Inge Sadan

שם המתרגמ/ת: נועה גרינברג

כיתה: י"א8

בסיוע יוסי חייט

עמודים: 284-286

הדמות: INGE SADAN

אינגה סדן

(אנגלהארד, מינכן) ירושלים, ישראל

אפילו בזמנים המדאיגים האלה אחרי ליל הבדולח, אשר הייתה להם השפעה טראומטית על כל יהודי שנתפס בהם, החיים היו בכל זאת מושכים בעיני ילדה אופטימית בת תשע. אני שמעתי מחברה שהיא ואחותה ישלחו לאנגליה בתוך שבוע, ורצתי הביתה כדי לספר להוריי, שנחפזו סביב להורים של חברים כדי לברר את כל הפרטים. בנוסף רציתי ללכת לאנגליה- אחי יהפוך ללורד ואני אהפוך לליידי, כמו כל האנגלים. הפרטים המדויקים נותרו עמומים, אבל בתוך שבוע, ב-4 בינואר, אחותי הגדולה בת השש- עשרה ואחי בן האחת-עשרה וחצי הלכו, כל אחד עם מזוודה ונפנוף מתפוגג, בעודם עושים את דרכם עם קבוצת ילדים נוספת אל תחנת הרכבת. אסור היה לנו ללוות אותם לתחנה, כדי שהם לא ימשכו תשומת לב לפני שהרכבת עוזבת. ככה שהוריי ואני חזרנו הביתה- בית נטול צחוק, צעקות, ויכוחים ומריבות של ילדים. מצד שני, בפעם הראשונה בחיי הייתה לי אמי רק לעצמי, מחשבה מאוד מנחמת בשביל הילדה הכי צעירה, ובמשך שישה חודשים התקיים מין לימבו מוזר. כל כמה שבועות קיוויתי להתקבל לקינדר-טרנספורט הבא, ובהדרגה הייתי עדה לעזיבת חבריי לדרום אמריקה, הולנד, אנגליה, ואזורים אחרים, שלא היו ברורים לידע הגאוגרפי המצומצם שלי. הוריי עברו לתוך בית חולים ליהודים שנחשב למקום בטוח, ועבדו שם, ואני טופלתי בידי משפחה יהודית-למחצה. נשארתי איתם כחודש, מבלה את אחר הצהריים לאחר בית הספר בבית החולים, רוכשת חברים אצל המטופלים, והופכת למטרד לסגל. ואז, לפתע, היה זה תורי להישלח ללמוד את דרכם של בני האצולה האנגלית. ביקרתי בכל המחלקות בבית החולים כדי להיפרד מחבריי החדשים, והשארתי אוצר ענקי של שוקולד ושאר מתנות אחרות אצל אמא שלי, כי הרשו לי לקחת רק מזוודה אחת ומטבע מארק אחד. אני נפרדת מהוריי בשמחה רבה, מצפה מהם להצטרף תוך כמה שבועות. אבי רכש עבורי עכבר צעצוע בתחנת הרכבת, אשר שמרתי שנים רבות, ולאחר שנפרד ממני והתחנן בפני כמה ילדות גדולות בנות שש-עשרה לשמור עליי, הם הביטו ברכבת הנעה לאט החוצה. זה היה בחצות, ה-6 ביולי 1939.

