Ursula Nelson Scohlchar

שם המתרגם: שי שכטר

עמודים:225-227

הדמות: Ursula Nelson Scohlchar

אורסולה נלסון סקולשר

(קנטורוביץ',ברלין), ניו יורק, ארה"ב

שמי היה אורסל קנטורוביץ', נולדתי בברלין בשנת 1921. באתי עם טרנספורט ילדים ללונדון בתאריך 18.4.1939, בגיל 17 וחצי.

הובילו אותנו לאכסניית נוער ללינת לילה לפני שהמשכנו לגלזגו בבוקר שלמחרת. בתחנה בגלזגו חיכו לי הורי האומנים - גברת גבוהת קומה, אפורת שיער ולצידה בעלה הנמוך ממנה קמעה, עם מכונית גדולה ונהג. זה היה מרשים ביותר. היה זה בונוס להגיע בשישי בלילה. המשפחה הייתה דתית אך לא אורתודוכסית - הם הלכו לבית כנסת בכל שבת בבוקר. בערב שבת התאספה המשפחה סביב שולחן ערוך יפה עם פרחים ועם כלי כסף משובחים. היו שתי בנות ובעליהן בלילה הראשון הזה. היו גם שלושה נכדים שאותם הכרתי למחרת.  הנכדה הקטנה הבכורה באה לצהריים כל שבת. היא הייתה ילדה מתוקה בת שבע והיה אח תינוק שבא מאוחר יותר לאסוף אותה עם המטפלת שלו. אלו היו חיים עשירים יותר מאלה שהייתי רגילה. הכול היה כה שונה מהבית בברלין. אמי הייתה גרושה עובדת שפרנסה את עצמה ואותי, אשה עצמאית מאוד שהתעניינה במוזיקה, באמנות ובפוליטיקה.

בחזרה לחיי בגלזגו - זה היה נחמד שם באופן יחסי, הייתי אמורה להיות כמו בת-בית, אבל אף פעם לא ממש הרגשתי בבית, האווירה הייתה מאוד שונה והייתי חולת געגועים הביתה.

קיבלתי ידיעות מהורי דרך חברים מהולנד ובכך נתמזל מזלי לעומת מרבית הפליטים האחרים, כיוון שלבסוף הורי הצליחו לעזוב את גרמניה במאי 1940 והגיעו לארה"ב. הייתי בת שמונה-עשרה ביולי 1939 וחשבתי שזה הזמן ללמוד משהו שאוכל להתפרנס ממנו בעתיד - אבל אבי במשפחת האומנה, למרות שהיה נחמד, לא רצה לשלם עבור השכלה עבורי. אני יכולה להישאר איתם כמה שארצה, הוא אמר, אבל שום כסף להשכלה לא היה צפוי. בנסיבות האלה חשבתי שהכי טוב לעזוב. למזלי, האחות של אבי החורג, דודתי, גרה בלונדון והיא לקחה אותי לביתה.

בעת שנפרדתי מהורי המאמצים הודיתי להם על עזרתם בהוצאתי מגרמניה. אחרי הכול, הם הצילו את חיי, ונשארתי בקשר איתם עוד מספר שנים אחרי שעזבתי.

עכשיו, כשגרתי עם בני מיני, חיי כפליטה החלו, כיוון שזה לא היה כמו לגור באנגליה באמת אלא, זה היה מעין נווה מדבר קטן של חיים לצד משפחה. דודתי באמת דאגה לי ופנתה ל"בית בלומסברי" (בניין בלונדון, בו שכנו ארגוני סיוע לפליטים, בעת מלחמת העולם השנייה, ש"ש) למעני. קבלתי קצבה של 52.5 פני לשבוע ככסף כיס, כיוון שגרתי עם קרובי משפחה ולא לבדי. בנוסף, למדתי בקורס תפירה שממנו נהניתי, לא בגלל שאהבתי לתפור, אלא בגלל שפגשתי אחרים - התפירה שלי בכל מקרה, לא השתפרה בהרבה.

