Vera Reichman

שם המתרגם: דניאל ויגדור כהן

כיתה: י'

עמודים: 253-255

שם הדמות: Vera Reichman

ורה רייכמן

(אזיזה, ביטום), מונטריאול, קנדה

אני גרה באותו הבית כבר עשרים ושלוש שנים. בכל פעם שאני חושבת על כך אני נדהמת ומתפעלת בנוגע ליציבות שסוף כל סוף השגתי. זה לא היה כך תמיד.

נולדתי בשנת 1931 בביטום, שלזיה העילית. המשפחה הגרעינית שלי הורכבה מהוריי, אח גדול ואח קטן וממני.

לפתע, ביום אחד, היינו בתחנה; הוריי, שני אחיי ואני. כאשר הגיע תורי הוריי חיבקו אותי, דחפו אותי בעדינות והזכירו לי לציית לאחראים. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. זה קרה במאי 1939.

בהגעתי לאנגליה, אני זוכרת במעורפל את עצמי עומדת בחדר מלא באנשים. קראו בשמי וכשצעדתי קדימה, מישהו מסר אותי לאישה שהובילה אותי החוצה. זה היה רגע טראומטי. עד אז הייתי עם ילדים אחרים שנמצאו איתי באותו המצב, שדיברו באותה השפה כמוני. נותקתי מכל דבר מוכר והוריי היו רחוקים מאוד. הרגשתי אבן בגרון אך התביישתי לבכות. זה היה דבר שחוויתי שוב ושוב, בכל פעם שעברתי למקום שלא הכרתי, אפילו כשהייתי מבוגרת עם ילדיי.

המשפחה הראשונה שנתנה לי מקלט באנגליה הייתה הרבה יותר עשירה ממשפחתי וגודלו של ביתם הדהים אותי. אב הבית היה רופא. היה עוד ילד, שהיה מבוגר ממני בשנתיים. אני חושבת שהורי האומנה שלי היו די מעורבים בחברה, מכיוון שלעיתים קרובות הם היו מחוץ לבית והמשרתת טיפלה בי. כשפרצה המלחמה, הורי האומנה שלי, שהיו כנראה מותשים מהאחריות (הייתי ילדה לא קלה), העבירו אותי לבית ספר לפליטים בפוקסטון, קנט.

בית הספר נוהל על ידי אשה אדיבה ואינטליגנטית במיוחד. היא הייתה מורה ומנהלת בעלת ניסיון, וניהלה פעם בית ספר מצליח בברלין. לרוע המזל, פוקסטון הייתה ממוקמת בחוף הדרומי - מזרחי של אנגליה, שם המפציצים הגרמניים עברו בדרכם ללונדון ולערים אחרות. ביוני 1940 בית הספר נסגר ואני, כמו ילדים אחרים מפוקסטון, פוניתי. היעד שלנו היה דרום ווילס, והקבוצה שלי הגיעה לכפר קטן בקרוונט, מונמות'שייר.

שיכנו אותנו זמנית עם זוג קשישים, עד שכמה ימים לאחר מכן, הסכימה לקחת אותי משפחה מטינטרן. הופתעתי לגלות שאב המשפחה הוא יהודי, למרות שאשתו ובתו, ילדה בגילי, שתיהן קתוליות אדוקות.

הייתי די מרוצה כשחייתי איתם מיולי 1940 עד לינואר 1942, אז הגיעה עמותת "בני ברית", האחראית לפליטים ילדים, ודאגה להעביר אותי לסביבה יותר יהודית בעיר ניופורט, במרחק של כ - 64 קילומטרים מטינטרן. השהות בביתי החדש - הוסטל ל-12 בנות בגילאי 10 (אני) עד 16, לא היתה חוויה מהנה. ההוסטל נוהל על ידי אם בית וטבחית, שהיו שתי נשים מאוד לא נחמדות. לא היה מספיק אוכל והמשמעת הייתה נוקשה. לשמחתנו, המקום נסגר בנובמבר 1942 והבנות פוזרו לבתים והוסטלים שונים. שתיים מהבנות הצעירות יותר ואני נשלחנו זמנית להוסטל בלונדון.

הייתי שם כבר שלושה שבועות, עד שמשפחת האומנה הקודמת שלי שמעה שאני בלונדון, ובאו כדי להחזיר אותי לטינטרן עד שיימצא לי בית חדש באזור בטוח יותר. הייתי מאוד שמחה לחזור, מכיוון שאהבתי את המשפחה הזו כמעט כמו את המשפחה שלי. בינואר 1943 התפנה מקום בהוסטל למפונים בסארי. בפעם המי-יודע-כמה, ארזתי את המזוודה השחורה והקטנה שלי, ועזבתי לטובת בית חדש.

הגעתי להוסטל "רולג'" באחד מאחרי הצהריים של חודש ינואר. אישה צעירה לקחה אותי במעלה המדרגות לאחד מחדרי השינה, ובו ארבע מיטות קומותיים ושתי שידות. הראו לי את המיטה בה אשן ואת השידה בה אשים את בגדיי ואז השאירו אותי לבדי. האבן המוכרת בגרון שבה, כשסקרתי את הסביבה הלא - מוכרת. זמן קצר לאחר מכן, האישה הצעירה חזרה ולקחה אותי לחדר האוכל, שם היא הציגה אותי לכולם והושיבה אותי על כיסא באחד מארבעת השולחנות. כך החלו שתיים וחצי השנים הטובות ביותר שהעברתי באנגליה.

ההוסטל נוהל על ידי אנשים מסורים וצעירים - כולם מתחת לגיל שלושים. הצוות נוהל ע"י רב ואשתו, חברים בתנועת הנוער היהודית - אורתודוקסית "בני עקיבא" ונשארו ציונים נלהבים. לכן, היה זה טבעי בשבילי לבחור בגיל 18 ללכת לתכנית "הכשרה" של התנועה, ובה הכנות להתיישבות בקיבוץ בארץ ישראל. בספטמבר 1949 הצטרפתי לחוות "בחד" בתקסטד, שם הייתי למשך שנה, ולאחר מכן המשכתי לעבוד שנה נוספת באזורים שונים של הארגון.

כל ההכנות לשווא! בסופו של דבר, לא הגעתי לישראל. המטבע התהפך. פגשתי והתחתנתי עם מורה צעיר ממרוקו וגרתי שם למשך שש שנים, עד שהמצב הפוליטי הביא אותנו עם שני ילדינו לארה"ב ולאחר מכן למונטריאול שבקנדה, שם, לפני 22 שנים, נולד הילד הצעיר ביותר שלנו.

אני אסירת תודה לכל האנשים הנדיבים שלקחו אותי אליהם בזמנים שונים, או הזמינו אותי אל ביתם וגרמו לי להרגיש רצויה. לצוות של הוסטל "רולג'" אני חייבת להוקיר תודה בגלל הסבלנות והמסירות שהם הפגינו. הדאגה והמאמץ שלהם להחדיר בנו את הערכים המוסריים המתאימים לגילנו ואת ההערכה לתרבות היהודית שנתנה לי שורשים חזקים בעולם הסוער שהיה לאחר המלחמה.

אבל אני אסירת תודה יותר מכל להורים שלי, שהאומץ שלהם הציל את חיינו. ההקרבה שלהם מוצדקת על ידי ההישרדות של ילדיהם, נכדיהם וניניהם, והיא עזרה להבטיח את העתיד של העם היהודי.