Ukraine - Odessa
USA - Dallas, Texas
France - Paris 
Spain - Malaga
Canada-Montreal
Morocco - Marrakech

 
Belgium - Brussels 
Greece - Loutraki
 




                    
  







               







                           








                                                       




























































































































































































































































אסי חסקל רקדן בטן האתר הרשמי 






"רקדנית בטן?"
"כן, רקדנית בטן".
"אבל, הוא עונה, "רקדניות בטן לא אמורות להיות מלאות?"
"למה אתה אומר את זה?"
"בכל הסרטים הערבים רקדניות בטן הן שמנות, או עגלגלות", הוא עונה.

אם אתן בצד הרזה של הענף הזה שמעתם את התגובה הזו לא פעם אחת. נדייק עוד יותר ונאמר שזו כמעט התגובה הראשונית למקצוע. המשקל!
ניחא שזו התגובה הראשונה לריקוד המזרחי, אבל... היכן, אני שואלת את עצמי היו רקדניות שמנות בסרטים הערבים?
סקירה קצרה של הסרטים הערבים בהן רקדו ושיחקו הכוכבות של הריקוד המזרחי מראה שלא דובים ולא "דאאבות"...
סמיה גמאל, הרקדנית שזרועותיה הדקיקות הומשלו לידי ציפור, דקת גו וגזרה בנשיפה אחת היא מתעופפת....נעימה עאקף: רקדנית קרקס, ואקרובטית מגיל צעיר, ללא גרם מיותר.
תחיה קריוקה: גוף גיטרה מושלם....
ומאוחר יותר: נגוואה פואד, זוהיר זאכי, לוסי, פיפי עבדו (מלבד פיפי עבדו שהשמינה שהתבגרה) כולן נראו בסרטים רזות. ההשוואה היא כמובן לא למראה האנורקטי שרואים כיום בערוץ האופנה. אלא למודל הדוגמניות של שנות ה-60-וה-70. בהשוואה אליהן, רקדניות הבטן לא היו שמנות יותר מעולם.

וכיום: דינה! מישהוא יכול לומר משהו על המשקל נוצה של דינה? רנדה כמאל? נור? דליה? קמיליה המצרייה? סוריא? והרי החדשות... במצריים של היום רקדנית שאינה נחשבת חתיכה, תתקשה למצוא עבודה בעיקר במקומות הנחשבים באמת בעיני הרקדניות.

המשקל, והמראה כולו מהווים כרטיס כניסה. רקדניות רבות כמו גם זמרות לפני שהן מפזזות ליד השולחנות במועדון הריקודים , הן לקוחות קבועות אצל שולחנות המנתחים הפלסטיים. כאן, לא גילתי לכם שום דבר חדש, צפייה בתוכניות האירוח ממדינות ערב וקליפים של שירים מגלה כבר את חודה של מחט.

מהיכן מגיעה הסטיגמה כי רקדניות בטן הן בעלות משקל. עד כדי שזה הפך להסכמה לאומית?
האם הריקוד מאפשר, תנועה אחת לכולן, לשחיפות, למלאות ולשמנות?

כל זה ועוד במאמר ריקודי בטן ומשקל.
חשוב לציין שהמאמר נכתב בחלקו ברוח הומוריסטית, ואין בכוונתו חס וחלילה לצודד בצד כזה או אחר של המשקל. הכותבת של המאמר, (אני), הנמצאת בעיצומה של מלחמה בכמה קילוגרמים, מעודדת לרקוד כל אחד ואחת ולא משנה מה משקלו.



"אני יכולה לחשוב בעצם, שיש שני ריקודים שכל קילוגרם יכול להוסיף להם". אומרת טינה, מנהלת ביה"ס סהרה סיטי. "ריקודי בטן וריקוד אפריקאי. הם שני ריקודים שככל שהאגן גדול התנועה נראית יותר טוב. ז

ו באמת שאלה טובה. לרקדניות המפורסמות היו תקופות שונות בחייהן שגם עלו במשקל. הן היו גדולות יותר מהממוצע כמו נגוואה פואד. בכלל, זוהיר זאכי, פיפי עבדו ונגוואה פואד התחילו כרזות והשמינו. ריקודי בטן מאפשרים ריקוד ללא קשר למשקל, ולעיתים נראים יותר טוב על מישהי מדושנת עונג מאשר על רזה מאוד".

