Dorith Sim

שם המתרגם: ענר ריינר

כיתה: יב

עמודים: 320-321

הדמות: Dorrith Sim

דורית סים

(אופנהיים, קאסל) סקוטלנד, אנגליה

שורשים יקרים

זאת הייתה הפעם הראשונה של הבן שלי מחוץ לבית. עם רגשות מעורבים, נופפתי לו לשלום מסיפון 'קלדוניה', כשעזבה את האי הרן חזרה לעבר היבשת.

דוד, בגיל שבע, כל כך דמה לי כשהייתי בגילו. אני יכולה לזכור כל כך הרבה זיכרונות מילדותי המוקדמת בגרמניה טרם המלחמה וזיכרונות אלו חוזרים אלי כל כך בחוזקה כשאני יושבת על הסיפון צופה בשמש המתיישבת מעל "גואוט פל".

ההורים שלי היו חובבי ספורט מכל הסוגים. טיילנו באופניים בכל מקום. היה לי את הכיסא שלי מאחורי האוכף של אבי.

בקיץ, כשתרמילים על גבינו ומקלות הליכה, טיפסנו על הגבעות בסופי שבוע.

בפעמים אחרות, הפלגנו עם קאנו שלושת המקומות שלנו, שנקרא – השועל , בנהר פולדה, הנהר של העיר שלנו קאסל. מידי פעם, עשינו קמפינג על גדות הפולדה,, חוויה נהדרת לילדה קטנה.

בחורף עשינו סקי. שנאתי לטפס במעלה הגבעות אך אהבתי לרדת אותם. גם החלקנו על הקרח, עם מחליקיים שהודקו למגפיים שלך.

היו לי שני סבים ושתי סבתות . סבא וסבתא לינדנפלד היו ההורים של אמי, טרודי. אני זוכרת רק את סבתא לינדנפלד, אישה מתוקה ועדינה, אבל אני סבורה ששניהם נפטרו כשהייתי ממש צעירה.

סבא אופנהיים היה רופא. ראיתי אותם מרבית הימים. אם אי פעם חליתי, הייתי נשארת עם סבתא. היא הייתה מתעלמת מהמרשמים היוקרתיים של סבא ונותנת לי תרופות סבתא כמו לשים גרביים מלאות בתפוחי אדמה חמים סביב הגרון הכואב. היא הייתה נותנת לי לשחק עם אוסף נפלא של חיילי בדיל, ספינות מלחמה וכדורים פורחים וסבי היה מביא את המיקרוסקופ שלו או את הסטתוסקופ וקלפים.

היום הראשון בבית ספר היה מרגש. שבועות לפני כן, אמי אספה כל מיני סוגים של ממתקים בשבילי, כשהיא כל הזמן העמידה פנים שהיא קונה אותם עבור ילדים אחרים. כשהייתי מוכנה לבית הספר הציגו בפני חרוט קרטון ענק מלא באותם ממתקים וצעדתי לבית הספר. כמובן שלילדים האחרים היו חרוטים משלהם. אני לא זוכרת הרבה מבית הספר חוץ מזה שכתבנו על לוחות קטנים וחוץ משלושת המקצועות החשובים, קריאה, כתיבה וחשבון, למדנו עברית ולמדנו משחקים בחצר.

אני יודעת שמתישהו גרנו בדירה יפהפייה בבית עם גג שטוח ומרפסת שבה הוריי גידלו עגבניות ואירחו את חבריהם. היה לי שם ארגז חול ומגלשה נפלא שאבי הכין עבורי.

אחרי שעזבנו שם, תנאי המחיה שלנו הפכו להיות מוגבלים וההורים שלי הסבירו לי שבעודנו יהודים אנו צריכים להיות מאוד זהירים לגבי מה שאנו עושים ואומרים ולאן שאנו הולכים. תמיד נשמרה מזוודה מוכנה וארוזה לאבי למקרה שהוא ישלח.

ואז הגיע הבוקר שבו הגעתי לבית הספר וגיליתי שהוא הוחרב, ואנשים לקחו והרסו כל מה שהם יכלו לשים עליו את ידיהם. אדם אמר לי : 'עדיף שתלכי הביתה. ייקח זמן רב לפני שתוכלי לחזור לכאן שוב.'

זה כנראה היה אמור להיות באותו זמן בערך שסבתי וסבי יצאו לקנדה.

היינו בבית אחר שוב. הפעם גרנו עם שני אחים מזדקנים ואחותם. הם הפכו חדר אחד לחנות מכיוון שכבר בזמן הזה נאסר עלינו לבקר בחנויות בעיר.

אנשים ידעו לצפות בצרות באותו לילה ואמי הביאה כמה ילדים יהודים מבית יתומים להיות איתנו. הנאצים הגיעו באותו לילה, הרסו את החנות, זרקו את כל הארונות עם תכולתם. הם לקחו דבריי ערך מאמי ואבי, כולל הגביע בשחייה שאמי הייתה מאוד גאה בו. הם לא לקחו את אמי בגלל הילדים, אבל הם לקחו את אבי. אני זוכרת כיצד אמי חשה הקלה ושמחה כשאבי צעד חזרה לתוך הבית אחר הצהרים.

לאחר מכן המשימה הייתה להוציא אותי מגרמניה לאנגליה. כל בוקר אמי ואני הלכנו לעירייה לפגוש אדם חשוב שקראו לו מר שמידט.

כל יום חזרנו בידיים ריקות ואינני יכולה לזכור כמה פעמים הגענו לשם עד הבוקר שבו סוף סוף הופקו המסמכים שהרשו לי לעזוב.

ההורים שלי הכינו אותי למסע. הם ניסו ללמד אותי מעט אנגלית. כל מה שהצלחתי ללמוד היה 'אני רוצה ללכת לשירותים' ו'יש לי מטפחת בכיס שלי'. בין בגדיי הם ארזו קופסה מלאה בתמונות משפחתיות יקרות ערך, סכו"ם שלי שעדיין נמצא אצלי , וכמזכרת מהם תיק רחצה, מטלית וסבון שאבי לקח איתו במלחמת העולם הראשונה, שאני יודעת ששניהם אבי וסבי, זכו בה בעיטור צלב ברזל.

אני זוכרת את תחנת הרכבת בהמבורג. סחבתי איתי כלב צעצוע בשם דרול ותיק כתף מעור בצבע אדום. הפלתי את דרול מתחת לרכבת ואדם טיפס למטה והציל אותו. אנחנו הילדים עלינו לרכבת ותפסנו את מקומותינו. לאחר מכן נשלחתי להיפרד מאמי ומאבי. אני יכולה לראות אותם עד עצם היום הזה. הם עמדו בפרוזדור מאחורי מחסום. אמרתי להם שלום ואז הלכתי חזרה בפרוזדור הארוך הרחק מהם לתוך הרכבת.