Eve Soumerai

שם המתרגם: ענר ריינר

כיתה: יב

עמודים: 324-325

הדמות: Eve Soumerai

אווה סומראי

(נוסבאום, ברלין) מערב הארטפורד, ארה"ב

הייתי בת 12, התגוררתי בדירה בברלין עם אמי, אבי, הדודה רבה שלי ואחי.

הייתי רגילה לרעשים בלילה, אבל אלו של התשעה בנובמבר היו שונים. הסירנות, רעשים של זכוכית מתנפצת, ותופים והצעקות 'Stellt die Juden an die Wand' (העמידו את היהודים מול הקיר) הפחידו אותי.

בבוקר למחרת, השמש זרחה כאילו לא קרה שום דבר מיוחד והלכתי לבית הספר.

מעבר לפינה, היה בית כנסת של המשפחה שלי, שסבא רבה שלי עזר להקים. הוא הפך להריסות : מכוער, שרוף ומפויח כאשר הזכוכית זכוכית בכל עבר על המדרכה ואנשים התגודדו סביב, חלקם צוחקים, חלקם בוכים.

מולי, מונח על הרצפה, נמצא שבר זכוכית יפה במיוחד שהיה חלק מוויטראז'. הרמתי אותו והחזקתי אותו בידי. שמעתי צחוק היסטרי מאחורי, אחזתי את הזכוכית ורצתי הביתה מהר ככל שיכולתי.

'אווה' , קראה גב' מולר, כשעמדה במרתף הכביסה של בנין הדירות בו התגוררתי.

היא לא היתה יהודיה. אולי תדע מה התרחש.

'שיכורים', היא אמרה, מבטיחה שזה לא יקרה שוב. גרמניה הייתה מדינה נוצרית מתורבתת. היא לקחה את ידי, ראתה שהיא נחתכה מהזכוכית, שטפה וחבשה אותה.

אחר כך גב' מולר שמה בידי מגש של תפוחי עץ שהיו על פרוסות לחם לבן ואמרה לי לתת אותם לאמי כדי שתאפה בתנור שלנו.

עליתי בריצה במדרגות, לאמי , הדודה רבה שלי ואחי היו אחוזים בשלבי פניקה שונים. היכן הייתי? הייתי צריכה להישאר בבית. הגבתי על ידי הושטת התפוחים.

במשך הלילה היו עוד רעשים נוראיים, יריות וצעקות. מה הולך לקרות בעתיד?

לפתע הייתה דפיקה בדלת. אמי הייתה בטוחה שאלו הנאצים. אחי ואני קפאנו על מקומנו. אך לא אבי. הוא היה בטוח שזה מישהו שזקוק למחסה.

בחוץ עמד בחור צעיר מפוחד, מנסה להימלט מהנאצים. הוא ראה את השם שלנו על תיבת הדואר והחליט לקחת סיכון שנעזור לו. אבי הביא את הברנדי ששמרנו לאירועים מיוחדים. הוא מזג כוס לאיש הצעיר והוסיף קוביית סוכר. האיש לגם את המשקה באטיות.

הוא אמר לנו ששמו אדולף ושאל איך הוא יוכל להימלט דרך הסמטאות האחוריות. אבי הסביר איך להימלט וביקש ממנו שיחזור על ההוראות. לאחר לגימה נוספת מהברנדי, אדולף התכונן לצאת, במצב רוח מרומם יותר. הוא הודה לנו ולחץ לאבי את היד.

אכלנו את התפוח האחרון. הייתה לנו הפסקה מהאירועים הזוועתיים שהתרחשו בחוץ. האור הכחול-לבן ממנורת הרחוב המשיך להאיר עלינו – הקבוצה הקטנה התקבצה יחד בהמתנה שהסופה תשכח.

אני הניצולה היחידה מהקבוצה הקטנה הזו. 50 שנה מאוחר יותר אני תוהה מה, אם בכלל, העולם למד מליל הבדולח.

האם למדנו שאדישות למעשים שאינם מזיקים, לכאורה, לדעה קדומה ואפליה – לגרפיטי על הקיר, לבדיחות אתניות או גזעניות – יכולים להוביל לאלימות ולהשמדה? האם למדנו שסבל האחר אינו יכול להיתפס כעוד עניין מיוחד, אלא מחייב התייחסות של כולם?

אווה סומראי היא מנהלת פרויקט ספרותי של זכויות האדם בקונטיקט מערב מסצ'ואסט של הועידה הלאומית של נוצרים ויהודים.

הודפס מחדש באישור נדיב של "The Hartford Courant" ארצות הברית .