ריקודי בטן, נתפסים בתודעה בקרב נשים רבות כגורם משפיע על בטחונן העצמי ודימוי הגוף שלהן.
מותר להיות לא רזה, ועדיין להראות אטרקטיבית ומושכת. בתנועות הגוף, במלאות ובעסיסיות.
אם זאת, ככל שהגוף יותר קל, קל לו גם לרקוד ולנוע במרחב. יש הטוענים שאין קשר בין משקל הגוף לכבדות התנועתית והכל מתחיל ונגמר בראש.


שנטל, שחיינית, אומרת כי רקדניות בטן שמנות הרבה פעמים הן גם גמישות מאוד. "נכחתי בהופעה של ריקודי בטן, וראיתי אחת אחת הרקדניות שהייתה יותר שמנה מכולן. וידעתי שדווקא היא תהיה מסוגלת לוירטואוזיות שלא אראה

 אצל הרקדניות הרזות. ואכן היא עשתה שפגאת" ועוד מתיחות והמשקל שלה לא הפריע לה, ולא היה מורגש".

אביגייל קליין, רקדנית בטן וסטנדאפיסטית במופע על "בטן מלאה" מציגה בהופעתה קטע סאטירי על המשקל וריקודי הבטן. היא מתארת את הרקדנית פיפי עבדו המצרייה, שלימים השמינה, ואיך שכל קילוגרם שומן הופך

בקרב אוהביה לקילוגרמים נוספים של הערצה. היא מספרת על הרקדנית שלפני ההופעה אוכלת ארוחה דשנה, סטייקים וקבב ומקנחת בלאפה עם חומוס. בהומור, עם הרבה סאטירה אבל גם כאן נחלקות הרקדניות לשתיים: אלה שאוכלות לפני ההופעה, וזה לא משפיע עליהן, ואלה שלא.
אם תשאלו רקדניות מחול מודרני, פלאמנקו, גאז ובלט הן לא מתלבטות בסוגיה הזו. חטיף אנרג'י לכל היותר. אבל רקדנית בטן, שרוקדת באירועים, על יד הרבע עוף בצלחת, כבש ומתוקים בסוף צריכה להכריע. בעלי השמחה, בדרך כלל מפצים על איחור בהופעה במשפט:

 "לא נורא, תשבי, תאכלי איתנו"...לפעמים מגיעים לפשרה עם הרקדנית שישמרו לה צלחת בסוף האירוע. ואם הם ממש נחמדים אז "טייק אווי זו גם אופציה.

עם כל הפיתויים האלה, והקושי להתגבר על הבקלוואות, לא פלא שרקדניות בטן מתקשות לשמור על משקלן ומטפחות כרס קטנה שגם טובה מאוד לשימי (הרעדת הבטן). או אז מגיעות תורן של הדיאטות ועיצוב הגוף מחדש. ולמי זה עושה צרות? לתופרי התלבושות כמובן....
אסי, רקדן ומעצב תלבושות מתמרמר על תופעות "האקורדיון" אצל רקדניות הבטן. לתופעה הזו יש השלכות: "זה לא עושה טוב לחליפות, להקטין, להגדיל ולשנות כל הזמן". כמי שבקיא במידותיה של כל רקדנית ובגודל הקאפ גם דרך המסך של הטלוויזיה, הוא מסכים שהרקדניות המפורסמות לא היו שמנות.
"הכוכבות הגדולות לא היו שמנות, אבל השחקניות המצריות, אלא שרקדו לבעליהן אחרי שיצאו מהמקלחת, היו ועוד איך. הקהל שצופה בבית לא מבחין אם זו רקדנית, או שחקנית או סתם מישהי שהלבישו עליה תפקיד לרקוד, לכן הדימוי השתמר".

יש הטוענים כי "השימי" אשם בכל הסיפור. מתוך מסך הטלוויזיה בפוקוס על הבטן הרוטטת (תנועת השימי), נוצר הדימוי כי רקדניות הבטן הן שמנות. "צריך משהו כדי להרעיד, לא"? לא. כי גם בטן שטוחה לחלוטין יכולה לעשות שימי.

