Siegmar Silber

שם המתרגם/ת: עומר דודסון

כיתה:י'8

עמודים:317-319

הדמות: SILBER

זיגמר סילבר

(קופולד,ליפציג),ניו ג'רזי,ארה"ב

עוזבים בסטייל: העלאת זכרונות ללא בושה

לאחר שהגעתי לאנגליה בקינדרטרנספורט בסוף אוגוסט 1939 ,כמעט תשע שנים לאחר מכן הפלגתי לאמריקה ב-22 במאי 1948. הייתי מיועד להגיע לניו יורק ב-28 במאי 1948.בגיל 11 וחצי ,הסטטוס שלי עמד להשתנות ובמקום להיות תחת וועדת הפליטים ענייני עברו תחת מחלקת התיישבויות מעבר לים. כשתוויות היו חסרות משמעות בשבילי אז ,במבט לאחור עם הדיוק של 40 שנים של חכמה לאחר מעשה ,"התיישבות" נראתה משהו סופי באופן נפלא ונורא הרפתקני באותו הזמן.

תחושת ההרפתקה הועצמה מהידיעה כ-6 שבועות לפני יציאתי שאוכל לעזוב לארה"ב באוניית הנוסעים מחברת קונרד,המלכה אליזבת. סידורי הנסיעה התחילו כשברתה וארתור שטף מנורוויץ' ,שטיפלו בבת דודתי ורה ריבטסקי ,שגם היתה בקינדרטרנספורט ,עמדו להגר לקנדה. הזוג שטף התבקשו לתרום תרומה אחרונה לתנועת הפליטים וללוות אותי במסע מעבר לאוקיינוס האטלנטי. לא היה אפשר לסרב לבקשות הבלתי מזיקות של גרתה בורקיל מפני שוועדת הפליטים עשתה כל כך הרבה למען הילדים.

למרות שהזוג שטף תכנן להפוך את ההפלגה  לטורונטו לירח דבש שני "ורומנטי" ,לדאוג לילד כמעט בן 12 לא תהיה בעיה גדולה כל כך. הייתי אמור להשתכן בתא סמוך למחלקה הראשונה ששולם ע"י משפחת סילבר, המשפחה אליה הייתי אמור להצטרף בארה"ב. חוץ מזה ,לעזוב את בית מנספילד שם חייתי ,היה אתגר רגשי למדי בשבילי, וגם אם הזוג שטף  הסכימו ,הם היו עושים מיצווה גדולה לוועדה. למרבה המזל ,הזוג שטף הסכים ,וברתה תקניט אותי לאחר מכן בהומור, שהיא לקחה אותי לירח הדבש שלה.

לעזוב את אנגליה לא היה עניין פשוט. בקמברידג', הייתי מעורב בצופים, מחנאות, בבית ובבית הספר. הצופים ארגנו מסיבת פרידה עבורי. הייתה כתבה בעיתון המקומי של קמברידג'.הרגשתי כמו אדם חשוב מאוד כאשר טרחו כל כך הרבה למעני. צופי קמברידג' גם ארגנו עבורי טיול מחנאות אחרון באמצע מאי בערך שבוע לפני שיצאתי לאמריקה.

חווית בית הספר גם השתנה עבורי ממש לפני שעזבתי לאמריקה. בדרך כלל הייתי בין התלמידים המובילים בכל מקצוע נתון, שינוי המיקום לו ציפיתי פגע קשות בריכוז שלי. מר קרפר היה המורה שלי בצרפתית וגיאוגרפיה בתיכון קמברידג'שייר לבנים. הוא רשם הערות בדו"ח שלו כדי להסביר את הירידה בביצועים שלי. בהתחלה הייתי  בין המובילים בכיתה, ולאחר שנודע לי על המעבר הייתי עם הציון השישי או השביעי הכי גבוה. בדו"ח שלו איחל לי כל טוב בחיי החדשים. מתחת לחזית של המורה האנגלי והנוקשה, הוצגה חמימות בלתי צפויה.

בבית, דודה אלסי ואחיה, דוד לן מנספילד גם היו יותר סלחניים.בעוד שלעולם לא פונקתי באורח החיים הצנוע של רחוב עדן, קמברידג', התאפשר מרחב נוסף לתמרון במהלך השבועות האחרונים. היו טיולים נוספים לחנות הספרים ו הפר ובניו בע"מ עם דודה אלסי ,כדי שאוכל להוסיף לאוסף עוד כמה ספרי ארתור רנסום ואפילו כמה כרכים של ההיסטוריה של הטבע באנגליה. משפחת סילבר היו מסוקרנים מזה שבאתי לאמריקה עם מעט מאוד בגדים והמון ספרים. דודה  גם השתמשה בכסף שאין (היא הייתה עוזרת בית ורווקה) כדי לקחת אותי לבית תה רד ליון תי רום(Red Lion Tea Room). לפני שעזבתי את קמברידג', לן, משרת בתריניטי הול קולג' (Trinity Hall College), הביא מהמזנון שלו ,תוספת  גלידה ואפילו תפוז או שניים. אלו היו הצהרות פשוטות של חיבה.

