבה.
  4. אין מגבלה בהצעת החוק על הפיצוי לזכיין במקרים בהם המדינה מבצעת Step In בשל הפרות של זכויות אסירים. העדר הגבלה מפורשת כזו, עשויה להביא לפיצוי חוזי עצום במקרים כאלה, מה שיכול לאיין את השימוש בכלי הזה.
  5. הצעת החוק שותקת בעניין ההנאה מרווחי עבודת האסירים וזאת לאור המציאות האמריקאית שם מדובר ברווח אדיר שעושים זכיינים על גבם של האסירים, בניגוד לאמנות בינלאומיות שונות האוסרות עשית רווח כאמור.
  6. דרישה להעביר את התיקון כ'הוראת שעה' הדורשת אשרור מידי שנה ולא כחוק, כדי לחזק את תחושת ה'פיילוט' לכלא ראשון בלבד. ברגע שנחתם חוזה ל 25 שנה, אין בכך משום 'פילוט' אלא מעשה עשוי לדורות.
  7. הצעת החוק מאפשרת לבעלי עבר פלילי מסוים או אזרחי מדינה עוינת להיות נושאי משרה בזכיין.
  8. בשל האינטרס הכלכלי, שהוסבר לעיל, של קצינים בכירים בשב"ס לעבור לשורות הזכיין והחשש מניגוד ענינים של בכירי המערכת, עלתה דרישה לתקופת צינון בין השירות בשב"ס או בכלל כעובד מדינה ובין עבודה עבור הזכיין.
  9. אין הגבלה בתזכיר על יכולתו של הזכיין להאציל את סמכויותיו לתאגיד אחר.
  10. אין הגבלת זמן לדיווח ליחידת הפיקוח על ידי עובדי הזכיין.
  11. דרישה להכפיף במפורש את הזכין לחוק חופש המידע וביקורת של מבקר המדינה.
  12. דרישה לשלול את האפשרות, שניתנת לו על פי התזכיר, ממנהל הכלא, שהוא עובד זכיין ושיש לו אינטרס כלכלי, להמליץ על קיצור זמן המאסר.
  13. דרישה לשנות את אופן חישוב התשלום, שלא יהיה על פי תפוסה, על מנת שלא ליצור תמריץ כלכלי ישיר להחמרת הענישה.

 

ובכלל שוב ושוב חזרה הקריאה להפסיק את העיסוק בהצעת החוק, בשל העדר תשתית ראייתית מינימלית לכך שהמהלך יחסוך כסף לקופת המדינה ובשל אי התאמתו למצוקת הכליאה של האסירים הקשים, ולפתור את מצוקת הכליאה האמיתית בדרכים אחרות, קרי חלופות מאסר, בנית והרחבת בתי כלא ציבוריים או הפרטה חלקית כמקובל ברוב מדינות העולם.

ההסתיגויות, ככל שהתקבלו, היו השוליות ביותר ולא המהותיות.

 

יום ההכרעה בכנסת  1/3/04

יום זה היה היום המכריע בתולדות הפרטת בתי הסוהר בישראל. עד למועד זה, הובעו עמדות בעד ונגד הצעת החוק, אך אירועי יום זה הבהירו את יחסי הכוחות בועדת הפנים ובמליאת הכנסת וחרצו את גורל ההליך. על חלק ממה שנעשה ביום זה בדיוני הועדה ניתן ללמוד מקריאת פרוטוקול הדיון עצמו. בשל חשיבות האירועים, הרבה מעבר להליך הפרטת בתי הסוהר, בחרתי להרחיב בתיאור הדיון, למעלה מן המקובל.

ביום זה הגיעו לדיון 49 משתתפים, מספר שיא ביחס למספר המשתתפים הרגיל, שכלל על פי רוב, מקרב חברי הכנסת רק את יושב הראש ושני המתנגדים העיקריים, חבר הכנסת דוד אזולאי מש"ס וחמי דורון משינוי. הדיון התחיל בשעה 10 בבוקר במעמד שני שרים, השר מאיר שטרית, השר במשרד האוצר והשר צחי הנגבי, השר לבטחון פנים, סגן השר אדרי, נציב שב"ס, רב-גונדר יעקב גנות בהופעה פומבית ראשונה בועדה ולא פחות מ 23 חברי כנסת, מספר לחלוטין יוצא דופן לדיון ועדה, רובם המכריע, לא היו ולו דקה אחת בדיונים קודם לכן.

ההודעה על כך שמתקיימת הצבעה לא הגיע לחלק מחברי הכנסת שהיו בדיונים או הגיעה ברגע האחרון לחלקם האחר, בעוד חברי קואליציה שלא היו ולו דקה בדיונים התייצבו כולם על מנת להצביע בעד החוק ונגד ההסתיגויות[26].

כאשר כלל חברי הכנסת הגיעו לאולם התברר שישנו מצב של 8 נגד החוק ו 7 בעדו מתוך חברי הועדה, שכן חבר הכנסת חמי דורון, חבר קואליציה דאז, היה נגדו. חבר הכנסת גדעון סער, יו"ר הקואליציה, שנכח במקום, הזעיק את חבר הכנסת רשף חן, ראש סיעת שינוי בכנסת דאז, והורה לו להחליף את חמי דורון להצבעות. מר חן הגיע לאולם והודיע לחמי דורון שהוא מחליף אותו. התפתח ביניהם ויכוח, ומספר חברי כנסת ביקשו לבדוק האם החלפה כזו הינה חוקית על פי תקנון הכנסת, שכן חמי דורון סירב לצאת ללא החלטת סיעה מסודרת בנושא. משנכח יושב הראש שטרן שזה מצב הדברים דחה את ההצבעה למועד בלתי ידוע. לאחר מספר ימים התקיימה פגישה בין חמי דורון למר יוסף לפיד, יושב ראש מפלגתו, מר דורון הוחלף בחבר הכנסת בריזון, שגם הוא לא היה בדיונים והצביע בעד החוק ונגד ההסתיגויות, ובכך הוכרע גורל החוק וההסתיגויות.

כלל חברי הכנסת הצביעו על פי המשמעת הקואליציונית, כל הסעיפים עברו והפכו לחוק ואף הסתיגות לא התקבלה, כך בועדה וכך גם במליאה. במהלך ההצבעות, חברי כנסת רבים היו  עסוקים בענינים שלא קשורים להצבעה, ורבים מהם התבלבלו בין ההצבעה על הסעיף לבין ההצבעה על ההסתיגות.

 

הבעיות בחוק הישראלי

החוק פורסם ברשומות ב 31/3/04. הבעיות שנותרו בחוק מאוד דומות להסתיגויות שצוינו לעיל ובכל זאת, בשל העובדה שחלק מההסתיגויות התקבלו בחלקן, ושבסופו של יום, זהו הבסיס להפרטת בתי הסוהר בישראל, אמנה את מגרעותיו שוב. הבעיות בחוק מנויות לפי סדר הסעיפים  בחוק ולא לפי סדר חשיבותן:

  1. ס' 128ז(א)(2) – מתיר פתח לכך שמי שהורשע בעבירה פלילית יוכל לשמש כנושא משרה בזכיין. מתיר זאת לשיקול דעת נציב שב"ס והשר בטחון פנים. לא התקבלה דרישת הצינון לנושאי משרה בזכיין (להשוואה - התקבלה הדרישה לענין מפקחים. ר' 128לה), ואכן רב גונדר בדימוס אורית אדטו, שהייתה נציבת שב"ס בזמן הדיונים המוקדמים אצל היועץ המשפטי לממשלה ובכלל, החלה לשמש כיועצת לחברה הזוכה, תקופה קצרה אחרי שחרורה משב"ס.
  2. ס' 128ט(ג), 128לו-לח – בביטול היתר על ידי המדינה באופן קבוע או זמני, מה שמכונה גם Step In, החוק לא מגביל את תקרת הפיצויים שמקבל הזכיין. הענין הושאר לשיקול דעתם הבלעדי של אנשי האוצר וכפי שנראה בהמשך, מדובר בסכומי עתק.
  3. ס' 128יא(ד) – זהו הסעיף היחיד בחוק שנוגע בתעסוקת אסירים. הסעיף נכנס לאור אחת ההסתיגויות, אך בניגוד להסתיגות, אין הוא קובע דבר לענין הרווחים מעבודת האסירים.
  4. ס' 128יב – זהו הסעיף הכללי המסמיך את הזכיין ועובדיו בסמכויות השלטוניות שלהן, המפורטות לאחר מכן. סעיפים אלה מוכיחים כי להלכה ולמעשה, הוענקו לעובדי הזכיין סמכויות שלטוניות פולשניות ופוגעות בחירות כגון: החזקת אסיר בהפרדה, קיום בדיקה גופנית לאסיר גם בכוח, מניעת חופשה וטובות הנאה נוספות ושימוש בכוח ואמצעי ריסון, לרבות כלי יריה. ויובהר, מרבית סמכויות אלה, מוענקות או ניתנות לאצילה, לעובדי הזכיין הפשוטים ביותר, שתנאי הסף הקבלה שלהם מאוד נמוכים והכשרתם פחותה בהשוואה לאנשי שב"ס, כמפורט להלן.
  5. ס' 128יד-יז – תנאי הסף למשרת מנהל הכלא המופרט נופלים משמעותית מתנאי סף למנהל כלא ציבורי מקביל, לכ 800 אסירים.
  6. ס' 128יט – הגבלת הזמן שבמסגרתו נדרש הזכין לדוח למפקח על אירועים חריגים נכנסה בעקבות הסתיגות, אך במקום הדרישה לדיווח מיידי נקבע בחוק 72 שעות, פרק זמן ארוך מידי, שמדובר בצוות מפקחים שאמור להמצא בכלא 24 שעות ביממה.
  7. ס' 128כב – תנאי הסף למשרת עובדי זכיין ועובדי זכיין בכיר נופלים משמעותית מתנאי סף לסוהרים וקצינים בשב"ס, בהתאמה, הנדרשים בשירות צבאי מלא ועוד. ס"ק (ג) מתיר אף, באופן תמוה, חריגה מתנאים מקלים אלה ומאפשר בעצם גם העסקת עובדים זרים בקרב עובדי הזכיין.
  8. ס' 128כב (א)(5) – החוק מתיר הכשרה הנופלת מהכשרת סוהר בשב"ס, בכך שההגדרה כאן היא 'מתאימה' ולא זהה לזו בשב"ס. בפועל, וכפי שיפורט בהמשך, ההסכם עם הזכיין מאפשר קבלת הכשרה פחותה לעובדי הזכיין.
  9. ס' 128לב – מתיר לשיקול דעת השר לקבוע את מספר המפקחים. זוהי אחת הבעיות המרכזיות בחוק – גודל יחידת הפיקוח. כפי שגרס מר נתן בדיוני הועדה, יחידה קטנה מדי יכולה לאיין את כל ענין הפיקוח שמשרד האוצר מתהדר בו, על הסטנדרטים והקנסות. בקביעה זו, מתיר החוק את הנושא למשא ומתן בין אנשי המשרד לבטחון פנים לאנשי משרד האוצר וכידוע לאסירים אין לובי והם בתחתית סדר העדיפויות ולאורך זמן, קיימת סבירות גבוהה שיחידות אלה יתוקצבו בחסר, כמו במקרה של יחידות הפיקוח על חוקי המגן ועל איכות הסביבה, מה שיאפשר בקלות רבה הפרת זכויות אסירים והפרת חובות הזכין על פי ההסכם וההיתר. מבחינת החוק, אם לקחת את הענין לקיצוניות, גם מפקח אחד לכל הכלא המופרט ייחשב עמידה בתנאי החוק.
  10. ס' 128מא – מבקר המדינה הוגבל מלבקר את 'פעילותו העסקית' של הזכיין. מדובר ב'מושג שסתום' שמהווה פתח לחסימת הביקורת על ידי מבקר המדינה. עמדתה המקורית של המדינה בדיונים היתה כי ככל אין צורך בביקורת של מבקר המדינה על הכלא המופרט ורק לאחר דין ודברים עם נציגת המבקר הגיעו לפשרה זו.
  11. סימן י' – ועדה מייעצת. אחד הפרקים שהוספו בשל הביקורת שהשמיעו הארגונים לרבות המועצה לקרימינולוגיה. בסמכויותיה ובעיתוי הקמתה, למעשה עיקרו את מהותה על פי מציעיה. את תכליתה, אליבא דמציעי הרעיון, ציינתי לעיל. בפועל, הועדה עדיין לא הוקמה ולא היתה חלק מבחירת הזכין ומההתקשרות עימו, וגם לכשתוקם, לא יהיו לה סמכויות לענין נטילת סמכויות מהזכיין וכדומה.
  12. תוספת שלישית – 3(ב) – מנוסח החוק, לא ברור היחס בין אסירים ברמת סיכון מזערית לבין אסירים ברמת סיכון גבוהה יותר. אם ניקח את המצב לקיצוניות, כפי שהעירה בדיונים המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד ליבנת משיח, על פי נוסח החוק, ניתן לאכלס את מרבית הכלא באסירים ברמת סיכון בינונית, בניגוד להסכמה עם היועץ המשפטי לממשלה.
  13. תיקון חוק שחרור על תנאי – למנהל הכלא המופרט, המייצג אינטרס כלכלי מובהק של הזכיין, ניתנה סמכות מקבילה לשל המפקח להמליץ לועדת השחרורים על שחרור אסיר.

לסיכום פרק זה, החוק הישראלי מאפשר, שלא לומר מתמרץ, את כל התופעות השליליות שנמצאו בתיאור הנסיון הבינלאומי, וככל שהתקבלו אי אילו הסתיגויות, הן היו בשוליים בלבד.

 

ההכנות לעתירה

עם קבלת החוק, סברתי ועדיין אני סבור שהיה מקום לקיים דיון עקרוני בנחיצותו של כלא מופרט שכזה, דיון שבו יוצגו בפרוטרוט גם האלמנטים הכלכליים, גם האלמנטיים הקרימינולוגיים וגם האלמנטיים הערכיים, דיון שלא התקיים בכנסת. מאחר והכנסת לכאורה אמרה את דברה, נראה היה חסר טעם לפעול באמצעות שינוי חקיקה בכנסת, כך שהתחלתי לבחון את האופציה של פניה לבג"צ. חיפשתי טיעון נוסף מעבר לטיעון המתבקש על פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכן פגיעה כזו הינה הסתברותית בלבד ולא פגיעה בפועל, מפני שהכלא המופרט עדיין לא הוקם.

עו"ד אפי מיכאלי, מורה למשפט חוקתי במכללה האקדמית למשפטים, העלה את הרעיון המקורי, לטעון כי החוק פוגע בחוק יסוד: הממשלה, בהיותו מעגן בסעיף 1 שלו הקובע כי "הממשלה היא הרשות המבצעת של מדינת ישראל", את גבולות יכולתה של הממשלה להפריט את סמכויותיה השלטוניות לחברות מסחריות.

במשך מספר חודשים פיתחנו את הטיעון העקרוני לאור העובדות שתוארו לעיל והיוועצות עם אנשי אקדמיה. באותה תקופה נעשו פניות רשמיות נוספות לשב"ס, למשרד לבטחון פנים ולמשרד המשפטים, בנסיון לדלות פרטים נוספים שלא נמסרו במסגרת ההליך בכנסת. למרות הפניות, לא התקבלו שמות החברות ו/או מסמכי המכרז וההסכם.

במקביל, ולאחר שגם היא לא נענתה, הגישה האגודה לזכויות האזרח, באמצעות עו"ד דורי ספיבק, סגן מנהל הקליניקות מאוניברסיטת ת"א, עתירה מנהלית על פי חוק חופש המידע, לגילוי מסמכי המכרז החסוי, שהוצא, כך הסתבר בדיעבד, אך ורק לנציגי החברות שעברו את המכרז המוקדם, באוגוסט 2004. העתירה הוגשה בבית המשפט לענינים מנהליים בת"א[27].

בשלב מסוים, בעקבות פרסום בתקשורת על הכוונה להגיש עתירה, חבר לחטיבה גונדר (בדימוס) שלמה טויזר ובשמו ובשם החטיבה הוגשה העתירה ב 16.3.05[28].

 

על העתירה בג"צ 2605/05 חטיבת זכויות האדם נ' שר האוצר[29]

העתירה מבקשת שני סעדים, הראשון צו על תנאי המבקש את ביטול החוק בשל פגמים בחוקתיותו והשני צו ביניים, המבקש להקפיא את הליכי המכרז עד להכרעה בתיק. צו הביניים התבקש מפני שידענו, עוד לפני שההסכם התפרסם, שהפיצוי לזכיין יגדל ככל התהליך יתקדם, ולא רצינו שבג"צ, כמו הכנסת, יפעל תחת שוט הפיצויים ההולכים וגדלים.

סברנו, שהחוק מנוגד לערכי היסוד של שיטת המשטר הישראלית אולם חיפשנו נורמה חוקתית מוצקה יותר להתלות בה ולכן מבנה הטיעון הוא משולש:

ראשית, הבחנו בין שלוש סוגי סמכויות ביצוע שניתנו לממשלה. כינינו את הסיווג הזה 'מודל שלושת המעגלים'. הקבוצה הראשונה, או המעגל הפנימי הן קבוצת סמכויות "גרעיניות" המתאפיינות במרכיב דומיננטי של הפעלת כוח שלטוני, דוגמת סמכויות שיפוט, צבא, משטרה, כליאה, מיסוי והנחנו שבמסגרת הדיון בהפרטתן של סמכויות אלה יש להעניק משקל מכריע לשיקולים חברתיים, תרבותיים ואחרים ולהעדיפם, אפריורית, על-פני שיקולים הנוגעים לתועלת הכלכלית שתצמח בעקבות הפרטתם. ונבהיר, מעגל פנימי זה כולל רק חלק מהסמכויות הנוגעות להפעלת בתי הסוהר בישראל, מערכת המשפט, הצבא והמשטרה. מדובר באותו רובד סמכויות שלהן מרכיב דומיננטי של הפעלת כוח שלטוני (police power). כך למשל, הסמכות להורות על חיפוש בגופו של אסיר, עצור או מבקר כלולה במסגרת זו. אך לעומת זאת, סמכויות הנוגעות לניקיון, לתברואה ולאחזקתם של בתי הסוהר אינן כלולות במעגל פנימי זה בשל היעדר מרכיב דומיננטי של הפעלת כוח שלטוני. הקבוצה השנייה, או מעגל הביניים, היא קבוצת הסמכויות  הכוללת סמכויות ביצוע המתאפיינות במרכיב מסוים של הפעלת כוח שלטוני. הנחנו, שבמסגרת הדיון בהפרטתן של סמכויות אלה יש להעניק משקל דומה לשיקולים חברתיים, תרבותיים ואחרים ולשיקולים הנוגעים לתועלת הכלכלית שתצמח בעקבות ההפרטה. סמכויות אלה כוללות, בין היתר, את חובותיה של הממשלה לספק לאזרחיה שירותי בריאות, חינוך, רווחה, סיעוד וכדומה. הקבוצה השלישית, או המעגל החיצוני, היא קבוצה הכוללת את אותן סמכויות ביצוע המתאפיינות במרכיב שולי של הפעלת כוח שלטוני. הנחנו, שבמסגרת הדיון בהפרטתן של סמכויות אלה יש להעניק משקל נמוך לשיקולים חברתיים, תרבותיים ואחרים ויש להעדיף, אפריורית, שיקולים הנוגעים לתועלת הכלכלית שתצמח בעקבות ההפרטה. סמכויות אלה כוללות, בין היתר, שירותים שונים המצויים בסמכותה הביצועית של הממשלה ונוגעים לשירותי תברואה, תחזוקה, ניקיון וכדומה. במסגרת מעגל זה ניתן למקם את הסמכויות הניתנות למדינה בהפעלת בתי הסוהר הנוגעות לשמירה על ניקיונו של בתי הסוהר ולדאגה לתברואתם של האסירים הכלואים במתקן.