"זה בפירוש סטיגמה. או אשליה אופטית", אומרת אביגייל קליין. "החליפות של הריקודי בטן, שחוצות את הגוף לשתיים, יחד עם הריפוד בחזייה, גורמים למראה של אישה מלאה. היום, חליפות הריקוד שהשתבחו מחמיאות לגוף,

 הן בקוים לא סמטריים והן יוצרות מראה רזה יותר. כמה פעמים הגעת לפגישה בבגדים רגילים, ובעודך מציגה תמונה עם חליפה, שאלו אותך רזית מאז?
לסוהיר זאכי, ונגוואה פואד היו תקופות שהן העלו במשקל מאוד. מה שאותי הרשים יותר מהכל, שלא המשקל של פיפי עבדו נתן את הטון, אלא הכריזמה שלה. הקהל אוהב אותה, את הריקוד שלה, והמשקל לא שיחק תפקיד

". אביגייל קליין, מסכימה עם אסי כי לסרטים המצריים יש חלק ניכר בדימוי שנוצר על משקל הגוף של רקדנית הבטן. "לא הרקדניות היו אלה השמנות, אלה השחקניות שהציגו את האשה המצרייה במיטבה, אלה שחיות על פיתה, חומוס, לבנה ושמן זית. "
לא בכדי בחרה הרקדנית סיגל זיו לקרוא למופע שלה בשם "סטיגמה".. לשאלה "למה סטיגמה"? התבקשה לענות סיגל זיו מספר לא מועט של פעמים, והיא מספרת:

"המחול המזרחי מה שקרוי בפי רבים: "ריקודי-בטן", גורר אחריו עד היום סטיגמות אשר אצל רבים עצמן ממאנות להתנפץ, אף על פי שהמודעות לנושא הולכת ומתפתחת.
אחת הסטיגמות הנפוצות היא שרקדנית בטן מצטיירת כדמות בעלת מבנה מלא ועגלגל, אשר מנענעת את חמוקיה השופעים לצלילי מוזיקה מזרחית.
מכיוון שאינני רקדנית העונה על ההגדרות הנ"ל ובכל זאת הצלחתי לפתח קריירה מצליחה כרקדנית בטן המופיעה באירועים שונים וזאת אע'פ שמבנה גופי נערי "ומערבי" יותר.
מה שניפץ אצל רבים מהקהל שצפה בי את סטיגמת "הרקדנית השמנה".
לעיתים אני נשאלת איך אני מצליחה להזיז את הבטן שלי חמוקי השומן. ובכן מספר תנועות בייחוד הבטן המתבצעות דרך טכניקת השחרור יוצרות גלים ורטטים בגוף.
כל אישה יכולה ללמוד את הטכניקה הנ"ל ללא קשר למבנה גופה.
יתרה מכך, ישנו אוצר תנועות רחב במחול המזרחי אשר הופך אותו למחול שווה למחול שווה ערך למחול המודרני והקלאסי של ימיינו. תנועות אלו נראות קלות יותר ואסתטיות דווקא על רקדניות אשר אינן

נחשבות לשמנות כלל וכלל. ולכן, מכיוון שריקוד הבטן כבר מזמן איננו מסתכם "בנענוע אגן" בלבד ואוגר בתוכו סגנון תנועות מהמחול הקלאסי, כגון צעדים מסוימים במרחב, סיבובים ותנועות הדורשות מידה של גמישות גופנית, מהירות וניקיון תנועתי.

בהיותו סגנון מחול שנפתח אף הוא ומתפתח ברוח הזמן. כן, מראן של הרקדניות הרוקדות אותו מגוון. ולהבדיל מסוג מחולות אחרים, ריקוד הבטן מכבד כל אישה באשר היא- רזה, מלאה וכו'.. ובהחלט לא מגביל למבנה גוף מסוים".

בתור הזהב של מצריים, שנות ה-40 והחמישים, זמן כוכבותם של פאריד אל אטרש וסמיה גמל האופנה המצרית נטתה לצד המערב. זה התבטא בריקוד, באימוץ צעדים מן הבלט, השתלמויות של רקדניות בבלט קלאסי, תפיסת מרחב בריקוד וכלה במשקל.

