Mordechai Ron

שם המתרגם/ת: עדי אהרוני

כיתה: יב'3

עמודים: 265-266

שם הדמות: MORDECHAI RON

מרדכי רון

קיבוץ נאות מרדכי, ישראל (פרוהליך ברוסלאו, פולין)

זה נראה כמו אתמול, אבל בכל זאת 50 שנה חלפו.

זה היה בבוקר עגום וקר בפברואר 1939, שנפגשנו ונפרדנו "באנליטר בהנוף," בברלין.

נפגשנו כ-100 צעירים מכל רחבי גרמניה בין הגילאים 12-16, נפרדנו מהורינו ויקירנו, ואת רובם לא ראינו עוד.

היינו מוקפים במשטרה הגרמנית, ואני עדיין זוכר את הדי הנביחה הגרמנית באוזני, בזמן שדחפו אותנו לקרונות המיוחדים עבורנו  הפרחחים היהודים.

ההורים שלנו לא הורשו לעלות לרציף, מחשש שיתרחשו סצנות, וכדי שהגרמנים "טובי הלב" לא יצטרכו להיות עדים למחזה דוחה של דמעות פרידה.

אירוע טרגי- קומי התרחש כשהרכבת סוף סוף יצאה מהרציף. הדלתות היו נעולות, ואנחנו הצטופפנו לתוך המסדרון. בדיוק כאשר הכרטיסן פתח את דלתות התאים הנעולות, רכבת מקומית זזה וחלק מאיתנו יכלו להבחין בהורים שלנו מנופפים אלינו לשלום.

אנחנו מיהרנו לתוך התאים הפתוחים לתפוס מושבים  ולחזור אל חלונות המסדרון.

כשזה קרה, ילדה אחת רצה במהירות חזרה ותלו את התיק שלה על ידית בלם החירום בטעות. הרכבת חרקה עד לעצירה.

מהומה פרצה כאשר התגלה שיהודי חיבל ברכבת הגרמנית Reichsbah ואנחנו כבר ראינו את עצמנו מוחזרים. זה גרם למנהיג המשלוח להזיע, לשכנע ולעודד כדי להרגיע את אנשי הרכבת שרתחו מכעס.

אחרי שהקנסות הופקדו, הרשו לנו להתקדם.

חציית הולנד הייתה מיוחדת במינה. בעצירה הראשונה שלנו שם, ברכו אותנו לשלום נשים טובות לב מהקהילה היהודית שחילקו לנו כריכים וממתקים.

בבוקר קר וסגרירי דרכנו על אדמה אנגלית. היינו קפואים מקור  עייפים ורעבים.

אחדים מהצעירים בינינו בכו, כי הם רצו את האמהות שלהם, כתגובה לפרידה מהבית.

במהרה התפזרנו לבתים פרטיים ולאכסניות, ואני נשלחתי לאחד ממחנות הקיץ (warnes holiday camps) בדובר קורט ובסופו של דבר, הצטרפתי לקבוצה של עליית הנוער שנפתחה שם והייתה מיועדת להתכנס בסקוטלנד, באחוזתו של הלורד בלפור המנוח.

בדרכנו לשם, נזכרתי במקרה נוסף.

היינו כ-20 בנים, החלוצים של קבוצת הצעירים העתידית של עליית הנוער, שעמדה לקום. היינו אמורים לתפוס את הרכבת בלילה, אבל הגענו קצת יותר מוקדם ללונדון. המדריך של הקבוצה החליט להראות לנו כמה מאתרי  לונדון, כולל התרעננות במסעדה המפורסמת הבית הפינתי ליון*.

שולחן אחד נשמר לנו ובכניסה, התזמורת, שכנראה הודיעו לה על בואנו, התקדמה וניגנה כמה מנגינות קונטיננטליות, שכללו גם את וינס מלטזס וכמובן שהתרשמנו עמוקות.

בשולחן שלידנו, ישבו כמה ג'נטלמנים. אחד מהם קם ונגש לשולחן שלנו. הוא הציג את עצמו כחבר מפלגת הלייבור והעביר כמה שטרות למדריך הקבוצה שלנו עם איחולים לבביים מהקולגות שלו, לשימוש להנאתנו בלונדון. אחרי זה התברר שהיה זה  קלמנט אטלי, מנהיג המפלגה, שאחר כך הפך לראש ממשלה.

אנגליה הייתה בשבילי יותר ממקום מבטחים.  למדתי לאהוב את המדינה, האנשים ודרך החיים בה. במהרה הבנתי, שפה היה ערש הדמוקרטיה.

הכרתי אנשים טובי לב, מבינים וחומלים. ועד היום אני מעריץ את האופן שבו התנהלו האנשים בזמנים קשים של מלחמה כוללת. מצאתי שם משפחה, אבל נותרתי נאמן לערכי נעוריי, עזבתי בסופו של דבר ובאתי לישראל. עזרתי לייסד קיבוץ, אך עד יומי האחרון, אני אעריך את הזיכרונות שלי מהשנים שביליתי בבריטניה הנהדרת.

כן, זה נשמע כמו אתמול, אבל בכל זאת 50 שנה חלפו.

*lyons corner house