Yahudit Segal

שם המתרגמ/ת: ענר ריינר

כיתה: יא

עמודים:306-307

הדמות: Yehudit Segal

יהודית סגל

(בטאצ'ה, וינה), נהלל, ישראל

משפחת פרטינגטון, משפחה אנגלית נוצרית, ענתה לתחינה הנואשת של אבי שפורסמה בעיתון מנצ'סטר גארדיאן, לבקשת בית ומקלט לבתו בת הארבע- עשרה עד שהוריה יוכלו להתארגן להגיע בעצמם.

יום עזיבתי מוינה היה ה – 12 בפברואר 1939.  הרכבת עזבה והייתי לגמרי לבדי.  הרגשתי לגמרי בוגרת בעלת יכולת לדאוג לעצמי.

הגעתי לעיר בריסטול.  על הרציף חיכתה לי הגברת פרטינגטון! זיהינו זו את זו מכיוון שהחלפנו תמונות. אני סבורה שהיא הייתה מזהה אותי בכל מקום!  נראה שבלטתי באופן מיוחד בשל הלבוש החורפי הקונטיננטלי שלי, עם גרבי צמר עבות, נעליים גבוהות (מגפיים), הכובע שהיה נדמה "אופנתי" בווינה  ותיק "היד" הכבד!

למדתי מנהגים חדשים רבים אצל משפחת פרטינגטון ולזמן רב חשבתי שכל בן בית אנגלי ביצע אותם.  כמובן שחלקם היו פולחנים משפחתיים, ועדיין הם דבקו בהם באופן נוקשה. לקח לי זמן להבין מדוע, כשערכתי את השולחן, המרקחת שהוצאתי הוחלפה בעקביות לאחת אחרת!  גיליתי שרק לריבת תפוזים קראו מרמלדה ושהיא נאכלה רק בארוחת בוקר.  כל שאר הריבות, אך לא מרמלדה,  היו מתאימות לארוחות ערב מוקדמות שנקראו "היי טי" ( “High Tea” ) ; ריבת תפוחים הוגשה בארוחת הערב עם מגוון סוגי בשר!

ההשתאות שלי ממנהגים אלו לא הייתה גדולה יותר משלהם על בורותי בחוקים הבסיסיים של החיים הבריטיים.

התחלתי חיים חדשים באנגליה ונשארתי שם למעלה מתשע שנים.  אלו היו שנות  ההתפתחות של חיי, השנים המשפיעות. הן היו קשות, זמנים קשים, עם המלחמה הקרבה והתגליות הנוראיות של מה שקרה למשפחתי. אנגליה השאירה את חותמה עליי, חותם מועיל.  אהבתי את האנשים האנגליים, יהודים או נוצרים.  הסתגלתי למנטליות החיים האנגלית בקלות ואני לא חושבת שזה רק בגלל שהייתי צעירה. אני חושבת שזה התאים לי והותאם באופן טבעי לחינוך ולרקע שלי.  מעבר לכך אני מעריכה את חוש ההומור האנגלי עד עצם היום הזה.

יש איכשהו זיכרון רגשי שקשור לשהות שלי אצל משפחת פרטינגטון בעיר קיינשם.  התחלתי להעמיד פנים שאני מתהלכת ברחובות וינה;  בעיקר היכן שנהגתי ללכת  עם אמי לקניות, ובעיני רוחי באופן מדוקדק עברתי את החנויות ושמות הרחובות בהתאם לזיכרוני.  נדמה כי נחרדתי לשכוח.  באופן ויזואלי ,  חזיתי כל מקום שהכרתי ו"הלכתי" לאורך נתיבים מוכרים.  לעתים קרובות בשקט, עשיתי חזרות על שירים, אופרות ושירים וינאיים שנלמדו בבית הספר בצורה מדויקת.  היה בי פחד שיום אחד לא אוכל יותר לחזות באופן ויזואלי כל פרט קטן.  איכשהו ידעתי שאני לא אחזור, אך רציתי שהזיכרון יחיה תמיד, וכך עד עצם היום הזה.

מאוחר יותר, כמובן, אחרי שהמלחמה פרצה והתקווה לאיחוד התעממה, פחד שני התווסף לראשון: הפחד לשכוח כיצד כולם נראו.  ללא עוד מכתבים לשמר בזיכרוני את פרצופה וקולה של אמי.  הסתכלתי על תמונתה וראיתי את אבדן חזותה בעיני רוחי.   זאת חוויה בגבול הטראומה;  אני מאמינה שיותר קשה לשאת את הטראומה, מאשר להיות מופרד ובייחוד שהיא הופכת מהפרדה ממושכת לייסורים אין סופיים.

כשהשנים חלפו, פרצופי המשפחה שלי הפכו להיות הפרצופים בתמונות.  לאורך זמן רב, הייתי מסוגלת לכווץ את עיני חזק ולראות את המראה ה"אמיתי" של אבי ואמי, כיווץ העיניים לא כלל את התמונות, אך לצערי, ככל שהשנים חלפו איבדתי את המראה האמיתי שלהם כמו שאיבדתי את המראה של סביי, דודיי ודודותיי.