Marietta Ryba

שם המתרגם/ת: רוני ענתבי

כיתה: י4

עמודים: 277-281

הדמות: Marietta Ryba

מריאטה ריבה

(פולאק, פראג), טולסה, ארצות הברית

עברו חמישים שנה מאז פונתה משפחתי מביתנו הנחמד ששכן בעיירה קטנה במורביה. אבי היה מנהל מפעל שוקולד מקומי, והבית בו גרנו היה אחד היתרונות הקשורים במשרתו. זיכרונותי מהזמן ההוא ומהשנים שאחרי אוכסנו בקפידה בפינות החשוכות ביותר של מוחי. למרות זאת, בשביל הורי האהובים, ושימור זיכרונם, אני מרגישה מחויבת לחשוף את העבר הזה ולשמרו על נייר. ילדי ביקשו ממני לעשות זאת פעמים רבות…

האירועים שהובילו לבוקר הנורא ההוא במאי 1939 היו צריכים להכין אותי לאירועים שבאו אחריו. בגיל שלוש-עשרה שמעתי וקראתי דיווחים רבים על רדיפתם של היהודים בגרמניה, הקשבתי לנאומיו המטורפים של היטלר ברדיו, ועקבתי אחר הכיבוש של אוסטריה ושיתוף הפעולה של הקנצלר שושניג.  בני הדודים שלי, פיטר בן השבע-עשרה וליסל בגילי, שהו תחת איומים, ואולצו לנקות אסלות בבית הספר שלהם עד שאמצעים נואשים ננקטו כדי להוציא אותם מהמדינה.

אני זוכרת היטב את הנסיעות הכמעט חודשיות שלנו לוינה, במרחק חמש וחצי שעות נסיעה ברכב מהכפר שלנו. סבא וסבתא שלנו, ושתי האחיות הנשואות של אבא גרו שם עם ילדיהן, והיינו באים עמוסים בשוקולד ונעלי "באטה". שומרי הגבול בין צ'כיה לאוסטריה הכירו אותנו וקיבלו ברצון שוקולד וסליבוביץ כמתנות. חוץ מהקינטורים החביבים של סבא שלי, אותו זכרתי כנכה המרותק לכיסא גלגלים, חיכיתי לביקורינו בפראטר, בו היו גלגל ענק עצום, חדר זוועות, ועוד אטרקציות מרגשות.

הורי האמינו שהלחימה תתחיל מיד כשהגרמנים יתקרבו לגבולותינו, שברור שאנגליה וצרפת יבואו לעזרתנו, אז נעשו במעוד מועד תוכניות להעביר אותנו, הילדים, רחוק יותר ללב היבשה. כל זה היסטוריה עכשיו, מדינתנו הקטנה והמסכנה הוקרבה, ומשפחתי גורשה מהבית שאותו הכרתי שלוש-עשרה שנים.

נשלחתי לאנגליה על רכבת פליטים-ילדים ביוני 1939. אבי התיידד עם מר קאנבורי באחד מנסיעות העסקים שלו מחוץ לארץ ולמיטב הבנתי זה היה האדון  הנדיב הזה אליו פנה לעזרה. אבי סיפר לי על פרידתי הקרבה בעדינות ככל האפשר.

לא רציתי לעזוב את הורי, את אחותי, ואת כלבי האהוב בילי. אני זוכרת היטב את הטיולים הרגליים שטיילנו עם אבא, בהן סיפר לי על נוף הכפר האנגלי בו גדרות חיות גבוהות המפרידות בין שדות וכבישי צד מתפתלים. הגינות האנגליות היפות, שהיו גאוותם של האנגלים. אמונתם החזקה של אנשי האי הזה בהגינות ויושרה. הוא ניסה לתקן את אמונתי באנגליה, שאבדה בעקבות האירועים האחרונים אשר השאירו את תושבי המדינה שלנו שרויים בהלם וחוסר אמונה.