 

שנית, טענו שפרשנות חוקתית ראויה של סעיף 1 לחוק יסוד: הממשלה, המעגן את העקרון כי הממשלה היא הרשות המבצעת של המדינה, תפרש אותו בצורה כזו שתקבע הן את גבולות הסמכות של הממשלה לעומת הרשות המחוקקת והשופטת אך גם כלפי המגזר הפרטי והשלישי, ואם מקבלים את המודל שאין די שירותי כליאה כדין שירותי אשפה, אזי הסעיף מעגן את החובה של הממשלה לבצע סמכויות מהמעגל הפנימי, בעצמה. בעצם, ביטוי משפטי לרעיון שהובע בתחילת המאמר, כי המדינה (ולא חברה פרטית או מלכ"ר) היא היחידה שיכולה, מעצם הגדרתה, לעשות שימוש לגיטימי בכוח. השלב השלישי בחלק זה של הטיעון קבע שתיקון 28 מהווה פגיעה לא חוקתית בסעיף 1 לחוק יסוד: הממשלה, ואם נחיל את הלכת מופז (ע"ב 92/03 שאול מופז נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נז(3) 793) הקובעת כי על חוק הפוגע בהוראה הקבועה בחוק-יסוד שאינו משוריין בהוראת שריון מהותית, יחולו מבחני פסקת ההגבלה בדרך שיפוטית, הרי שדין החוק להתבטל.

 

הטיעון השני גרס כי מנגנוני ההפרטה שפורטו לעיל בסעיף הבעיות לחוק יוצרים הסתברות קרובה לודאי לפגיעה בזכויות האסירים בבית הכלא המופרט ולכן החוק בטל גם בשל פגיעה לא חוקתית בחירותו האישית של האסיר ובכבודו כאדם, המעוגנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

 

הטיעון השלישי גרס כי יש להכריז על בטלות התיקון בשל הפגמים שנפלו בהליך קבלתו, פגמים שתוארו בהרחבה לעיל.

לעתירה צורפו שלושה תצהירים, האחד של חבר הכנסת חמי דורון, המעיד על נסיבות החלפתו, השני של גונדר (בדימוס) שלמה טויזר, שביקש בדרך בלתי אמצעית, להביא את התנגדותו להפרטת בתי הסוהר בפני בית המשפט, לאור נסיונו הרב בניהול בתי כלא והשלישי שלי לגבי העובדות שפורטו לעיל.

 

מהגשת העתירה ועד הדיון הראשון

ב 24.3.05 החליט כ"ה אברהם טל, שופט בית המשפט המחוזי בת"א, בשבתו כבית משפט לענינים מנהליים, לקבל את עמדת המדינה ולהשאיר את המכרז (שמאוחר יותר הסתבר שיצא באוגוסט 2004), חסוי מעיני הציבור מטעמים של 'ביטחון הציבור' וזאת למרות שהעותרת, האגודה לזכויות האזרח, ויתרה על דרישתה לחשוף את החלקים הנוגעים למודיעין ואבטחה. האגודה לזכויות האזרח עירערה על החלטתו בשם עקרון השקיפות לבית המשפט העליון.

בינתיים, המדינה, באמצעות עו"ד גנסין ועו"ד גלעדי ממחלקת הבג"צים, הגישה ב 11.4.05 את תגובתה לבקשה לצו הביניים להקפיא את הליכי המכרז. המדינה טענה כי אין להוציא צו ביניים וזאת בשל שיהוי כבד בהגשת העתירה, אי צירוף החברות המתמודדות במכרז והעובדה שמדובר ב'פילוט' של כלא אחד בלבד.

לאור עמדת המדינה החליטה כ"ה ארבל, ב 18.4.05, בהחלטה לקונית בת שורה אחת, שלא להוציא צו ביניים. היות והדיון בעתירה נקבע רק לסוף אוקטובר 2005, להחלטה לקונית זו היתה משמעות רבה, שכן המדינה קיבלה בעצם את אישור בית המשפט להמשיך בהליכי המכרז, כאשר המשמעות הכלכלית של כל התקדמות בהליך הינה הגדלה משמעותית של הפיצוי לזכיין, במידה ובית המשפט יחליט לפסול את החוק.

טענות המדינה בנייר עמדתה הראשון חזרו על עצמן גם בהמשך. למרות שמדובר בטענות טכניות במהותן חשוב להביא את התשובה להן כבר עכשיו: במחנה המתנגדים להפרטה היו בעת הזו, בעיקר עו"ד אפי מיכאלי ואנוכי, כששנינו כותבים את העתירה בהתנדבות, בשעות הערב והלילה, בנוסף לעבודתנו הרגילה ונעזרים באנשי אקדמיה להגהות. מנגד, במדינה מועסקים בתיק הזה, על פי תשובתה מיום 29.8.06:

"... בעיקר משירות בתי הסוהר, המשרד לביטחון פנים, משרד המשפטים ומשרד האוצר. המדובר, על פי ההערכה, בכ-70,000 שעות עבודה במהלך כארבע שנים, שהן ביחד כ-30 שנות אדם" (שם, עמ' 94, ס' 274)

יתר על כן, מדובר בעתירה תקדימית וראשונית, שדרשה מחקר משפטי מקיף בסוגיות חוקתיות ראשוניות. לטענת ה'ידענו והתמהמנו' ואי צירוף החברות המתמודדות במכרז לעתירה, הרי שאין לה למדינה אלא להלין על עצמה. כל ההליך התנהל ב'מחשכים', הציבור, לרבות העותרת, לא ידע דבר זולת הפרסומים הגלויים לציבור קוראי העיתונים. התשובה לבקשות החוזרות ונשנות בעל פה ובכתב  לקבל את שמות החברות המשתתפות במכרז, את טיוטת המכרז ו/או ההסכם, נענו בכך שכל המידע הזה חסוי, ובית המשפט המחוזי אף נתן לכך את הסכמתו. לעניין צירוף החברות לעתירה, אין למדינה אלא להלין על עצמה, שלא צירפה ביוזמתה, את החברות הפרטיות, שידעה שמשתתפות במכרז, עוד בשלבים מוקדמים של הדיון.

לעניין הטענה כי מדובר ב'פילוט' בלבד, ניתן לקבוע בודאות, שלמעט הכינוי 'פילוט', לא היה למהלך הדברים במציאות שום קשר לניסוי. בניגוד למהלכי הפרטה ניסויים אחרים בארץ ובעולם, פרק הזמן הקבוע בחוזה עם הזכיין כאן הוא של שנות דור. כך למשל בהשוואה, הפרטת סמכויות 'שירות התעסוקה' במסגרת 'תוכנית ויסקונסין' הלא היא 'מהל"ב' נעשתה לשנתיים. בתי כלא מופרטים בקנדה, הופרטו ל5-8 שנים. בארץ החוזה נחתם ל 25 שנה והפרתו כרוכה בפיצויים של מאות מיליוני שקלים.

 

פרסום מסמכי המכרז וההסכם

ערעור האגודה לזכויות האזרח הניב פירות ובמסגרתו כמעט כל מסמכי המכרז התקבלו, גם אם לא צוינו עליהם סכומים, בכל האמור לתשלומים, קנסות וכדומה.

כפי שניתן להווכח, מדובר באלפי עמודים היורדים לרזולוציה מאוד נמוכה, מתוך נסיון להגדיר לזכיין בדיוק מה מצופה ממנו. למרות המאמץ הרב שהושקע, עדיין בעיות היסוד לא נפתרות גם במסגרת המכרז. אבקש, מתוך 'ים המסמכים' להדגיש מספר נקודות בעייתיות.

 

הסעיף הבעייתי ביותר בהסכם הזכיון שנחשף הוא נספח ח' להסכם הזכיון שכותרתו: "קטגוריות למיון אסירים לבית הסוהר". דנו לעיל בכך שאחת הטענות בדיונים בכנסת היתה שאין התאמה בין מצוקת הכליאה, בעיקר בתחום האסירים הקשים, לפתרון בדמות הכלא המופרט בעיקר לאסירים קלים. נזכיר שוב את מכתבה של עו"ד קלר על כך שבפברואר 2004 היו לכל היותר 608 אסירים כאלה במערכת והכלא המופרט תוכנן ל 800. יתר על כן, הפרויקט הוגדר כל העת כ'פילוט', שבמשמעותו הרגילה הכוונה היא לכך שבמשך הפרויקט ייבחנו ביצועי הכלא המופרט בהשוואה לכלא ציבורי מקביל. אדם סביר יכול היה לצפות, שנספח ח' שעוסק במיון יקבע מנגנון שיוודא שקיימת יכולת השוואה שכזו. אך לא היא, נספח ח', בעצם מוודא שה'פיילוט' יצליח, על ידי כך שהוא מסנן, בהסכם בעל תוקף מחייב, את כל האסירים הבעייתיים, הדורשים טיפול מיוחד ומשאיר לכלא המופרט רק את אסירי ה'שמנת' נטולי הבעיות. חשוב לזכור, שהתשלום לזכיין הוא על פי זמינות ולא על פי תפוסה בפועל, כך שאם ניטול מקרה קיצוני בו בכל השב"ס  יימצאו רק עשרה אסירים העומדים בקריטריונים של נספח ח', הזכיין עדיין יקבל תשלום על 800 מקומות זמינים. ואלה סוגי האסירים שלפי נספח ח' לא יישבו בכלא המופרט:

ü      אסיר בטחוני

ü      אסיר השפוט אך ורק בגין שהיה בלתי חוקית בישראל

ü      אסור טעון פיקוח ברמה א'

