Embedded Files
שם המתרגם/ת: ענר ריינר
כיתה: יב 1
עמודים: 302-303
שם הדמות: Ruth Schwiening
רות שווינינג
(אורבאך, ורוצלב), וורויק, בריטניה
הכוח החבוי
אסתר הייתה שקטה, כנועה. גופה צנח, רפוי, לכיסא. היא הרגישה חלשה. לא נשאר בה כוח להיאבק. היא הביטה באחיה. "מה עכשיו, מה אנחנו יכולים לעשות?"
"שום דבר", השיב באיטיות, " שום דבר לחלוטין."
פניו היו עייפות וצהבהבות. עיניו השקועות והעצובות אמרו את הכל. "היא גוססת."
לבסוף זה נאמר. הבלתי-יאמר נאמר. הוא אמר את המילים המועטות האלה בשקט ולאט, אך הם נשמעו כהד חזק, שאוגר תנופה, כשהם נהדפות מקיר אחד לאחר ולבסוף עצרו.
אסתר הסתכלה על האיש שבפינת החדר. הוא בטח שמע אך לא הראה סימן לכך. הוא העביר את שישים שנות חייו בקשר לאישה. אך לא הראה סימן. אסתר לא יכלה לראות את עיניו מכיוון שהיו מכוונות מטה, מטה, מטה – ריקות לפני המוות – שחודרות לקבר של האישה. אז הוא שמע אחרי הכל.
"אבא, אבא."
לא היה מענה. אסתר רצתה לפנות לאיש: לחבק אותו, לאחוז בו בזרועותיה, אך לא העזה להפריע. אף לא את הפרעתו של בנו הוא לא היה מקבל והיא ידעה זאת. היא צפתה בכל תנועה שלו. עיניה נחו על כתפיו. הכתפיים האלו, שהיו מאוד חזקות וישרות היו כעת עגולות, החלידו על ידי החיים.
אותם כתפיים שהעבירו אותה דרך יערות ושדות בזמן השלום, סחבו אותה למקום מבטחים בזמן מלחמה.
כשהאזעקות יבבו הוא היה עולה למעלה על קצות האצבעות ומרים אותה בזרועותיו החזקות ומחזיק אותה בחיקו.
לפעמים הוא היה רק יושב שם מתנדנד ושר לה עד שחלפה הסכנה. לפעמים שכשהוא ידע שהפצצות יפגעו קרוב יותר לבית, היא נזכרה שהיא נצמדה לגרונו החזק של אביה ברגליה הכחושות , ידיה המלוכלכות אוחזות במצחו הלח והדביק .
"הס, הכל בסדר, קטנה שלי, בקרוב נהיה במקום מבטחים "הוא לחש זאת כשזחל בתעלה. אף לא פעם אחת נתן לה ליפול. הוא זחל עם אסתר על גבו ולקח את אשתו בזרועותיו. גופו סלל את הדרך עבור בניו, אשר אחזו בו גם מחפשים את החום והביטחון.
השמיים הוארו בעוויתות של אור, בדיוק לפני שהפצצות פגעו.
ואז היא ראתה ,באור אדום, את גבו של שיערו השחור – נוצץ וזוהר. הריח החזק של האדמה הלחה והמתיקות של זיעתו הטרייה חלחל לנחיריה - ריח שעדיין נשמר בתוכה. יד אחת מדי פעם הייתה מחפשת אותה בחשכה, באהבה ובהגנה.
רק כשלבסוף הגיעו למקלט שיחסית בטוח – הוא היה מוריד את אסתר בעדינות מגבו או כתפיו, ומכסה אותה במעילו החם והטחוב, מלטף את שערה בנחמה עד ששניהם נרדמו.
בפעמים אחרות, הוא לקח אותה למקלט בחצר והשאיר אותה עטופה במעילו הענק בעוד שעזר לכבות שרפות רבות.
לעתים היא לא רצתה שילך ונצמדה אליו, חשה בסכנה שהוא לא הסכים להכיר בה. הוא הבטיח לה תמיד לחזור, וכך עשה.
הוא החשיב את המדינה שהוא בנה ופיתח במשך שנים רבות, כשלו מזכות לידה. לא היה לו ספק כי הוא אחד מהעם הנבחרים. השמש החזקה שיקדה, גרמה לעורו הצעיר לשלפוחיות, אבל אלו בקושי נראו כשהוא יצא לעבד את האדמה – להביא מים למדבריות, לקצור את השממה. הוא הרגיש איתן כמו האדמה עצמה ולא הרפה עד שהוא הכניעה ושידל אותה להניב יבול.
בחזרתו לאירופה הוא בנה את החווה משלו. לעורו שהתקשה לא הייתה כל בעיה להרים לוחות עץ אשר עמוסות בלבנים על כתפיו החשופות. כעת הוא היה מיומן בטיפוס על סולמות תלולים וצחק כאשר בטעות הוא פספס שלב. חייו היו שמחים. כוחו החיצוני שיקף את כוחו הפנימי. הוא שגשג כתוצאה מעבודה פיזית קשה, כוח זה גרם לו להרגיש טוב ובנוסף הציל את חייו.
היה זה לילה חורפי קר כשהם באו לתפוס אותו הרוח שרקה בחלונות השבורים. הם הכריזו על בואם עם לבנים ואבנים.
“Raus, raus, raus, Judenschwein “ הם זימרו בזלזול.
