Laura Selo

שם המתרגם: ענר ריינר

עמודים: 312-314

הדמות: Selo Lore

לאורה סלו

(גומפל, פראג), לונדון, אנגליה

תודה, גברת הרדר!

הסיפור הבא שודר ב"שעת נשים" ומאוחר יותר פורסם בעלון  של "אגודת הפליטים היהודים", (AJR). בסיפור לאורה מודה לאחת מני משפחות רבות  שאירחו ילדים פליטים. הוריה של לאורה יחד עם שלוש בנותיהן נמלטו בתחילה מגרמניה לפראג. כשהגרמנים פלשו לצ'כוסלובקיה, ברח אביה לפולין ואמה החליטה שהיא חייבת שילדיה יגיעו איך שהוא לאנגליה.  לאורה, הבכורה, הייתה אז בת חמש- עשרה.

היו משלוחי ילדים שהגיעו לאנגליה וקרן הנאמנות הצ'כית באנגליה והוועדה בפראג עסקו במציאת משפחות שייקחו ילדים פליטים כמונו. היה זה רצונה של אמי , שאנו שלוש הילדות לא נופרד, אבל הוועדה לא יכלה למצוא אף אחד שהיה מוכן לקחת את שלושתנו יחד לביתם. אבל, לבסוף, יום אחד שמענו שאנחנו עוזבים לאנגליה ושגברת בשם גב' הרדר תקבל את שלושתנו.

עזבנו ביוני 1939.  לעולם לא אשכח את היום שהגענו לתחנת רחוב אוקספורד החדגונית, עייפות ומעט מטונפות.  גברת שהייתה לבושה בצורה די מרופטת ובבגדים מיושנים התקדמה לעברנו ובתוך ידי שמה כרטיס שעליו היו כתובות המילים "אהבת אם".  ידעתי מעט אנגלית, מספיק כדי להבין איזה מסר היא התכוונה להעביר, אבל באותו זמן אני ואחיותיי היינו מבולבלות ולמען האמת, מאוכזבות. היינו צעירות ומפוחדות, ואני מניחה שלא היה לנו שמץ של מושג למה לצפות, אבל בהחלט לא חשבנו, שאמנו המאמצת תהיה כל כך מכוערת. היינו עוד יותר המומות כשראינו את ביתה הלא מסביר פנים. זאת הייתה דירת שני חדרים בבניין ישן . היא נתנה לשלושתנו את חדר השינה שלה והיא ישנה בסלון על הספה. הכל נראה צפוף ועגום והדירה הייתה אפלה.

לימים, גיליתי, שגב' הרדר הציעה את שירותיה באופן בלתי פוסק לוועדה.

היא הייתה רווקה, בתחילת שנות החמישים לחייה, שבבעלותה הייתה קונדיטוריה וחנות טבק ממש ליד תחנת רכבת תחתית "ארצ'ווי" ב"היי-גייט". הוועדה, שאומנם פעלה מתוך תשוקה לעזור, לעולם לא מצאה עבורה ילד שיתאים להתגורר אצלה.  הם כנראה חשבו שהיא ענייה מדי. כשבאופן מקרי, מישהו ציין את שלושתנו ואת העובדה שאמי לא רצתה שנפרד, הציעה גב' הרדר לקחת את שלושתנו, לתדהמת הוועדה. היא התבקשה לשקול את העניין בכובד ראש, לקחת בחשבון את נסיבותיה ואת היעדר מקום לינה וכן את האחריות, אך היא החליטה. היא אפילו דחתה את הצעת הוועדה לעזרה כספית,  משום שבדרך בה הסבירה זאת, היא לא רצתה שילד אחר יקופח ולא יגיע לאנגליה מכיון שהיא לקחה את הכסף.

שבועות מוקדמים אלו כשהיינו אומללות – התגעגענו לאמנו ובכינו המון, היו בוודאי מאוד קשים לגב' הרדר. היא הייתה צריכה לשהות זמן רב בחנות, לרוץ הביתה, לבשל ולדאוג לנו. לא היה קל לאהוב, שלוש ילדות בוכיות שידעו מעט מאוד את שפתה.  אבל היא הייתה סבלנית ומבינה ואפילו לקחה אותנו לחופשה באי ווייט, שאחר כך נודע לנו שהיא בקושי יכלה להרשות לעצמה. היא שילמה על כך בעזרת חברים ולקוחות בחנות, שהיו נותנים לה את העודף בחנות.

בהדרגה למדנו אנגלית והתחלנו להכיר את גב' הרדר ולאחר החודשים הראשונים הסתגלנו לסביבה החדשה שלנו והתחלנו להתמקם. אז הגיע מברק מחבר של אמי בפראג, שבו נאמר שאמי נעלמה.  אחר כך הגיע ידיעה נוספת שהיא נאסרה וכלואה, כבת ערובה של אבי.  אם האמנה שלנו עשתה הכל כדי לנחם אותנו ולהסיח את דעתנו מהצער.  איך שהוא מאמציה לנחם אותנו, קירבו אותנו אליה.

ואז החלה המלחמה, ובאופן כמעט מיידי, העסק שלה סבל. היא נאלצה לעבוד ללא עוזריה ואני עזרתי בחנות. היינו צעירות מדי להבין שהיה זה זמן מדאיג לגב' הרדר.  ובהחלט לא היינו מלאכיות. לפעמים היינו שובבות כמו שילדים הם, באופן בלתי נמנע.  נוסף לכך, הכלב, בלאקי, שאליו הייתה מסורה, מת.

ואז הייתה לה תאונה; ברגע של שכחה, מכונת הסיגריות נפלה עליה. אני לא לגמרי יודעת אם זאת הייתה הסיבה למחלתה, אבל שישה חודשים לאחר שהגענו לארץ הזאת, גב' הרדר מתה משחפת, ומה שהיא ניסתה למנוע קרה: אחיותיי ואני נפרדנו. אחיותיי הלכו להורי אומנה אחרים ואני מצאתי עבודה כעוזרת. כיום, אחת מאחיותיי גרה בסן פרנסיסקו, אחותי השנייה גרה בניו יורק ואני בלונדון.  אמי מתה במחנה ריכוז.

אני חושבת שרק עכשיו, לאחר כל אותם שנים, אני מבינה כמה אדיבה, נהדרת ואישה אמיצה הייתה גב' הרדר. היא הייתה אמי השנייה במשך כל אותם חודשים.

אחיותיי ואני, חייבות לה את חיינו, אך לעולם לא נוכל להחזיר לה על הנדיבות, על כך שהכניסה שלוש ילדות זרות לתוך ביתה והעניקה להם אהבה, הבנה וחמלה.