לבסוף בא יום הפרידה, ובחוסר רצון אמרתי שלום לחברי. כולנו כונסנו בתחנת הרכבת ווילסון בפראג, וזמן קצר לאחר מכן שוטרים גרמנים הפרידו את הילדים מהוריהם, והבטיחו להורים שהם יראו את ילדיהם שוב בבוא העת. זיכרוני מעורפל בנוגע לשאר היום הזה והדבר הבא שאני זוכרת זה את אבי מטפס על צד הקרון כדי לתת לי נשיקת פרידה דרך החלון. אימי ואחותי עמדו על הפלטפורמה עם שאר ההורים שנפנפו ושלחו נשיקות ביאוש, וצעקו מילות פרידה שלא יכולנו לשמוע.

עברנו מספר בדיקות על ידי שומרי גבול גרמנים במסענו מצ'כוסלובקיה ודרך גרמניה. הילדים הקטנים יותר בכו ואנחנו, הילדים הגדולים יותר, ניחמנו אותם ושרנו להם שירים.

עלינו על כלי שייט בריטי כדי לחצות את התעלה, והוקל לנו מאוד לשמוע אנגלית במקום השפה הגרמנית ממנה פחדנו ואותה תיעבנו. לא הבנו מה המלחים אמרו, אבל מצחוקם טוב המזג ושפת גופם הבנו שהם מנסים להיות נחמדים אלינו. שתיתי את כוס התה ("cuppa char") הראשונה שלי - חזק, מתוק, ואיך שהוא מנחם.

הרכבת האנגלית הרשימה את כולנו, על מושביה המרופדים והמראות שתלויות מאחוריהם. זיכרון נוסף שלי הוא מנסיעה על רכבת אחרת מלונדון לברמינגהם לצד שתי ילדות צ'כיות אחרות.

מר וגברת ג'ונס ובנם הבכור בראין חיכו לי ברציף הרכבת. לחצנו ידיים ברשמיות, הלכנו למכוניתם ונסענו לביתם. כל כך הרבה רשמים חדשים, מנהגים שונים, ריחות, אך מלבד כל אלו היו קיימים גם כל המאפיינים של משפחה רגילה. פיל, בנם בין התשע, חזר מטיול כלשהו מטעם בית הספר והסתכל עלי בחשד במשך כל הארוחה הראשונה שאכלנו ביחד, כמו תוהה איך יושפעו חיו מנוכחותי. פגשתי את החבר הצעיר ביותר במשפחה בבוקר המחרת, כשהילד הבלונדיני הקטן בעל השער המתולתל הפתיע אותי בשירותים ואמר לי ששמו קולין. זה היה המלאך הפצפון הזה שהפך לבן לוויתי התמידי וחברי ללימודים. שנינו למדנו אנגלית. הוא מעולם לא צחק על ההגייה שלי, לא אמר לי מה המילה הנכונה לעצם עליו הצבעתי, והקשיב בהנאה לנסיונותי האטיים והמהוססים לקרוא סיפורים.

אני ובריאן היינו באותו גיל ובמהרה התחברנו והפכנו לחברים טובים. ביישנותו נעלמה כשהיינו לבדנו. האנגלית שלי השתפרה ויכולנו לדון בכל מיני נושאים, והשווינו את חיינו, המנהגים שלנו, ואת ההורים שלנו. רוב האנשים האנגלים שפגשתי הופתעו מאוד לגלות שאיני לבושה ב לבוש לאומי מסורתי כלשהו, שאני משתמשת בסכין, מזלג, וכף כמו כל אחד אחר, ושאני מתורבתת בדיוק כמו עמיתי האנגלים.

כל לילה, במיטתי, ניהלתי שיחה חד צדדית עם משפחתי האהובה, והירח והכוכבים שימשו לי שליחים. בעיני רוחי התהלכתי בין החדרים בביתנו הישן וליטפתי את פיסות הריהוט השונות. התבוננתי בציורים הרבים שהיו תלויים על הקירות, ומילאו תפקיד כה חשוב בסיפורים שהייתי אורגת סביבם כילדה.

למרות המצב הכללי הטוב שהוענק לי מידי המשפחה החמה וטובת הלב הזו, התגעגעתי מאוד להורי ואחותי. ככל שאירופה נבלעה עמוק יותר באימה הגרמנית, חששותיי לשלום משפחתי גברו. ניסיונותיו של מר ג'ונס להביא את הורי, או לפחות את אחותי, לאנגליה היו לשווא.