 לאחר מכן, שההתבדלות מהמערב החלה לקחת תפקיד, ועם כניסת פלגים קיצוניים יותר במדינות ערב ששמו למטרה לשמור על צביונם, החלו גם בסרטים המצריים להציג את האשה בצורה עממית, כפי שהיא. לא עוד רזות שדופות, אלא נשים כמו שבמזרח אוהבים דשנות ושופעות. כך נראו השחקניות- רקדניות של תקופה זו.
מה שמצחיק בכל הסיפור, שדווקא בתקופת "העלייה במשקל", יש קלטות רבות של פיפי עבדו, ונגוואה פואד בהן רואים אותן מתעמלות באופני כושר (נגוואה פואד), או מבצעות תרגילים לגמישות (פיפי עבדו). כיום, כאשר משגשגת אופנת האמ.טי.וי במדינות ערב,

ובלבנון בפרט, ההתחברות למערב לוקחת תפקיד נכבד. הראשונה להרים את הכפפה הזו היא הרקדנית דינה המצרייה. רזה וחתיכה. "מכון הכושר" בשבילה, לא נמצא בגלאקסיה אחרת. אחריה מגיעות קמיליה המצרייה, רנדה ורקדניות נוספות.
אחרי שהטעם למושג מה היא אישה יפה, החל להשתנות במדינות ערב, מתווספות לסצינה הזו גם הרקדניות הזרות מאירופה שהמלחמה במשקל היא לא הבעיה שלהן ויוצרות תחרות נוספת על מעמד הרקדנית החתיכה והרזה.
בתורכיה ובלבנון , לא זכורה איזה שהיא תקופה בה היו רקדניות שמנות. הרבה רקדניות בטן משמשות גם כדוגמניות, או ההיפך, דוגמניות שעשו הסבה לרקדניות בטן (אסנה). רקדנית מלאה, אם כי לא שמנה תזכה להערכה רבה אם יש לה שואו ויכולות ריקוד.
למעשה, תורכיה, לבנון ומצריים כיום השלימו פערים ביניהם, בעניין המראה והלוק של הרקדנית החדשה. בכל המקומות הללו, רקדניות הדור יזכו להערצה וחסד נעורים גם אם יעלו במשקלן.

בחינות המרוקאיות נהוג שרקדנית הבטן תצא לפני החתן והכלה ותביא אותם לטקס החינה במחול ובריקוד. יש הטוענים כי מנהג זה מקורו לדרבן את החתן והכלה להתייחדות בליל הכלולות. הריקוד עם תנועות האגן ולבושו הם אלה שעושים את העבודה.
כך גם רבים הם הסוברים כי ריקודי בטן החלו כפולחן לפוריות וללידה. הרוקדות היו מופיעות בטקסים מקודשים בהם נשאו תפילה לאלות. ישנם תיאורים רבים בכתבים כדוגמאת הספר "רוקדת עם זאבים" שם מתארים אשה שהיא כולה בטן, או בכתבים היוונים

המתארים את רקדניות מצריים כ"רוטטות במהירות".

הקשר בין ריקודי בטן לנשים מלאות הוא בגלל שהריקוד נחשב לריקוד פריון", אומרת הרקדנית נאוה אהרוני, שנחשבת רזה לכל הדיעות חוץ מהדיעה שלה על עצמה. "באפגניסטן, בפרס ובמקומות נוספים במזרח התיכון, אשה פורייה נבחרה לנישואין לפי גודל האגן שלה.

 זו אישה שתוכל להביא צאצאים לעולם. ריקודי בטן, כסמל לריקוד ששייכו לו פיריון וילודה מתקבל טוב על אשה דשנה ומלאה."

תקופת השלטון העותמאני במצריים, הביאה לתיירות חוץ, ובכלל זה הביאה גם אמנים וציירים רבים שביקרו וציירו רקדניות והרמונות. (הרמונות, ביחס לתורכיה ומרוקו). דמות האישה האוריינטלית, או הרקדנית צויירה ונתפסה בעיניהם כאשר היא רוקדת ומכוסה רק בפלג גוף תחתון, עסיסית, מתבטלת ומעשנת נרגילה.