ü      אסיר טעון הגנה ברמה א'

ü      אסיר שאושרה הפרדתו לפי סעיפים 19 ג (ב)-(ד) ו 19 ה לפקודת בתי הסוהר

ü      אסיר המוגדר כבעל סיכון גבוה לבריחה

ü      אסיר שאובחן על ידי פסיכיאטר של משרד הבריאות כבעל סיכוי אובדני וזקוק לאשפוז

ü      אסיר שהוגדר כחולה כרוני או חולה סיעודי על ידי ראש מחלקת רפואה של שירות בתי הסוהר והנזק להשגחה אישית צמודה ו/או טיפול מתמשך בציוד מיוחד כגון חולי דיאליזה וכו'

ü      אסיר נשא ו/או החולה במחלה מגפתית (HIV, שחפת וכו') ו/או מחלה המחייבת תנאי כליאה מיוחדים

ü      אישה

ü      קטין

ü      עובד זר המיועד להרחקה

 

למרות הפירוט הרב, אין בהסכם הזכיון ו/או בנספח משאבי האנוש, תנאי סף לאיכות כוח האדם הבטחוני. הרי אחת הבעיות מהנסיון הבינלאומי היא העסקת בני נוער ו/או עבריינים לשעבר, כסגל בכלא המופרט, שכן רק אלה הסכימו לעבוד בשכר מינימום וגם אלה התחלפו, בהשוואה לכלא ציבורי, בשיעורים גבוהים פי כמה. החוק לא פתר בעיה זו, וגם ההסכם לא. אין בהסכם מנגנון המשווה את הדרישות מבעלי התפקידים במופרט לדרישות מקבילות מבעלי תפקידים בשב"ס ובעצם נשארים עם תנאי הסף הירודים שבחוק.

גם ימי ההכשרה בהם ישתתפו עובדי הזכין בדרגותיהם השונות לא יהיו חופפים למספר ימי ההכשרה להם זוכים אנשי שב"ס אלא יוגבלו (ר' ס' 2.7.1 לנספח משאבי אנוש).

המכרז מתרכז בבחינת האיתנות הפיננסית של המתמודדות ולא מקדיש מספיק ניקוד, אם בכלל, לנסיון הבינלאומי בשמירה על זכויות אסירים ותביעות כנגדן.

ההסכם מאפשר 'הצפפה' של אסירים, שאינה מותרת על פי חוק המעצרים. ר' ס' 87 להסכם.

ההסכם שותק בשאלה החשובה - למי יילכו רווחי עבודת האסירים? ר' ס' 130 להסכם.

נטען כבר לעיל כי הועלתה הדרישה לקבוע תקרת פיצוי לזכיין במקרים בהם המדינה תרצה ליטול את סמכויותיו בשל הפרת זכויות אסירים, מה שמכונה Step In. תקרה כזו לא הוגדרה בחוק ונוסחת הפיצוי מוגדרת בפרק י' להסכם. הזכיין יפוצה במקרה הפרה שלו, בנמוך מבין שווי השוק של הפרוייקט או יתרת החוב של המדינה לזכיין ולבנק המממן. בשני המקרים מדובר בסכומי עתק של מאות מיליוני שקלים. בביטול ההסכם, שלא בשל הפרת הזכיין, מה שמכונה 'ביטול מטעמי נוחות' יקבל הזכיין את הגבוה מבין שתי האופציות. ככל הנראה, ביטול בשל החלטת בג"ץ למשל, ייחשב 'ביטול מטעמי נוחות', שכן אינו נובע מהפרה של הזכיין ובמקרה כזה פיצויי המדינה על פי ההסכם יהיו אסטרונומיים.

ההסכם לא מציין מספר מינימלי של מפקחים. ההסכם מפרט חובות דיווח רבים כלפיהם בהתקיים אירועים שונים, אך לא מצוין מספרם והדבר תלוי ברצונם הטוב של פקידי האוצר כפי שהוא משתנה מזמן לזמן. בראיון עיתונאי שנתן יו"ר ועדת המכרזים למעריב ב 23.9.05 קבע מר לנדאו שעוד לא החליט אם יהיו בכלא מפקח אחד או עשרה. בלחץ הדיון בבג"צ, החליט האוצר, לטענתו, לתקנן 18 מפקחים לכלא המופרט, אך הנושא נתון לשינויים על פי שיקול דעתו הבלעדי.

בשלב זה, המכללה החליטה לחפש עורך דין בעל נסיון בלטיגציה בבג"צ ואחרי מכרז, בחרה המכללה האקדמית למשפטים להעסיק את עו"ד גלעד ברנע, כיועץ לעניני העתירה לבג"צ.

 

הדיון הראשון 27/10/05

כמה ימים לפני הדיון הראשון, ב 24.10.05, הגישה המדינה את עמדתה, ממנה אדגיש רק מספר נקודות:

המדינה הדגישה כי המהלך נמצא בעיצומו וכי היא נערכת לבחירה בין שתי קבוצות, שגם בפני בית המשפט, לא מפורטות בזהותן.

המדינה חזרה על הטענות שכבר הועלו לדחית צו הביניים, השיהוי הכבד, אי צירוף החברות המתמודדות במכרז וטענת ה'פילוט' בלבד.

נקודות חדשות שהועלו היו המחמאות על המעורבות בהליך החקיקה, איזכור החיסכון לקופת המדינה כפי שמתבטא בנייר העמדה של המ.מ.מ. שצוין לעיל, התנגדות לפרשנותנו לחוק יסוד: הממשלה, העדר פגיעה בזכויות אדם, שכן הכלא עוד לא הוקם ואזכור בג"ץ 3106/04 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' הכנסת ובג"ץ 4885/03 ארגון מגדלי העופות בישראל נ' ממשלת ישראל, בעניין חוק ההסדרים, בטענה שהליך בעייתי אינו עילה לפסילת חוק.

גורל העתירה היה תלוי על חוט השערה. ביום הדיון, 27.10.05, אולם ג', האולם הגדול ביותר בבית המשפט העליון, היה מלא מפה לפה. עשרות סטודנטים, מרצים, פעילים חברתיים וחברי תנועות הנוער ה'שומר הצעיר' וה'נוער העובד והלומד' גדשו את האולם. עו"ד ברנע טען והסביר את הטיעון המשפטי החוקתי ואני שטחתי את הטיעונים נגד ההפרטה לאור הנסיון הבינלאומי והטיעון הערכי. ההרכב, כ"ה ג'ובראן, כ"ה פרוקצ'יה והנשיאה הנוכחית, כ"ה בייניש, לא נראו כמשתכנעים מהטיעונים, עד כדי כך, שהפרקליטה הבכירה, עו"ד גנסין יצאה מן האולם לדיון אחר. בהעדרה, פנתה כ"ה פרוקצ'יה לב"כ המדינה עו"ד גלעדי, וביקשה בכל זאת התיחסות לשאלה העקרונית שמעלה העתירה והיא שאלת גבולות ההפרטה. למדינה לא היתה שום התיחסות לשאלה זו, וההרכב כולו הורה למדינה להשלים את טיעונה בנקודה זו של גבולותיה החוקתיים של ההפרטה. בשלב זה, נאמרו דברים שלא קיבלו ביטוי בפרוטוקול או בהחלטה אך יש להם חשיבות מכרעת על השתלשלות הענינים. היועצת המשפטית לועדת המכרזים ביקשה באמצעות ב"כ המדינה להבהיר האם מדובר בשאלה משפטת תאורטית או כזו שיש לה השלכות על חוקתיות הפרטת בית הסוהר. כ"ה בייניש קבעה בצורה חד משמעית, כי ההפרטה המדוברת תיבחן לאור העמדה העקרונית של המדינה ושלנו בשאלת גבולות ההפרטה וכי עד להחלטה הסופית, ולמרות שלא הוצא צו ביניים, העתירה תהיה, בלשונה של כ"ה בייניש "כחרב מתהפכת מעל ראשו של הזכיין". בנסיבות אלה, לא היה כל טעם מבחינתנו בבקשה חוזרת לצו ביניים פורמאלי.

 

בין הדיון הראשון לדיון השני

למרות אמירותיה של כ"ה בייניש, כמה ימים לאחר הדיון נבחרה חברת א.ל.א בע"מ להיות החברה המסחרית הראשונה, שתקים כלא מופרט במדינת ישראל.

א.ל.א, כפי שמציינים המסמכים שהגישה לרשות לניירות ערך עם זכייתה במכרז, ב 16.11.05, הינה חברה בע"מ, ש50% ממנה בבעלות אפריקה ישראל, או איש העסקים לב לבייב, ו 50% ממנה בבעלות חברת הבניה 'מנרב' או איש העסקים אברהם קוזניצקי. למרות הדרישה במכרז המוקדם לכך שחלק מהקבוצה תהיה חברה בעלת נסיון בהפעלת בתי כלא, מבחינה פורמלית, למרות שועדת המכרזים ישבה על המדוכה במשך כמה שנים, לזכיין שנבחר אין שום נסיון בהפעלת בתי סוהר. א.ל.א היא תאגיד הנמצא בבעלות גורם מממן וחברת בניה. בעצם המדינה הפריטה או האצילה את סמכותה לבחור את המפעיל בפועל לאנשי העסקים לבייב וקוזניצקי. מעמדה של החברה בעלת הנסיון בהפעלת בתי כלא, אמרלד האמריקנית, הוא של 'קבלנית ידע' בלבד. בהעדר בעלות בא.ל.א אין לה אחריות פורמלית, משפטית או כלכלית.

עוד עולה מהדיווח לרשות לניירות ערך, כי המדינה העניקה לא.ל.א בחזקת 'יש מאין' 'מענק הקמה' בגובה 47 מיליון ש"ח, לא כולל מע"מ, עליו לא דובר כלל בדיונים בכנסת. תמיד דובר על כך, שכל המימון להקמה יגיע מהזכיין.

