Margot Schertz

שם המתרגם: וינסנט נקרסובסקי

עמודים: 292-293

הדמות: Margot Schertz

מרגוט שרטז

(היומאן, קארלסרו), ניו יורק ,ארצות הברית

הנסיעה שלי בקינדרטרנספורט (אפריל 1939) התחילה בקארלסרו מקום הולדתי. חלק מזיכרונותיי הם די בהירים, אחרים מעורפלים; זה היה, אחרי הכל, לפני כ-50 שנה.

חייתי דרך הטרור של ליל הבדולח וראיתי איך אבי נלקח לדכאו ועם זאת זה נראה מוזר לי עכשיו , מזה שהייתי מאוד נרגשת מהסיכוי לנסוע לאנגליה ולחיות עם זרים שהבטיחו לדאוג לי כמו לאחת משלהם. לעזוב את הבית היחיד שהכרתי ולהיפרד מהורי האוהבים וסבתי (אחי היגר לארה"ב לפני כשנתיים), והיתכן שלא הראה אותם שוב, אך דברים אלו לא היו במחשבותיי ביום לפני שעזבתי. אני רק הבנתי את חומרת המצב רק כאשר נאלצתי להיפרד מאמי שלוותה אותי העירה, למקום שכל הילדים התאספו בו. לא יכולתי לעצור את דמעותיי לאורך שעות רבות. הייתי מדוכדכת וזה נשאר במצב זה לזמן רב.

נלקחתי על ידי משפחה צעירה, רב, אשתו, בנם היפה והקטן, לחיות בסאוטגייט, פרוור של לונדון. קיבלתי דיור ואוכל אך לא נאהבתי. אני נורא התגעגעתי לביתי וכבר נואשתי אי פעם לראות את הורי שוב. ביליתי שלושה עשר חודשים באנגליה וזה היה הזמן העצוב ביותר בחיי, הבדידות לפעמים הייתה בלתי נסבלת ותמיד דאגתי להורי בגרמניה זאת עם פרוץ המלחמה לא יכולתי להרפות מלדאוג להם. למזלי הצלחתי לשמור על קשר בעזרת חברי משוודיה, אך כאשר הם גורשו למחנה דה גורס, זה נעשה קשה יותר.

סוף סיפורי הוא שמח. הורי שרדו את המלחמה והגיעו לארה"ב בספטמבר 1941 חודשים לפני שאמריקה נכנסה למלחמה. אני הקדמתי אותם במאי 1940 ולא חוויתי את המלחמה. התחתנתי עם גבר נפלא ויש לנו שני ילדים מופלאים לא פחות, בתי היא כבר אימא לשתי בנות קטנות, מתגוררת ביוסטון, טקסס, ובני שגר בווין, ניו ג'רסי עומד להתחתן בקרוב.

לאחרונה חזרתי לקארלסרו לפי הזמנה מהעיר ופגשתי חברים מכל רחבי העולם שגם שרדו בדרכים שונות, אך אנו אף פעם לא נשכח את אלה שלא התמזל מזלם.