" ההקבלה של אישה מלאה שווה אישה פוריה, מוסיפה נאוה אהרוני, " נראתה גם בתקופת הראנסנס באיטליה ובצרפת, שבה הציירים ציירו נשים מלאות, כשהן שוכבות על צידן, ערומות, כאשר בציור מובלטים אברי הרבייה של האישה והחזה. הדיעה שנשים פוריות הן שמנות היתה

 רווחת במקומות נוספים ולא רק במזרח התיכון. בעיניי, להיות שמנה זה לא אסתטי. הקהל מתסכל קודם על האדם, ורק אחר כך על הריקוד. קל יותר לרקוד כשאת לא שמנה, למרות שזה לא לגמרי מחייב. יש הרבה נשים שמנות שהן גמישות מאוד. עדיין, לא צריך להיות מלאה

כדי לרקוד. כבר ראינו שגם רזות עושות שימי (רעידות בטן) ושימי כתפיים. זו עבודה מתוך השרירים. כל החליפות עם הפרנזים שהיו פעם גרמו לאישה להראות שמנה יותר. זה ריקוד שהתנועה שלו מניעה את כל המקומות שבהם האישה התברכה לכן הוא יוצר את הרושם של

 דשנות ומלאות. היום ידוע שלא טוב לאישה שמנה להכנס להיריון לפני שהיא מורידה במשקל. גם רזה מדי זה לא טוב, שמן מדי זה לא טוב, מה שחשוב הוא להגיע לאיזון".

בשיחות עם רקדניות נוספות שהיו בשני צדי המתרס, זאת אומרת גם שמנות וגם רזות, היו כולן מעדיפות את הרזון. קודם כל בגלל הבריאות. "קל יותר לרקוד כשאת רזה. את יכולה להיות שמנה וגם גמישה. גמישות לא קשורה במשקל, אלא בכושר ובמבנה העצמות"

. ישנה בעיתיות נוספת בנושא: אם רקדנית היא שמנה וזולה, הריקוד שלה נראה נורא. אך אם היא שמנה ורוקדת יפה ואיכותי אז ריקודה נתפס כמצוין.
נבוואיה מוסטפא היתה רקדנית שמנה וקלילה שהופיעה בסרטים המצריים אך לא התפרסמה כל כך. היא יכלה לעשות מה שרקדנית רזה לא יכלה לעשות. היופי של האגן שלה היה מלא. אגן מלא, מחמיא מאוד לתנועות העגולות. "רקדנית צריכה לרקוד במהות הפנימית

 שלה, המשך ציטוט " ולהיות אצילה ולא משנה אם היא רזה או שמנה. נשים דשנות מצטיירות יפה בעיני. אך מבחינת בריאות צריך לשמור על המשקל.

ומדוע מייחסים לריקודי בטן נשים עגלגלות?

"אישה היא אישה שופעת. בריקודי בטן יש לאישה ביטוי מירבי: תנועות נשיות, מעגליות, חינניות, חושניות. רגש. לכן מחפשים ברקדנית שתהיה מלאה.
כיום הריקוד במצריים הוא מסחרי. בעלי המלונות במצריים שבהם נערכים ההופעות של הריקודי בטן אמרו לי שעלי לרדת במשקל. בארץ לא היתה את הבעיה הזאת. במצריים של היום כל אחת מפגינה את הסטייל שלה. את החליפות שלה. הן זורמות עם המודרניזציה ולא

 שומרות על הפולקלור. פיפי עבדו ונגוואה בהופעותיהן שמרו על הפולקלור ועל התרבות. דינה לטעמי, לא מעבירה נכון את המסר של הריקוד. אני מעדיפה להסתכל על הפולקלור יותר מאשר על ריקודי הבטן העכשווים במיוחד מהסיבה הזו".

יעל לילה, מבקשת שאפריד בין האשה שבה לבין הרקדנית. כאשה מן המניין היא רוצה לרדת במשקל. כרקדנית שפע הוא שפע, וגם ברכה. "יותר נעים לראות רקדנית מלאה במקומות הנכונים, מאשר רקדנית שדופה. רקדנית בטן מסמלת שפע, ותפקידה לשמח. מראה ש

ל רקדנית כחושה לא עושה לי את זה, ואני לא רואה איך היא יכולה לגרום לקהל שלה את ההרגשה הזו. הכל מתחיל ונגמר באופנה. האופנה עכשיו היא להיות רזה וחתיכה. להגיד שרקדניות בטן היו תמיד מלאות, או שמנות? זה מיתוס! מיתוס שצריך לנפץ. מה שחשוב

זה איך את מרגישה עם עצמך, איך את חיה בעורך. גם יש עניין באיך המשקל העודף יושב על הגוף. יש שמנות שמלאות במקומות הנכונים, וישנן כאלה שזה לא...
בריקודי בטן האגן עושה את כל ההבדל. גם אם הרקדניות רזות האגן שלהן רחב נוצרת התמונה כי הן שמנות. אותנו זה משרת. מה שלא נכון באופנה בחוץ יכול להתאים מאוד לרקדנית שעולה על מדים של ריקודי בטן. ושוב הכל במידה, לא להיות רזה מדי וגם לא שמנה.".