לאחר מספר בקשות דחיה הגישה המדינה ב 16.2.06, ולראשונה בתולדותיה, את עמדתה בשאלת 'גבולותיה החוקתיים של ההפרטה'. בתמצית, עמדת המדינה היא כי מדובר בשאלה מתחום הכלכלה הפוליטית וכי אין למשפט הישראלי כלים לבחון אותה במשקפיים חוקתיים, לרבות ס' 1 לחוק יסוד: הממשלה. הטענה היא שיכולה להיות ביקורת חוקתית רק מקום שנפגעת זכות המעוגנת חוקתית. עם זאת במקרים חריגים, מפנה המדינה ל'הילכת הדגל השחור' (שם, ס' 94) ואף נותנת דוגמא – מקרה בו המדינה ממנה מפכ"ל, שהוא אינו עובד מדינה, כי אם אדם פרטי (שם, ס' 77). בכל מקרה, מציינת המדינה שהדגל השחור משתנה מחברה לחברה ומזמן לזמן (שם, ס' 96, 106). עמדה זו של המדינה היא חשובה משום שלראשונה יש הסכמה לכך שקיימים גבולות חוקתיים להפרטה, בין אם מכוח ס' 1 לחוק יסוד: הממשלה, עקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי הישראלי או הלכת ה'דגל השחור'.

מעבר לתשובתה העקרונית לענין גבולות ההפרטה, עדכנה המדינה בבחירתה של א.ל.א כזכיין הזוכה, בקיומה של קבלנית ידע, חברת אמרלד האמריקנית, שמפעילה כמה בתי כלא בארה"ב ובכך שרב גונדר (בדימוס) אורית אדטו משמשת גם היא כיועצת לקבוצה. המדינה לא ציינה מתי החלה רב גונדר (בדימוס) בתפקידה. כמו כן, צירפה המדינה חוות דעת כלכלית חדשה בת שבע וחצי שורות מטעם BDO זיו-האפט, יעוץ וניהול בע"מ, הגורסת חסכון לקופת המדינה של 20-25 % או 290-350 מיליון ש"ח ל 25 שנה (בחלוקה פשוטה, המדינה הצהירה שהחסכון הכלכלי לכל המהלך הזה, גם לגירסתה, הוא 10-14 מיליון ש"ח לשנה, סכום זעום במונחי תקציב מדינה).

חוות הדעת שהוגשה מטעם המדינה מהווה ממש זילות של בית המשפט העליון, לאור מורכבות ההשואה בין כלא פרטי לציבורי עליה עמדנו לעיל ועליה מרחיב תימור במאמרו. חוות הדעת לא ציינה על אילו הנחות יסוד היא מבוססת, לענין גודל ועלות יחידת הפיקוח, הוצאות המכרז וכדומה אלא מציינת שורה תחתונה לקונית בלבד. המדינה גם בחרה ציטוטים נבחרים מההסכם שנחתם עם הזכיין, אך לא מצאה לנכון להביאו במלואו בפני בית המשפט.

בעקבות עמדת המדינה, בקשנו לקבל את תגובת אנשי האקדמיה בארץ ובעולם העוסקים בתחום לעמדתה זו. בארץ, כנסנו ב 19.2.06 סביב 'שולחן עגול' כ 25 מלומדים מדיסיפלינות שונות. בין המשתתפים פרופ' יצחק גל-נור מהחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, פרופ' מני מאוטנר, פרופ' דפנה ברק-ארז, עו"ד אייל פלג מחבר הספר 'הפרטה כהצברה', עו"ד עופר סיטבון, עו"ד ערן גולן מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, פרופ' איתן ששינסקי מהחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית, פרופ' דני גוטויין מהחוג להסטוריה באוניברסיטת חיפה, ד"ר משה כהן-אליה, ד"ר ציפי מילמן מהמכללה האקדמית למשפטים רמת גן, פרופ' יואב פלד מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, פרופ' דני רבינוביץ' מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ד"ר תומר עינת מהחוג לקרימינולוגיה במכללת עמק הירדן ועו"ד אבישי בניש מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.

הדוברים הזהירו מחיקוי מדינות אחרות בנושא 'גבולות ההפרטה', הציעו מבחנים משפטיים וערכיים לגבולות ההפרטה, הדגישו את העדר הבחירה ו/או התחרות בתחום הכליאה מנקודת מבטו של האסיר, את הבעיות ביכולת הפיקוח והאכיפה בישראל על זכיין פרטי ולכן הצורך בגבולות הפרטה נוקשים, את רעיון רצף הענישה שנקטע בהפרטת בית הסוהר והצורך ביכולת אמיתית להשתחרר מהחוזה כדי לשמור על עצמאות שיקול הדעת של המדינה. הודגש העיקרון כי למדינה אמור להיות המונופול על השימוש הלגיטימי באלימות, הטוטליות של כלא אפילו בהשוואה לצבא ומשטרה, את הקטנת הסיכוי לבחירה באופציה של חלופות מאסר אם נכנסים למהלך של הפרטה ואת הצורך לגזור תשובה מהאמנה החברתית המקורית בישראל. הוצע לאמץ את המבחנים אותם נוקטות אמנות בינלאומיות בתחום העבודה בין בתי כלא ציבורים למופרטים ואת מבחני המשפט העברי.

בהמשך למפגש עם אנשי האקדמיה בארץ, פנה עו"ד ברנע בסיועה של עו"ד יעל ברדה, שהצטרפה לצוות, לאנשי אקדמיה בחו"ל.

ב 27.4.06, לאור הדיון עם אנשי האקדמיה והחומר שהגיע מחו"ל, הוגשה עמדת חטיבת זכויות האדם לענין גבולות ההפרטה. התגובה מקיפה למעלה מ 70 עמודים אך בתמצית היא מחולקת לשני חלקים: בראשון, התיחסות מקיפה לעמדת המדינה בענינים שצוינו לעיל ולרבות הסמכויות שהופרטו, ה'פילוט', השיהוי, הבעיות בפיקוח והעדר תשתית ראיתית לכך שהמהלך חוסך כסף. החלק השני הוא ניתוח עצמאי של סוגית גבולות ההפרטה וגבולות המדינה על פי מלומדים מהארץ ומהעולם, עקרון הרצף בתהליך הענישה, מבחן ההסתלקות, מחקר השוואתי שבוחן מדינות בהן ישנן הגבלות חוקיות, כך למשל ניו זילנד, ני יורק, אילינוי ופנסילבניה וחוקתיות כגון גרמניה על הפרטת בתי סוהר והפרטה בכלל, ובחינת עקרונות היסוד של המשפט הישראלי באמצעות בחינת גופי חקיקה שונים הקשורים לענין ניגוד ענינים בין גוף ציבורי וגוף פרטי דוגמת חוק יסוד: השפיטה, חוק מבקר המדינה ופקודת בתי הסוהר עצמו, בחינה המעלה כי קיימת מגבלה חוקתית ברורה ומפורשת על העברת סמכויות בלעדיות לגופים מסחריים. לתגובה צורפו שתי חוות דעת, של פרופ' Ira robbins, מומחה אמריקני להפרטת בתי סוהר ושל פרופ'Michael Walzer . כמו כן, צורפו הפרוטוקולים מדיוני היועץ המשפטי לממשלה המראים בבירור את שינוי עמדתו תחת לחצי האוצר (תוך פחות מחודש שינה את עמדתו מ'פילוט' של הפרטה חלקית לשנים ספורות ל'פילוט' של 25 שנה של כלא מופרט מלא).  הנייר נכתב בעיקר על ידי עו"ד ברנע בסיוע עורכי הדין ברדה, מיכאלי ואנוכי.

כמה ימים לאחר הגשת עמדתנו, ביום בעל משמעות סימבולית, האחד במאי, 1.5.06, הוא יום חגם של פועלי כל העולם, התקבלה החלטתה של כ"ה בייניש להרחיב את המותב לשבעה שופטים. היה זה קו פרשת המים בהתיחסותו של בית המשפט לעתירה והחלטה שנסכה בנו תקוות רבות להמשך.

במהלך חודש מאי, פירסם המגזין 'ארץ אחרת' בעריכת במבי שלג, גליון שלם בנושא הפרטת בתי הסוהר. תוכלו למצוא שם מלומדים שכותבים על גבולות ההפרטה מזויות שונות, את תמצית סיפור המעשה המובא כאן בהרחבה, מאמר מענין המביא את הקונטקסט הרחב יותר של הפרטת הצבא והמשטרה ושני ראיונות עם דמויות שהיה להן תפקיד מרכזי במהלך: אורי יוגב ואורית אדטו. אורי יוגב, לשעבר ראש אגף התקציבים במשרד האוצר, הסביר את מהלך הפרטת בתי הסוהר כחלק מתפיסת עולם שיש להפריט שירותים ציבוריים רבים ככל האפשר ואורית אדטו סיפרה על חלקה במהלך, ראשית כנציבת שב"ס ולאחר מכן כיועצת מיוחדת לא.ל.א. לתשומת לב הקוראים, במאי 2003, על פי הפרוטוקולים מדיוני היועץ, נכחה נציבת שב"ס דאז בדיונים הקריטיים אצל היועץ המשפטי לממשלה, ועל פי דבריה בראיון ל'ארץ אחרת', כשנה לאחר פרישתה כבר עבדה עבור א.ל.א. כל זאת בניגוד לתקופת הצינון המקובלת בשירות הציבורי, ובניגוד אפילו לתקופת הצינון בת השנתיים שצוינה לעיל, החלה לענין מפקחים על הזכיין, והמצויינת בחוק.