עזיבתי הביאה חמימות, ותכונות אנושיות ממורים, מדריכי צופים ואחרים בעולמי הקטן. הסטייל שבו שילחו אותי והחוויות מ-1939 עד 1948 הפכו אותי לתומך מסור של האנגלים. מאוחר יותר בחיי אני אתווכח בעוז שהאנגלים הם רגשנים ואוהבים, למרות המוניטין שלהם לאדישות וסטואיות.כשאני מבין את זה כמו שאני מבין, עזבתי את אנגליה בטוח בעצמי.

שהגיע הזמן לעזוב את קמברידג'  וכולם נפרדו ממני לשלום  בתחנת הרכבת כשדודה אלסי ממשיכה איתי ללונדון. כאשר הגענו לשם, ביקרנו במוזיאון מדאם טוסו, המוזיאון הבריטי, ובמוזיאון ויקטוריה ואלברט. ומשםו לסאות'המפטון לאונייה "המלכה אליזבת".

המכתב הבא נמען לבת דודתי ורה ריבטסקי באמריקה, מגרטה בורקהיל מהוועדהלמען הפליטים של קמברידג', קבוצה בעלת קשרים חזקים עם הקוויקרים.

ורה היקרה,

רב תודות על מכתבך מה17- בדצמבר.אני רואה שאת נלהבת מהרעיון שזיגמר יהיה איתך באמריקה; אבל את כמובן חייבת להבין, שהפרידה תהיה קשה לגברת מנספילד ולזיגמר.

אינני חושבת שגברת מנספילד היא מבוגרת כמו שאת חושבת, אבל אני זוכרת שכשהייתי בגילך חשבתי שכל מי שהיה מעל 35 היה עתיק! כפי שאת יודעת, לגברת מנספילד לא היו חיים קלים, וזיגמר הוא יקר לה מאוד. אני חושבת שאת וההורים המאמצים שמצאת לזיגמר חייבים להבין את כל זה, ולבוא לקראת גברת מנספילד ולעזור לה להתגבר על הכאב והצער הזה ולגרום לה להרגיש שזיגמר הולך לאנשים שיאהבו אותו כמו שהיא אוהבת אותו, ושידאגו לו פיזית ורגשית כמו שהיא דאגה לו בקמברידג'.

לכן אהיה אסירת תודה אם את תבקשי מההורים המאמצים לכתוב לגברת מנספילד מכתב אישי ויספרו לה איזה סוג של בית יש להם, ואיזה סוג של חיים הם הולכים להעניק לזיגמר הקטן. את כמובן יודעת שהוא ילד מאוד נבון ורגיש, והוא זקוק להבנה עמוקה.

אשמח אם בת דודתי, גברת הרתה וולגסטיין, 527 ריברסייד דרייב, ניו יורק 27, תבקר את חברייך ותיתן לי דו"ח אישי בנוגע להתרשמותה. פגשת את בת דודה שלי במסיבה, והיא עכשיו עושה עבודה סוציאלית בקרב בתי אומנה יהודים, ואפילו בעבודתה הרגילה בניו יורק היא כנראה הייתה מבקרת את הבית בסופו של דבר; אבל אני מרגישה שאם את תוכלי לשאול את האנשים האלה לתת לבת דודה שלי לבוא ולראות אותם ולדבר איתם, זה לא ייתן נחת רק לגברת מנספילד אלא גם נחת לי.

מה שמדאיג אותי בנוגע לכל הסידורים האלה זה שלא קיבלנו מכתב מפולה מאז שהיא הלכה לדטרויט. בסופו של דבר היא אחראית לילדי משפחת קופולד, והיא לא כתבה או אמרה לנו מה היא חושבת על תוכניותייך. אני בטוחה שהיא מסכימה איתם, אבל למרות זאת אני מרגישה שהילדים הם אחריותנו כל עוד הם ניתנו לנו ע"י הוריהם לתנועה, ואנחנו תמיד הרגשנו שפולה הייתה המבוגרת מכולכם והייתה זו שבאמת התחברה עם שלושת ילדי משפחת קופולד. זה לא אמור להיות מכתב נוקשה,ורה, אבל את יודעת היטב שאני דאגתי לילדי משפחת קופולד מאז ספטמבר 1939,ואני רוצה להיות בטוחה שהם יגדלו להיות אנשים שמחים שבעי רצון עם עתיד טוב. אני יודעת שאת רוצה את אותו הדבר, אבל אני מוכרחה לקבל את כל ההבטחות האפשריות ששום טעויות לא יעשו - ואת תראי, במקרה אני "אישה זקנה מאוד"!

שלך בכנות רבה

גרתה בורקהיל

למידע נוסף אודותיו ואודות המשפחה ומה שקרה להוריו:

http://jewishstandard.timesofisrael.com/sig-silbers-great-adventure/

https://portal.ehri-project.eu/units/us-005578-irn500874

https://www.bensingtonhistory.org/benson-photos-gallery