אז מה בריקודי בטן, המאפשרים לכל אישה בכל משקל לרקוד?

הנה תקציר מתוך מאמר שפורסם כאן בפורום לפני מספר חודשים בשם חגיגת נשיות מתוקנת במחול המזרחי (ראו פורום מאמרים) מאת הילה ברנס, רקדנית בטן ומטפלת ברפואה נטורופתית:
" החברה המערבית בכללותה, מכתיבה לעצמה ולאישה כפרט, אידיאלים של יופי נשגב ואשלייתי כבר במשך דורות רבים - קיים חינוך סמוי לחוסר השלמה עם הגוף,להרעבה ולשנאה עצמית .
התקשורת אשר לא פוסחת על מודעותו של איש, תורמת לבלבול מושג היופי וקיימת איזושהי השלמה עם ניכור של גןף רך ונשי. החיים בעידן המודרני פירושם עבור האישה הממוצעת הוא להיות מושלמת . הרצון או אולי

אומר אובססיה לאחדות של גוף ושל מידה ,יוצר תחושת נחיתות ,קרבנות, אשמה,דחיה עצמית ואלו בוודאי יובילו ומובילים להפרעות הרסניות נפוצות ביותר בחברתנו , כמו: דכאון ,חרדה,אנורקסיה (והרשימה עוד ארוכה.
כרקדנית ומורה למחול מזרחי ,אני עדה לשינוים בצורה בה נשים חוות ומתקשרות עם גופן דרך הריקוד. התנועה הספיציפית המאפיינת את המחול המזרחי , מהווה ברמה ההוליסטית,חוויה מתקנת ,המאפשרת שינוי ב

תפיסה של האישה כלפי גופה ותורמת לחיזוק תחושת הבטחון הפנימית שאינה תלויה בנסיבות חיצוניות. זאת אומרת שגם אישה עם משקל מעל הממוצע תוכל להעריך מחדש את גופה ולמצוא בו יופי ונשיות .
אני תמיד מזכירה לתלמידותי ,ולעצמי,את חשיבות ההסתכללות החיובית על גופן - כך דרך הריקוד מתחילה להווצר מודעות חדשה”’ כך, הילה ברנס במאמר על ריקודי בטן ונשיות.


"המיתוס שערבים אוהבים שמנות ממזמן לא תופס"

בכתבה שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות, (נאוה אהרוני מצאה לנו את הכתבה, תודה רבה)
מראיינת הכתבת גפי אמיר את מאס ותד-גרא, כוהנת הדיאטות של המגזר הערבי.
והנה ציטוט מתוך הכתבה: "המיתוס המנחם שלפיו ערבים אוהבים שמנות כבר מזמן לא תופס. להפך, היום זה חלק מהכבוד של הבעל שאשתו תהיה רזה. אף גבר לא ייקח שמנה בשידוך. הרבה באות כי הבעל שלח. לאישה שמנה קשה לעשות את עבודות הבית שלה".
"בערבית אין מילה לדיאטה. אנשים לא הכירו בכלל את המושג הזה אצלנו. שמנה בערבית זה "סמינה", ויש כינויים מאוד מעליבים כמו: באחרה, שזה כבש גדול, דאבה, או סמיטריילר". כך, מאס ותד-גרא אומרת בכתבה. מאס ותד- גרא אומרת כי כיום כבר אפשר למצוא בבאקה אל גרבייה, אום אל פאחם וערערה לחם קל, קרטיבים דיאט ומעדני לייט.

אם כן, המזרח התיכון והריקוד שלו עוברים שינויים. במראה ובסגנון. פחות קלוריות, יותר כושר.
השארו כאן הרבה חומר למחשבה. טוב, אז מי מתחילה דיאטה?

תם ונשלם

תודה לכל המשתתפים בהכנת המאמר!






/