בשלב זה, התברר גם מידע מעניין על שותפה של אדטו לאחריות המקצועית בטיפול באסירי ישראל, מנכ"ל אמרלד, 'קבלית הידע' האמריקנית, מר Paul Doucette. מסתבר שמר דוסט מכהן גם כדובר ארגון הגג של תעשיית הכליאה האמריקנית, Association of Private Correctional and Treatment Organizations (APCTO) , לצד תפקידו כמנכ"ל 'קבלנית הידע' אמרלד. עוד מסתבר מהראיון של גב' אדטו, כי מכל חברות הכליאה בעולם, משרד האוצר או שמא מר לבייב, בחרו בחברה חסרת נסיון בינלאומי, שהחוזה הישראלי הינו הראשון שלה מחוץ לגבולות ארה"ב. כדי להתרשם קצת מדעותיו של מר דוסט, נביא את הציטוט הבא, מראיון שנתן ל BBC ב 2003:

We are extremely optimistic about the growth potential for this business. Right now today in the US we have fewer juveniles in the age of criminality between 14 and 21 than weve had in a long time. Over the next 15 years that number increases to record numbers. As the baby boom echo the kids of the baby boomerskids reach that age, so there will be an enormous increase in the incidence of juvenile crime over the next 15 years that society will have to respond to and with economic downturn,  unemployment is up, and so when people are concerned about their economic future, cant find a job, the statistics are that crime goes up during those periods. The market demand  is there.”[30]

 

עיניכם הרואות, אדם המתייחס לילדים כאל אסירים בפוטנציה או למעשה סחורה, ומשתמש באיסור הפלה ואבטלה כסיבות לשגשוג של התעשיה.

 

הדיון השני 18/6/06 והשלישי 31/8/06

ב 18.6.06 התקיים הדיון בפני הנשיא דאז, אהרון ברק. לדיון הגיע מספר שיא של כ 300 צופים שצבאו על שערי בית המשפט העליון. בסופו של יום, דיון לגופו של עניין לא התקיים אלא רק דיון טכני. הנשיא ברק הוציא צו על תנאי, שחייב את המדינה להתייחס לפגיעה הן בחוק יסוד: הממשלה והן בחוק יסוד: הכנסת, כמו כן, הציע בית המשפט לכנסת להצטרף להליך בנפרד מהמדינה וצרף גם את א.ל.א, הזכיין. ההרכב הורחב, להרכב הרחב ביותר האפשרי, במגבלות שופטי בית המשפט העליון הנוכחיים, 9 שופטים. במהלך הדיון התעוררה שוב שאלת צו הביניים שכן המדינה והזכיין קידמו בשטח את ההכנות לפתיחת הכלא. הנשיא ברק ביקש מהצדדים להתייחס בכתב לסוגיה. הדיון סוכם מעבר להחלטה הפורמלית גם בפרוטוקול בן 4 עמודים (1, 2, 3, 4).

ראשונה הגישה המדינה את עמדתה לצו הביניים ב 25.6.06. בתמצית, טענה המדינה, כי אין להוציא צו ביניים שכן האסיר הראשון ממילא ייכנס רק בעוד שלוש שנים וגם אם העתירה תתקבל, האינטרס הציבורי מחייב לבנות כלא מהר ככל האפשר כדי להקל את מצוקת הכליאה. עוד נטען, כי עיכוב יביא לירידת מעמדה של ישראל בשווקים הבינלאומיים וירתיע חברות מסחריות רבות הקשורות בעסקים עם ממשלת ישראל. המדינה לא מצאה לנכון לצרף את ההסכם ו/או ההיתר, כך שיעמדו בפני בית המשפט.

החטיבה השיבה ב 2.7.06 שההסכם הסופי לא נמצא בפניה ו/או בפני בית המשפט, אך לפי החלקים שנחשפו ממנו, הפיצוי לזכיין במקרה של ביטול ההסכם עולה עם התקדמות על ציר הזמן ולכן אם בית המשפט העליון מתכוון ממילא להכריע בעתירה בקרוב, יש להקפיא את ההליכים כדי לא לסכן את המדינה בפיצוי מיותר. מי שהתרשלה בכך שההליכים המשיכו היתה המדינה, שהתעלמה במופגן מהערתה של כ"ה בייניש בדיון הראשון שהעתירה תהיה 'כחרב מתהפכת' מעל ראשו של הזכיין (הדימוי במקור). באותו יום, 2/7/06, השיב גם הזכין שאין לעכב את ההליכים. ככלל, הצטרף הזכיין לנימוקי המדינה. מענין היה לקרוא שכבר בשלב זה מעמיד הזכיין את נזקיו, למקרה שבית המשפט יבטל את ההליך על מליונים רבים של שקלים. לא המדינה ולא הזכין, מצאו לנכון לצרף את ההסכם ו/או ההיתר (שלא נמצא ברשות החטיבה) כך שיעמוד בפני בית המשפט.

ב 12.7.06 פרסם בית המשפט את החלטתו לענין צו הביניים. בית המשפט קבע כי לאור הפסיקה הקרבה בהליך העיקרי אין מקום להוציא צו ביניים.

בינתיים החלה מלחמה בישראל, שכונתה 'מלחמת לבנון השניה', הדיון המכריע בפני הרכב 9 שופטים נקבע לסוף אוגוסט ובשל המלחמה, רק ימים ספורים לפני הדיון הוגשו עמדותיהן המקיפות ותצהירי הצדדים. התקשורת ליוותה את הדיון והיו פרשנים משפטיים שגרסו כי ביומו האחרון של הנשיא ברק כיושב בדין, הוא יכתוב את 'שירת הברבור' שלו בנושא 'גבולות ההפרטה'.

הכנסת (הוגשה ב 27.8.06) שהחליטה להצטרף להליך טענה כי המצב המשפטי לגבי חוק הפוגע בחוק יסוד: הממשלה אינו ברור וההמלצה היא לא לאפשר פסקת הגבלה שיפוטית. שנית, ההליך בכנסת היה תקין. שלישית, הפרטת בתי הסוהר הינו מקרה קשה ויש להחזירו לכנסת לבירור מחדש, לאור הצעות חוק פרטיות שהועלו (מספר חודשים לפני הדיון בבג"צ הגישו שלי יחימוביץ' ממפלגת העבודה, דוד אזולאי מש"ס ודב חנין מחד"ש הצעות חוק פרטיות המציעות לבטל את תיקון 28).

המדינה (הוגשה ב 29.8.06) חזרה על השלבים בהליך, מבלי לספק תחשיב או הנחות יסוד המבססים את החסכון הנטען, צירפה סקירה השוואתית של הפרטת בתי כלא בעולם אך בחרה להתמקד בעולם האנגלו אמריקאי וחזרה על מבנה התיקון לחוק והמנגנונים הטבועים בו. המדינה הצטרפה לעמדת הכנסת בקריאה להשיב את הדיון לכנסת לאור הצעות החוק הפרטיות ולדחות את העתירה והדגישה את הזהירות הנדרשת בהתערבות בית המשפט בחוקי הכנסת. לבסוף פירטה המדינה אמות מידה כלליות ל'גבולות ההפרטה'.

עמדת הזכיין (הוגשה ב 29/8/06) היא, שהתיקון לחוק תקף ורק מיטיב את תנאי האסירים. מבטל את טיעוני העותרת, בכך שאינם משפטיים אלא מתחום הכלכלה הפוליטית.

ב 31.8.06 בג"צ קיבל את הטענה המקדמית של הכנסת והמדינה ולא קיים דיון לגופו. הכדור חזר לכנסת לדיון בהצעות החוק הפרטיות של חברי הכנסת דב חנין, שלי יחימוביץ' ודוד אזולאי. 6 חודשים ממועד הדיון, אמורה המדינה לעדכן את בג"צ בהתפתחויות בכנסת ובג"צ יחליט על המשך הדיון בעתירה.

לסיום החלק הראשון של המאמר, אני מבקש להביא ניתוח קצר של ההסכמות והפלוגתאות בינינו ובין המדינה לאור ההליך כולו, נכון לכתיבת שורות אלה:

המדינה מודה, כי במקרים קיצוניים, אותם היא מכנה מקרים מעליהם מתנוסס 'דגל שחור' או 'פגיעה בליבת הדמוקרטיה' (ר' ס' 457 לתגובה) יש גבולות חוקתיים להפרטה להבדיל מגבולות פוליטיים-כלכליים-פילוסופיים 'סתם'. גדר המחלוקת בינינו היא מהם אותם מקרים. המדינה נתנה את דוגמת מינויו של אדם פרטי למפכ"ל המשטרה (ר' ס' 427 לתגובתה). לטענתנו, מהלך הפרטת  בתי הסוהר בארץ נופל לאותם מקרים והוא אף קיצוני יותר ממינוי של אדם פרטי למפכ"ל. עוד גורסת המדינה, ואני מסכים, כי יש לבחון את הגבולות החוקתיים להפרטה, על רקע מאפייניה החברתיים והתרבותיים של החברה בזמן נתון (ר' ס' 468 לתגובה). כלומר גבולות אלה משתנים בזמן - לא דין גבולות אלה בשנות ה 70 כדינם היום וכן הם משתנים ממדינה למדינה - לא דין גבולות אלה בארה"ב ובריטניה כדינם בגרמניה או בישראל, שכן ה'אמנה החברתית' והתרבות הפוליטית על מאפייניה השונים שלה כגון היכולת לפקח, המבנה החוקתי, ומעמד כוחות הבטחון שונים ממדינה למדינה ומזמן לזמן. אין לי ספק, שבנושאים רבים ולרבות בנושאי מדיניות חברתית-כלכלית, דרושה לישראל מדיניות ייחודית, הנגזרת ממאפייניה הייחודיים. אל לנו לאמץ רעיונות כפי שהם, לא מארה"ב וגם לא מסקנדינביה. כולי תקווה, שמניתוח החומרים שבפני בית המשפט, יקבע בית המשפט כי לישראל של 2006 המהלך של הפרטת בית סוהר לחברה מסחרית היה 'הפרטה אחת רחוק מידי'.