בהתחלה הצרחות היו מרוחקות, אחר כך הן התקרבו. כשהם הגיעו, הוא לא ברח. הוא עמד על מקומו חסון, לא מתוך פחד, אלא מכיוון שידע שהוא צריך ללכת. הוא לקח את מעילו ללא רעש או בהלה. לא הייתה בו תחושת יאוש הוא לא הראה זאת ובאמירת "שלום" שקטה, עזב.
המכות שחווה במחנות היו קשות אך הוא היה חזק. בזמן שאחרים התמוטטו מתשישות ומחלות הוא שרד.
בזמן ההתפקדות הוא עמד זקוף, ראשו מורם, כתפיים משוכות לאחור תומך באסיר חלוש. כוחו הנפשי החזק לא נתן לו להישבר פיזית. הוא קיבל את המכות, כשידע היטב, שכוח טמון בשתיקה. מכות השוטים חרצו בבשרו חבורות עמוקות. המספר על ידו היה מזוהם ודלוק. חבורות השוטים המכוערות השחיתו את גבו, אבל עדיין הוא הצליח לשאת את נטל ה"כוכב" בלי להישבר - זה הוא נדר, לא יקרה לו לעולם.
שנים אחר כך, הוא אמר פעם: "ראיתי את האנושות בשפלותה, לעולם לא אוכל לשכוח זאת".
רק בגלל שהייתה לו תדמית של אדם חזק ובריא התאפשרה חירותו.
אנגליה אפשרה לו בית חדש. היא איחדה אותו ואת משפחתו. הוא היה צריך ללמוד וללמוד מחדש אבל הוא היה תלמיד מרצון ולא השתמט משום משימה. עבודתו אפשרה לו חיות, מרחב ושיקום גופו ונפשו.
ביטחונו העצמי שוקם והכרת תודתו למדינה שאימצה אותו ללא שאלות לגבי גזעו ודתו, לא ידעה גבולות.
הוא היה נחוש שוב, לעמוד זקוף, למען אנגליה, כמו שעשה כשהיה נער למען ישראל.
שנים של אבטלה וצנע לא ריפו את ידיו. "הייתי כבר בגהינום, אני אתגבר על כך". וכך עשה.
דרך הסבלנות והסובלנות שלו, הוא שסבל כל כך מחוסר סובלנות של אחרים, לימד את אסתר להיות חזקה.
רק פעם אחת ראתה אותו צונח מחוזקו מהסבל והכאב שהיא עצמה הסבה לו .
זה היה כשהיא הכריזה על נישואיה המתוכננים לגוי. היא לא הסתכלה לפניו כשהיא הכריזה זאת.
"אבא, אני עומדת להתחתן איתו. אנחנו אוהבים זה את זה".
היא ראתה שעמידתו השתנתה. הוא סיקל רגלים מרגל אחת לשנייה ואז התיישב בכבדות כאילו כוח נסתר מושך וגורר אותו. לאסתר לא היה האומץ לעמוד מולו לראות את תגובתו – אבל לא היה צורך בזה.
גבו הביע את כל מה שהייתה צריכה לדעת. שרירי צווארו נמתחו והיא הרגישה את הכעס הגואה בו.
כתפיו נפלו וגבו התעגל.
לא היה לה צורך לראות את פניו כדי לדעת שעיניו דומעות. כתפיו הביעו את מחשבותיו בקול רם יותר מכל קול. "איך את יכולה לעשות לי את זה? את בוגדת בעצמך, באבותיך ובאבות אבותייך". אסתר רצתה להגיב בצעקה "לא אבא. אתה עושה עמי חוסר צדק להאשים אותי".
עכשיו היא הרגישה את כוחו בעצמה. "מה שאנו עושים הוא נכון וטוב. אנחנו לא בוגדים באף אחד ובטח לא בך, אבא שלי". אבל אסתר נותרה שותקת. אחרי הכל לא היה בה הכוח להכאיב לו. הזמן חלף, ובחלוף הזמן ילדיו ילדו לו נכדים. עם הנכדים הגיעה התפייסות.
הוא שיחק עם נכדיו והרכיב אותם על גבו, כשם שעשה ממזמן לאסתר. צחוק, דמעות ושמחה מילאו את הימים ואת השנים, אבל אז הגיעו חולי ועצבות.
האחת שהוא אהב אפילו יותר מאסתר, שותפתו לחיים, גססה.
במשך אותן השנים הקשות הוא סעד וטיפל בה. הוא הגן עליה עד שהיעלמותה השפיעה עליו. לאט לאט הוא החל להשתנות. הוא נחלש. הז'קטים שלו לא תאמו את כתפיו. זה לא היה היחלשותו הפיזית; התכופפות הכתפיים, דלדול השרירים וקימור של הגב שהפריע לאסתר אך יותר החולשה שבאה מתוכו. היא עכשיו שמה לב שהיכולות שלו לקחת החלטות ולבצע מעשים, לייעץ ואפילו לשלוט דעכו.
הוא התחיל לגמגם בשיחות וטענותיו לא היו כל כך חזקות.
עכשיו כשהיא התבוננה בו היא לא יכלה יותר להילחם ברגשותיה. היא נחפזה לעברו הקיפה את גופו החלש עם זרועותיה החזקות והיא ערסלה אותו כמו שהוא לעתים קרובות ערסל אותה. עכשיו היא הייתה המגנה שלו וכוחו.
מוקדש לזכרו של אביה, שהאומץ שלו, עקשנותו ואהבתו עזרה לו לשרוד את דכאו, כליאתו ומצוקותיו בחיים. הוא מת במאי 1989.
למידע נוסף:
Page updated
Report abuse