Irene Schmied

שם המתרגם: וינסנט נקרסובסקי

עמודים: 293-295

הדמות: Irene Schmied

אירן שמיד

(קאטזנשטיין, ברלין), ניו יורק, ארצות הברית

בשל עיסוקי בהוראה בניו יורק, לא יכולתי להשתתף בכנס של הקינדר-טרנספורט. אבל הצורך להשתתף ברוח המפגש גרם לי להוציא את היומן שכתבתי בגרמנית בהיותי בת עשר. לגבי ה-21 ביוני אני מוצאת רישום קצר על הצטרפות לצופים הצעירים בבית הספר החדש שלי בבקסהיל וציור של התלבושת של הצופים. צעד אחר צעד, מצאתי את דרכי אל העולם חדש.

אך יומני לא מספר את כל זה. הוא יותר כמו דוח עם נגיעה מאוד גרמנית בתוכו. הוא מזכיר מקרים משמעותיים ואירועים מיוחדים ללא התעלמות מהתאריך, היום השבוע והזמן ביום. יחד עם זאת הוא מתעלם מהכרסום המתמיד עקב געגועים לבית שניתן היה להרגיע רק בזכות הזרימה החופשית של הדמעות שנמשכה באופן מתמיד. אפילו בהמשך החיים, יכולתי לטעום שוב את העצב המר של אותו זמן ברגעים של חוסר עצבות או מלנכוליה. ועדיין, לפי איך שהיומן מזכיר הייתי בת מזל. נשארתי עם חברי משפחה בהמפסטאד במשך החודשיים הראשונים; היו לי קרובי משפחה בלונדון ומעל לכל אמי הגיע כארבעה שבועות אחרי. היא זאת שנתנה לי את היומן לפני שעזבה לצורך מילוי תפקיד במשק הבית אצל משפחה בקנט.

ועדיין על אף ביקור אמי באנגליה, המשכתי להרגיש אומללה. אני פשוט לא יכולתי לשמוח במקום שבו הייתי. זה היה כה שונה מלהיות בביתי עם הורי. בניסיון לעבור את הדכדוך, אני פניתי ליומן וסיפרתי לו את סיפור עזיבת הבית, המסע בקינדר-טרנספורט על סיפון מנהטן על בית ספר במועצה הארצית לנקשיר ועל חוויותיי האחרות בבית החדש עד לרגע בואה של אמי. פעולת הכתיבה ניחמה אותי. זה כמו שהייתי בחזרה בביתי בברלין כותבת חיבור עבור אמי על טיול, אירוע מיוחד- ומציירת תמונות שאוכל לצרף לסיפורי.

באפריל, היומן החל להישמע עליז יותר. הכתיבה מעט משוחררת יותר. עכשיו אני גרה עם אנשים אנגלים, למעשה עם בן השמונים פרופסור ג'ון הנרי מוירהד, פילוסוף נכבד ואשתו פאולין. אני כתבתי על האזור הכפרי, וצירתי תמונות של בית וגינה. אפילו עכשיו אני יכולה להרגיש איך הענן הכבד של העצב החל להתמוסס מעט באוויר הכפרי הרך ובחום ובאהבה של בית המיורהד. עם זה העננים האפלים של העבר שארע לי לאחרונה לא התפוגגו אל תוך האוויר בקלות, וכנראה הם גם אף פעם לא אמורים להיעלם. במשך חודשי הראשונים בפנימייה באותו הקיץ הייתי מתהפכת ומסתובבת בחשש במיטתי כי השינה התחמקה ממני עד מאוחר בלילה.

לאחר מכן, באוגוסט, כתבתי ביומן על בואו של אבי מברלין, על שיחתו הארוכה עם פרופסור מיורהד בגרמנית (כנראה על חוויותיהם הדומות באוניברסיטאות הגרמניות) ועל יציאתו המאוחרת מדרום אמריקה. כעת המצב היה שונה. חדירת הרגשות מהמפגשים המשפחתיים הקצרים והפרידות הלא ברורות בקושי נגעו בי. ההשתוקקות להיות עם אמי ירדה. זה היה עוד בזמן אותו קיץ של 1939 היא התחילה לעבור ממרכז הבמה – לפחות בינתיים. בשבילי העבר דהה כי נאלצתי להתאים את עצמי לעולם האנגלי שבו נאלצתי לגדול.

ככל שהיומן לא מצליך להתעכב על כאבי לבי, הוא משאיר יותר מהצדדים החיובים של אותם זמנים. בברלין הוזהרתי שאנגלים אף פעם לא לוחצים ידיים. נאמר שהאנגלים נוקשים ומאופקים. לכן, למדתי לא להושיט יד תלויה ומתנדנדת – באוויר – בלי ללחוץ יד למישהו. תתארו את הפתעתי כאשר אצל המירהדים ברוטרפילד מצאתי אותם מנשקים אחד לשני בפגישה ובעזיבה עם המילים "לילה טוב" ועוד בכל מיני אירועים אחרים. אפילו נשקו את אמי כאשר היא הגיע לראותנו ביומה החופשי. אף פעם לא ראיתי כה הרבה נשיקות בגרמניה – אפילו לא בביתי.

יומני נגמר עם האמירה ש 'אני מדברת וכותבת אנגלית טובה ובקושי גרמנית'. במבט לאחור, כמה נכונה האמירה הזו. אפילו אם לא הייתי מבלה את כל חיי באנגליה, תמיד הייתי ממשיכה לשאוב כוח מאהבתי לשפה האנגלית ויכולתי לבטא את עצמי בה. רק ברגעים של דכדוך קיצוני, אני יכולה לחזור לגרמנית בניסיון לתפוס מחדש את הזיכרון של המראות והצלילים העשירים, המתוקים, והמרגיעים של ילדותי בעולם שנעלם מזמן.