מסקנותיי מהליך ההפרטה

לעיתים, מרוב פרטים ועובדות, קשה לראות את התמונה הכוללת ולכן חשוב לי להעיר ולהאיר כמה נקודות השזורות כחוט השני לאורך כל הסיפור.

ראשית, לא הייתי עד למהלכי הפרטה של שירותים ציבוריים אחרים באותה מידה של אינטימיות, כפי שחוויתי את הליכי הפרטת בית הסוהר, אך לטעמי, אין מדובר בהליך חריג, שאינו מעיד על הכלל. ההפך הוא הנכון, ההליך שתואר לעיל, הינו הליך מייצג להתנהלותם של משרד האוצר, המשרדים המקצועיים האחרים, היועץ המשפטי לממשלה וחברי הכנסת בכל הקשור בהליכי הפרטה. לכל הפחות, חובת ההוכחה, שכל התופעות שתוארו כאן, אינן מאפיינות את כלל תהליכי ההפרטה בישראל, הינה על המדינה. וחשוב לראות את הפרטת בתי הסוהר בהקשר של הפרטות השירותים שמוביל משרד האוצר – אחרי שהתחילו ב'ויסקונסין' ובבתי סוהר, כיום מתנהלים דיונים על הפרטת יחידות במשטרה כגון המחלקה לזיהוי פלילי. ראשי ערים שונים מקימים, בחריגה מסמכות, משטרות פרטיות עירוניות וקיימת יוזמה להפריט חלק מהפרקליטות. לאור כל אלה, אף עולה חשיבותו של הדיון בבג"צ והפיקוח על הליכי ההפרטה.

 

הנקודה הראשונה שאני מבקש להדגיש היא העדר השקיפות בהליך. השקיפות עומדת בבסיס כל תהליך קבלת החלטות רציונלית ובלעדיה כל החלטה תהא נתונה למניפולציות. המניע הראשוני להפרטה, עליו חזרו כל העת, מתזכיר החוק ועד לנייר האחרון שהוגש בבג"צ, הוא הרצון לספק את שירותי הכליאה ב'עלות מופחתת'. הדעת נותנת, שהנתונים שעומדים בבסיס ההנחה כי כלא מופרט עלותו תהא מופחתת מכלא ציבורי, יעמדו בבסיס כל דיון ציבורי בכנסת או בבג"צ. תחשיב כזה, בצירוף הנחות יסוד עליו הוא מבוסס, הכולל את גודל יחידת הפיקוח, הוצאות המכרז, סוגיות ביטוחיות ועוד, מעולם לא נחשף בפני חברי הכנסת, ארגוני זכויות האדם ואפילו בית המשפט העליון. הגילוי האחרון, בדבר יחידת פיקוח בת 18 מפקחים בכלא, רק מחזק את טענתי כי העלות של הכלא המופרט יחד עם יחידת הפיקוח תעלה למדינה יותר מאשר כלא ציבורי או מופרט חלקית, בהם אין צורך בפיקוח כלל, ובכך נשמט כל ההגיון מאחורי המהלך. מיותר לציין שוב, כי מחקרים בלתי תלויים שנעשו בעולם לא מצאו חיסכון מובהק שכזה, מכלא מופרט. מיותר לחזור ולציין כי גם מסמכי ההסכם לא נמצאים בפנינו במלואם וגם הטיוטות החסרות שישנן התקבלו רק לאחר מאבק ציבורי ארוך.

 

מעבר לעניין השקיפות, עומדת שאלה בסיסית יותר, מי בעצם מחוקק במדינת ישראל. האם אלה חברי הכנסת הנבחרים או הלכה למעשה המבצעים הם גם המחוקקים, או בצורה ספציפית יותר, פקידי האוצר. השאלה עולה בחומרה אף גדולה יותר בכל הקשור להליכי חוק ההסדרים, שרובו ככולו מנוסח באגף התקציבים ולבסוף עולה להצבעה ועובר, כמעט כמקשה אחת כחוק במדינת ישראל, ובג"צ כבר הביע את מורת רוחו מההליך. אך גם בהליכי חקיקה ספציפיים, כגון זה שתואר לעיל, הצליחו אנשי האוצר, להעביר את החקיקה שרצו, למרות שלא היתה מקובלת על הציבור (לפחות כפי שעולה מסקרי דעת הקהל שערך המשרד לבטחון פנים), על היועץ המשפטי לממשלה, על שב"ס, על המשרד לבטחון פנים ועל מרבית חברי הכנסת שהגיעו לדיוני הועדה.

 

חוקרים רבים שניתחו בעבר תהליכי הפרטה בישראל של שירותים ציבוריים, חקרו מקרים בהם הזכיין היה עוסק מורשה קטן, עמותה ללא מטרות רווח, או חברה מסחרית קטנה, שהפריטו להם שירות רווחה כזה או אחר: בית אבות, מוסד לחוסים וכדומה. אין ספק, שהשאלה מיהו הזכיין ומה כוחו, היא שאלה מרכזית בדיון על הפרטה ועל גבולותיה. לא דין עמותה או מלכ"ר כחברה רב לאומית או חברה מסחרית בעלת מחזור של מיליארדי שקלים. במקרה דנן, נבחרה כזכיינית חברת א.ל.א, חברה בשליטת לב לבייב, אחד מעשירי המשק. על הנעשה מתחת לפני השטח לעולם לא נדע, אך מהמידע הגלוי שיש ברשותנו, רק בשלוש השנים האחרונות שכרה החברה את שירותיו של עו"ד יגאל ארנון, אחד מעוה"ד היקרים בארץ, שכרה את שירותי הייעוץ של נציבת שב"ס, רב גונדר (בדימוס) אורית אדטו, כשנה לאחר שסיימה את תפקידה, שבין השאר כלל את הדיונים במתכונת הפרטת בית הסוהר.  הזכיין יכול גם לממן חוות דעת אקדמיות שיתמכו באינטרס שלו. כך למשל ממומנים שני החוקרים שצירפו חוות דעת לעמדת הזכין (על פי הודאתם במחקרים שפירסמו באינטרנט), על ידי תעשית הכליאה האמריקנית. חוזים מפורטים ככל שיהיו, לא יהיו יעילים מול זכיין חזק שכזה ולכן דרשנו בחוק תקופות צינון לבעלי תפקידים המבקשים לעבור לזכיין וגודל מינימלי ליחידת הפיקוח. שתי הדרישות נדחו.

 

בכלל, נציגי המדינה התנהגו כיחצ"ן של הפרוייקט ולא כרגולטור. במקום ליצור תנאים להשוואה אמיתית ול'פיילוט' על פי ההמלצות הראשוניות של היועץ המשפטי לממשלה, כמו שמקובל בקנדה[31], מלכתחילה, ובפועל, מהלכיהם של נציגי המדינה שירתו את הזכיין, ואדגים: מלכתחילה דובר על להקים כלא שני בצפון, לפני שהראשון בכלל נבנה. נציגי המדינה לא הזהירו את חברי הכנסת מהכשלים והבעיות שהיו מוכרים להם ממקרי הפרטה בעולם וציירו בדיונים תמונה 'ורודה' מדי. לכאן מצטרפת טענת השקיפות – נציגי המדינה מקיימים קשר רציף עם נציגי הזכיין, מעבירים טיוטות מכרז והסכם וכדומה ונציגי הציבור לא מורשים לראות דבר. השיא מבחינתי הוא נספח ח' להסכם שקובע אילו אסירים יישבו בכלא המופרט. נספח זה מבטיח למעשה את הצלחת הפרוייקט. קביעת משך החוזה ל 25 שנה ועיגון ההליך בחוק ולא בהוראת שעה וקביעת עלויות עצומות למקרי Step In משלימים את התמונה, שאין כאן כלל פיילוט.

 

מספר שאלות נותרו גם עתה ללא מענה - מי בעצם יפעיל את הכלא? בפועל לא נבחר זכיין להפעלת הכלא. הסמכות לכך הועברה/הואצלה ללבייב וקוזניצקי השולטים בא.ל.א הזכיינית, שכן הם גורמים מממנים ובונים. הגורם שיפעיל את הכלא למעשה לא נבחר. לאמרלד אין חלק בא.ל.א והיא על תקן 'קבלנית ידע' בלבד. שאלה משלימה היא מדוע נבחרה דווקא אמרלד על ידי המדינה או לבייב. מדובר בחברה אמריקאית קטנטנה חסרת נסיון בינלאומי בכלל. ושאלה אחרונה  – מי בכלל יישב בכלא הזה אם לפי נתוני המערכת, אין במערכת מספיק אסירים קלים שכאלה ?

 

קרן האור, אולי היחידה, בסיפור הפרטת בתי הסוהר היא, שהגענו להסכמה עם המדינה,  שיש גבולות חוקתיים להפרטה. זוהי הסכמה חשובה, ועכשיו צריך לעצב יחד את התכנים של גבולות אלה.

 

במקום סיכום – מבט לעתיד

כולנו, העותרים, באי כוח המדינה, באי כוח הזכיין ובאי כוח הכנסת, עשינו שימוש רב, במהלך הדיונים בבג"צ, בדברי מלומדים מרחבי העולם האנגלוסכסי. אין חולק כי עמדתם רלבנטית. אולם, אני תוהה, אם מעבר למלומדים מהעולם, אין מקום גם להביט נכוחה בעיניה של המציאות הישראלית, בבואנו להכריע בסוגיית גבולותיה החוקתיים של ההפרטה בישראל של שנת 2006. יחסי הפרט והמדינה עוברים בשנים האחרונות ובעיקר בחודשים האחרונים מה שהפרשנים בתקשורת מכנים 'רעידת אדמה'. מעבר למשבר האמון הפרסונלי בהנהגת המדינה במלחמה האחרונה, קיימת תחושה קשה ומתמשכת בציבור של התפרקות המדינה מאחריותה, התפרקות הלובשת צורות שונות, חלקן אקטיביות במהותן, הנעשות בחוק או בהנחיות וחלקן פסיבית, המדינה פשוט לא פועלת ומצפה שגופים אחרים, ארגונים וולונטריים או אנשים פרטיים יתפסו את מקומה בסוגיות וענינים שונים, בדרך כלל, שמדובר בטיפול באוכלוסיות החלשות ביותר[32].

