Mitzi Raynor

שם המתרגמ/ת: אנה יאצנקו

כיתה: י"ב5

עמודים: 248-249

הדמות: MITZI RAYNOR

מיצי ריינור

(שרייר, וינה), אילפורד, אסקס, בריטניה

אחותי ואני נפרדנו מהורינו, דודנו ודודתנו מהרציף של ווסטבנהוף, ווינה, מבלי לדעת אם נראה אותם שוב, אך לא דמיינו שזו תהיה הפעם האחרונה שנראה אותם בחיים.

האח הבכור של אמי, אשר היגר לאנגליה לפניי מלחמת העולם הראשונה היה הערב שלנו. הוא תמיד כתב שהוא עני, אך לא ציפיתי לחיי מחייה כה נחותים. בחיים לא אשכח את האכזבה כשראיתי את בית דודי ברחוב האנבורי, ספיטלספילד, לונדון. אחותי ואני ישנו על ספה נפתחת במטבח.

דודנו לא יכל להרשות לעצמו לטפל בנו כלכלית, לכן בית בלומסבורי, אחרי שראו את תנאי חיינו, מצאו הוסטל בקנסינגטון עבור אחותי, ואני חיפשתי עבודה. העבודה היחידה שהיה מותר לי לעשות הייתה להתלמד בתפירה. הצלחתי למצוא עבודה במוסד קטן, עם משכורת של 12 שילינג , שישה ימים. הייתי צריכה לתת לדודי 10 שילינג כל שבוע תמורת שהותי אצלו. הייתי זריזה ונתנו לי לעבוד עם מכונות תפירה על שרוולים ועל עוד חלקים קטנים. רק מהירות הייתה משמעותית, ולא הפריעה לי העבודה. הייתה עוד בת מווינה שעבדה איתי, ונהיינו חברות. אני זוכרת יציאות להייד פארק עם הלן והוצאת מעט הכסף שהיה לנו על ממתקים וכתוצאה מכך נאלצנו ללכת ברגל כל הדרך בחזרה לאיסט אנד.

כשביקרתי את אחותי בקנסינגטון, הבנתי שללונדון יש חלק יפה יותר, כה שונה מאיסט אנד הקודר. בכל זאת, אחותי לא נשארה שם זמן רב. יום אחד עודכנתי שהיא נשלחה לטנבריג' בווילס. הייתי הרוסה בזמנו מכך שלא יכולתי להרשות לעצמי את דמי הנסיעה בשביל לבקרה.

מצאתי משרת עוזרת בית לאימי, אך היו כל כך הרבה מכשולים מהקולטסג'מנייד בווינה, שהמלחמה פרצה עוד לפניי שיכלה לעזוב. דודי, אשר היה אדם חולה, מת בינואר 1940, לפניי הבליץ, ודודתי ואני הופצצנו ועברנו לסטוק ניוינגטון. העברתי את שנות המלחמה בלונדון ומאוד הערצתי את רוחם של העם הבריטי בתקופה מסוכנת זו.

הצלחתי לקבל עבודה משרדית אצל ג'ון לוויס, שם עבדתי בנחת עד שהתקשרו אליי בנוגע לביצוע עבודת מלחמה. איכשהו שש שנים אלו עברו ושלווה הגיעה בסופו של דבר. החלק הכי גרוע היה ההתפכחות וההבנה שרובנו  יתומים ושסופם של הורינו וקרובי משפחה וחברים היה סוף כה טרגי.

למרות זאת, החיים ממשיכים וכשאתה צעיר אתה קולט שאתה חייב לבנות את חייך בעצמך, ועם הזמן התחתנתי והשתקעתי. יש לי שתי בנות וארבעה נכדים ולאחותי יש שני בנים. עלינו אף פעם לא לשכוח מה עבר עלינו, אך אנו מודות על כך שניצלנו ומקוות שצאצאינו יחיו בשלום.

למידע נוסף:

סיפורה מוזכר גם בספר Children's Exodus: A History of the Kindertransport בעמ' 49