בבוקר הגענו לאנגליה; שוב מראות חדשים, שדות ירוקים, ואוטובוסים קומותיים מדהימים. בתחנת רחוב ליברפול, חדר ההמתנה התרוקן ככל שבאו אנשים לקבל את הנוסעים, ואחרי כמה שעות נשארו רק ארבעה מאיתנו, כדי להישלח רחוק יותר, למחוזות. היעד שלי היה קובנטרי (עיר במערב בריטניה), כדי להצטרף לאחותי ולאחי. אחותי, אחרי כמה שבועות במחנה הקבלה בדוברקוט, נבחרה להיות עוזרת, בעוד שאחי נבחר לשחק עם בנו של החלבן. זמן קצר לאחר מכן, ראש קתדרלת קובנטרי, הכומר בייטמן, הבטיח עבורי ועבור עוד כמה ילדים 50 פאונד, והוועדה של יהודים ולא-יהודים בקובנטרי התחייבה להכניס את הילדים לבתי אומנה. "משפחתה" של אחותי, שהייתה חשוכת ילדים, לקחה אותי, ואחר כך הייתה תקופה קשה של הסתגלות. הבנתי די מהר שהמקומיים לא עמדו ללמוד גרמנית ושאצטרך לעשות מאמץ עילאי וללמוד אנגלית. בבית הספר, משכתי מבטים מסוקרנים, במיוחד בלבוש הבגדים הזרים הללו- סרפן עם סינר קטן, וכו'. חלק מהילדים היו מאוד נחמדים, וחשבתי שהתואר 'פליטה' נשמע מאוד מעניין. כשהמלחמה פרצה, חודשיים אחר כך, כבר לא הייתי כל כך פופולארית, מכיוון שבאתי מגרמניה ולכן כמה ילדים קראו לי נאצית! מכיוון שגרנו עם משפחה אנגלית לא יהודית, ונאסר עליי לדבר גרמנית עם אחותי, למדתי אנגלית במהירות והתחלתי לקבל את מנהגיהם המוזרים. בהתחלה אפשרו לנו ללכת בחגים היהודים לבית הכנסת, ובילינו את ליל הנר הראשון של חנוכה עם הקהילה היהודית, ולאחר מכן הורינו המאמצים לימדו אותנו את מנהגי חג-המולד.  בפסח הראשון הוזמנו בידי משפחה יהודית לסדר, וזה היה נהדר, כמעט כמו להיות שוב בבית, כשהזכרונות הציפו אותי. אחי חגג את בר-המצווה שלו בבית הכנסת בקובנטרי. הורינו, שבינתיים ברחו ליוגוסלביה, הלכו באותו יום לבית הכנסת בזגרב כדי לציין את בר-המצווה; למרות שגילינו את זה רק אחרי כמה שנים. ליידי אנגליה ידידותית מאוד שגרה לידנו ושדאגה שכל ילד ישתה את חצי כוס החלב שסופקה בבית הספר ועלתה חצי פני, מה שהמשפחה המאמצת שלי לא סיפקה, התעקשה שאבוא לביתה כל בוקר כדי לקבל פני ותפוח. כשאמרתי לה שהחלב עולה רק חצי פני, היא אמרה לי לבזבז את חצי הפני הנוסף על גלידה או על ממתקים. יש קדושים שמתגלים בצורות הכי מוזרות, אפילו כעקרות-בית אלמוניות!

לעיתים קיבלנו הודעות מההורים שלנו דרך הצלב האדום, ולבסוף, כשהם הגיעו למדינות ניטרליות, הם הצליחו לכתוב מכתבים. ביום חג המולד 1943, הם הגיעו לאנגליה מפורטוגל, ואחרי חודש של בדיקה ביטחונית קפדנית, הם הורשו להצטרף אלינו. זו הייתה חוויה מוזרה, להכיר את הורינו שוב. בוגרים יותר כמעט בחמש שנים מהפעם האחרונה שראינו אותם, הם היו זרים! הם לא דיברו אנגלית, אבי לבש מעיל ארוך-ארוך והשתמש בתיק יד, ואמי ספרה את העודף שנתנו לה בחנויות! הם גם רצו שנשמור את המנהגים היהודיים ששכחתי מזמן… זו הייתה תקופה קשה של הסתגלות מחדש; אבל עשינו זאת, והפכנו למשפחה אוהבת ואהובה שוב. אחי מעולם לא הפך ללורד, ואני מעולם לא הפכתי לליידי, אבל כשהחיים הביאו לנו מזל ואסונות, איכשהו למדנו לקבל הכל, ולהודות לאלו שהצילו אותנו בדרכים רבות כל כך.