לא רק לאור נוסחו של סעיף כזה או אחר בחוק היסוד, או אמירה של מלומד מארצות הים, יידרש בית המשפט להכריע בסוגיית 'גבולות ההפרטה' כי אם, גם לאורה של מציאות ישראלית עכשווית זו. לצערי, לאור נסיוני בהליכי החקיקה, נראה שהכנסת לא מסוגלת להשיב לציבור את האמון בנבחריו, ותקווה אני, שבית המשפט העליון, ה'מגדלור האחרון', יאיר לרשויות האחרות את דרך הישר וישיב את אמון הציבור ברשויותיו.

 

תוספת מה 26.4.07 חיבור קצר באנגלית (2000 מילה) על הפרטת בתי הסוהר בישראל

prisonsystemandprisonprivatisationin.doc



[1] ברצוני להודות, בהזדמנות זו, לכל חברי הכנסת, אנשי האקדמיה, המשפטנים, ראשי המכללה האקדמית למשפטים ברמת גן, והסטודנטים, שסייעו למאבק בהפרטה. תודה מיוחדת כמובן, לצוות המשפטי ששקד על ניהול העתירה עו"ד גלעד ברנע, עו"ד אפי מיכאלי ועו"ד יעל ברדה

[2] 'הפשע משתלם – מה ניתן ללמוד מהנסיון האמריקאי בהפרטת בתי סוהר', פרופ' יואב פלד, עבור מרכז אדוה (מהדורה שניה), ינואר 2002. פורסם באתר של מרכז אדווה.

[3] Uri Timor, Privatization of Prisons in Israel:  Gains and Risks, 39 (1)  Is. L.R.  81.

 

[4] מקור מידע חשוב נוסף בתחום הפרטת בתי הסוהר הוא מר סטפן נתן, החוקר את הפרטת בתי הסוהר מאז תחילת שנות ה 80, ומ 96, עוסק בהפצת כתב עת מקוון לנושא הפרטת בתי הסוהר, שנקרא Prison privatization Report International או בקיצור PPRI וכתובתו http://www.psiru.org/ppri.asp. כתב העת, מופץ אחת לכמה חודשים ומעדכן על הנעשה ברחבי העולם בסוגית בתי הכלא הפרטיים. במהלך השנים, נעזרו בשירותיו של מר נתן, מדינת ישראל, הכנסת וזכיינים אופציונליים והוא הגיע כמומחה מטעמנו לישיבת הכנסת ב 12/1/04

 

[5] להרחבה מושגית ר' נייר המדינה מיום 29.8.06

[6] להרחבה בנושא מצוקת הכליאה והרקע ליוזמת ההפרטה ר' נייר המדינה לבג"צ מיום 29/8/06

[7] מתוך פלד 2002 ור' שם להרחבה

[8] עמדה זו כנראה מאפיינת את תפיסתו של רוב הציבור בישראל. במחקר שהזמין המשרד לבטחון פנים, בין השאר על עמדות הציבור כלפי בתי כלא פרטיים, 60% מהנשאלים התנגדו לבתי כלא פרטיים, גם בהנחה שהם חוסכים כסף למדינה. המחקר, שבוצע ביוני 2004,  פורסם באתר האינטרנט של המשרד לבטחון פנים, תחת מחקרים. ר' http://www.mops.gov.il/nr/exeres/064364DB-33AD-410C-864D-6B8E0A041980.htm. ר' במחקר, עמוד 26. המדינה לא פרסמה את תוצאות המחקר, בשום שלב של הדיונים, לא בכנסת ולא בבית המשפט.

[9] לסקירת מחקרים השוואתיים שבחנו את החיסכון והבעיות המתודולוגיות במחקרים שכאלה, ר' Timor 2006. תימור מדגיש את הצורך לבחון תמיד את הנחות היסוד של המחקרים ההשוואתיים הללו, שכן כל השוואה היא בדרך כלל בעייתית.

 

[10] בשיחה שהתקיימה כחלק מהמחקר ב 18/12/03 עם רמ"ט שב"ס, גונדר חיים גליק, שאחראי על ההפרטה מטעם שב"ס, אישר גליק כי הוא צופה ששכר הסוהרים הזוטרים בכלא הפרטי יהא סביב שכר המינימום, כלומר נמוך בכ 40% משכר מגולם כולל תנאים סוציאליים של סוהרי שב"ס, ושכר הקצינים במופרט יהא גבוה בכ 40% ושזהו לטעמו מרכיב ה'חיסכון' העיקרי.

[11] להרחבה ר' תימור ופלד

[12] להרחבה ר' פלד ותימור. גם בבתי כלא ציבוריים האסירים עובדים כחלק מתהליך השיקום, אך תמורת עבודתם מגיעה ישירות אליהם או לקרן מיוחדת לרווחת האסיר. 

[13] להרחבה בנושא הלובי ר' גם עדות סטפן נתן בכנסת מיום 12.1.04, והפניות נוספות ב Timor

 

[14] ועדת המכרזים בחרה במודל ההפרטה המלאה מתוך שיקולים כלכליים בלבד. בראיון שקיימנו במסגרת המחקר עם הקרימינולוג, פרופ' גיורא רהב, ב 10/12/03, טען האחרון כי עמדתם של הקרימינולוגים, לאור הנסיון הבינלאומי שתואר לעיל, היתה חד משמעית נגד ההפרטה המלאה ולאחר שהביעו את עמדתם זו הפסיקו להזמינם לדיוני ועדת המכרזים. ככל ששותפו, מעורבותם הייתה שולית בלבד. עמדה זו הובעה שוב גם על ידי השופט טלגם ז"ל, אז נשיא המועצה לקרימינולוגיה, בדיוני הועדה בכנסת.

[15] לאחר שהערות על התנגדות היועץ המשפטי הושמעו רק ברמז במהלך הדיונים בכנסת, נחשפו הפרוטוקולים של הדיון בלשכתו, וצורפו לתשובתנו  מיום 27.4.05 בבג"צ. הסתבר שבפחות מחודש ימים במהלך מרץ 2003, אולץ היועץ לשנות את עמדתו מהסכמה ל'פיילוט' של הפרטה חלקית למשך כמה שנים ל'פיילוט' של הפרטה מלאה ל 25 שנה (ר' סיכומים מיום 6.3.03, 9.3.03, 31.3.03).

[16] הדיונים החלו ב 29/12/03. את תזכיר החוק והפרוטוקולים אפשר למצוא גם באתר הכנסת

[17] פרוטוקול הדיון הראשון – עמ' 12

[18] ר' למשל בפרוטוקול הדיון הראשון התבטאותו בתשובה לשאלתי בעמ' 21

[19] מכתבה של עו"ד קלר מיום 26/2/04 הצביע על כך שיש בשב"ס רק 608 שעונים על הקריטריונים בחוק וכי לאור נתון זה, אין תבונה בחוק המוצע.

[20] על העמדה המקורית של השב"ס והמשרד לבטחון פנים ר' גונדר גליק בדיון מ 29.12 עמוד 23 ועו"ד קלר בדיון מ 12.1 עמוד 8.

 

[21] טענתו של מר שטרן הייתה 'אני חושב שמקומן של השאלות האלה הוא בסעיפים הספציפיים של החוק, כי יש שם מענה לשאלות האלה'. כך בדיון הראשון מיום 29.12 בעמוד 9 וכך בהמשך. להרחבה בנושא השיקולים הערכיים ר' פלד ותימור

[22] ר' ניירות עמדה של החטיבה מיום 5.1.04 ו 29.1.04

[23] כל העובדות בהקשר זה מקבלות ביטוי במכתבו של מנכ"ל המשרד לבטחון פנים, מר הרשקוביץ ליו"ר שטרן מיום 10/2/04, שנמסר בעקבות התהיות שעלו בועדה

[24] להרחבה ר' נייר העמדה שהוגש על ידי החטיבה ב 29/1/04

[25] נייר ההסתיגויות המלא להצעת החוק הוגש לועדה ב 29.2.04

[26] חלק מחברי הכנסת התרעמו על המחטף, בכך שלא היתה הודעה מוקדמת על הצבעה ונתבקשה חוות דעת משפטית. כך למשל חברת הכנסת גלאון. ר' בפרוטוקול דברי חברי הכנסת אזולאי ומצנע על כך שנמצאים בדיון ח"כים שלא היו כלל בדיונים, דברי מצנע על כך שעד ההצבעה ובמשך כל הדיונים בעצם לא התקבלו שום תחשיבים המעידים על החיסכון ודברי גפני על כך שההצבעות לא עניניות.

[27] פרטי ההליך - עת"מ 2898/04 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר האוצר

[28] העתירה, הראשונה המוגשת על ידי מכללה למשפטים, נכתבה על ידי עו"ד מיכאלי ועל ידי, ובשל ראשוניותה, הועברה להגהה והערות של אנשי אקדמיה רבים, ששמותיהם מצוינים בשוליה.

 

[29] העתירה מחזיקה 44 עמודים ומצורפים לה שלושה תצהירים (חמי דורון, טויזר, אני).

[30] הציטוט מובא בכתב העת המקוון PPRI גליון 54 מאפריל 2003

[31] שם ביצעו בחינה במשך 5 שנים בלבד והחליטו להפסיק את ההתקשרות. ר' באתר המשרד לבטחון פנים של אונטריו, קנדה   http://ogov.newswire.ca/ontario/GPOE/2006/04/27/c1439.html?lmatch=&lang=_e.html

[32] כך למשל, אי מינוי שר רווחה במשך חודשים ארוכים או הפקרת העורף לארגונים וולונטריים ול'עיר האוהלים' של ארקדי גאידמק במהלך המלחמה האחרונה