ההפצצות החלו ופינו אותנו לרדינג, להוסטל לבנות שקלט את בת דודתי ואותי. היינו בערך 20 בנות - כולן בנסיבות דומות (רחוקות מהבית וללא משפחה). היינו בנות מזל שהוועד ברדינג נוסד ע"י פרופסור לגרמנית בדימוס מאוניברסיטת רדינג, שלא רק סייע מאוד בפתרון בעיות, אלא גם הכיר את השפה שלנו ואת הרקע שלנו והאמין בהשכלה. זה היה, כמובן קשה להשגה ללא כל מקורות מימון. מימנו לי קורס בסטנוגרפיה ובהקלדה בזמן היותי בהוסטל.

הריהוט בהוסטל היה דל ביותר, אך האחות הראשית הייתה וינאית, טבחית טובה שהפיקה את המיטב מהמנות הקצובות. רכשתי מספר חברות בהוסטל שנשארו חברותי לכל החיים - אני משערת שמצוקה מלכדת.

אחרי שסיימתי את קורס ההקלדה התמזל מזלי למצוא עבודה ב"אגודת הסופרים" שפונתה למורטימר במרחק כחצי שעה נסיעה מרדינג.

בינתיים נישאתי לחייל אנגלי וקיבלתי את הקצבה שלי - אותה ניסיתי לחסוך - ואמי שלחה מדי פעם מעט כסף מארה"ב ובגדים שהתקבלו בברכה, וכך נראיתי יותר אופנתית ממה שהייתי לפני כן. התיאטרון הפך להנאה הכי גדולה שלי וככל שהרווחתי יותר, ויכולתי להרשות לעצמי לנסוע ללונדון לעיתים קרובות יותר, ראיתי את מרבית ההצגות המפורסמות שרצו בזמן ההוא.

כשהמלחמה הסתיימה וגורלם של היהודים שנותרו בגרמניה נודע, מרבית מחברי, שידעו שלעולם לא יראו שוב את הוריהם ואת קרובי משפחתם, נדרשו למאמץ רגשי רב להסתגלות למציאות זו. מרביתם התחתנו בזמן הזה והחלו לבנות חיים חדשים - אבל הפצעים מעולם לא הגלידו.

בשנת 1947 עברתי לארה"ב עם בעלי. לא באמת רציתי לעזוב, למרות שהחיים לא היו קלים. בעת הזאת היו לי  חברים רבים ובאופן בסיסי אהבתי את אנגליה ומנהגיה, את ההומור, את המסורת ואת כוח הסבל שהוצג במהלך המלחמה. מצאתי שהחיים בארה"ב שונים מאוד ולקח שנים עד שהתאקלמתי.

התחלתי לעבוד ב"דובלדיי וקומפני", שהיה מוכר לי עוד בעבודתי ב"אגודת הסופרים" ושכרנו דירה באזור אינווד במנהטן. שמחתי שיש לי בית משלי, למרות שהייתה זאת דירה בבניין קומות ללא מעלית, אך הייתה לי דלת משלי שיכולתי לנעול ולהסתגר מהעולם. העבודה ב"דובלדיי" הייתה לגמרי שונה מזו שהייתה באגודה - גיליתי שהקולגות שלי היו נחמדים, אך שקועים בטובתם האישית: באנגליה מציעים לך תה, כאן אתה מבקש שיגישו לך. העבודה לא הייתה קשה כל כך, למרות שהיה עלי להתרגל לשיטות האמריקאיות ולשימוש שונה בשפה. אני מתגוררת בארה"ב כבר יותר מארבעים שנה ואפשר להגיד שהתאקלמתי. הייתי נשואה שלוש פעמים, למרות שאין לי ילדים. אינני יודעת מה היה קורה אילו נשארתי באנגליה - אני כן יודעת שהשנים שלי שם הפכו אותי למעריצה מושבעת של אנגליה.