כאשר אנגליה עמדה לבדה, חסרת הגנה באופן נלעג, ופינוי דנקירק היה בראש מעיננו, גם אני הרגשתי נטושה ומבוהלת כאילו סוף העולם הגיע. גברת ג'ונס הרגיעה אותי, מילותיה עודן מצלצלות באוזני! "אנגליה לעולם לא תיכנע." איך צדקה! אומץ שקט, חוש הומור, ותחושת הקרבה ואחווה נפלאה עטפה אותי במהלך כל אותן שנים חשוכות.

חברתי הטובה ביותר, אותה פגשתי כאשר שתינו היינו בנות שש-עשרה, היא עדיין חברתי הטובה ביותר גם היום. אמא שלה, אחותה, ודודתה קיבלו אותי לביתן בטבעיות כאילו הייתי שייכת מאז ומתמיד.

אנגליה תמיד תהיה ביתי השני. השבט של משפחת ג'ונס קיבלו לא רק אותי כחלק  ממשפחתם המורחבת, אלא גם את אחותי, ששרדה את הזוועות של מחנות הריכוז של הנאצים, בעלי וילדינו.

מכתב שקיבלה מריאטה ריבה מהוריה בעת הגעתה לברמניגהם, 1 ביולי 1939

מריאטה היקרה והמתוקה שלי,

אתמול חזרנו להודונין מפראג, וכפי שאת יכולה לשער לעצמך חשבנו עליך כל הזמן. אנחנו עדיין רואים את פניך בחלון קרון הרכבת ההוא. היית כה טובה ואמיצה, מה שהקל מאוד על פרדתנו. את הילדה החכמה והנבונה הקטנה שלי. כולם פה בבית שואלים לשלומך ובטוחים שתכבשי את לבבותיהם של כל האנשים סביבך שם כמו שעשית פה.

זה מזל גדול שמשפחה נחמדה שכזו אפשרה לך לבוא אליהם. תודה לאל על כך. המשיכי להתנהג טוב, להכיר תודה על הכל, נחמדה ומנומסת לכולם. היי זהירה וחרוצה ואני בטוחה שתמצאי את דרכך. אני יודעת שאיננו צריכים לדאוג לגבי התנהגותך והלכותיך. האם עוד מישהו בא איתך מלונדון? אני מצפה למכתב ממך בכיליון עיניים ומחכה לקרוא הכל על המסע שלך, אם את צריכה משהוא, מי חיכה לך, פשוט הכל.

עוד לא ראיתי את בילי מאחר ואני כותבת עכשיו די מוקדם בבוקר. אני מתכננת לבקר אותו מאוחר יותר היום ואני אעדכן אותך. אידית נשארה בפראג עם משפחת טאוסיק עד יום שני.

האם איבדת משהוא? האם המסע היה מעייף מאוד? האם הנוף היה יפהפה? האם יכולת לישון בלילה?

אנחנו מקווים שאידית תוכל להצטרף אליך בקרוב אף על פי שזו תהיה הקרבה מצידנו. זה יהיה טוב יותר אם היא תהיה שם לצידך.

בבקשה תכתבי לנו על הכל, מה את חושבת על סביביתך החדשה, על המשפחה שלך, ועל תשכחי להודות להם על שקיבלו אותך אליהם. אני חושבת ששנת הלימודים שם עדיין בעיצומה. תשקיעי ממש מההתחלה כדי שתוכלי להנות מהחופשות אחר כך. אם את צריכה משהוא בבקשה תגידי לנו. תשמרי על חפציך מסודרים ונקיים. על ילדה צעירה להיות נקייה ומטופחת.

סוזי לב כבר בלונדון והולכת שם לבית ספר. למיטב הבנתי טראנספורט ילדים נוסף מיועד לעזוב בעוד ארבע שבועות וגברת דויטץ' תנסה להעלות את איבי על הרכבת. אני גם אשמח אם איבי תצטרף אליך. בבקשה תכתבי לנו לעתים קרובות. מכתבך יקל על הפצעים שנגרמו מפרדתנו. מלא נשיקות וחיבוקים ממאמא שלך שאוהבת תמיד. כולם שולחים לך את אהבתם.

מריאטקו היקרה לי מכול.

אולי כבר כתבת לנו. אנחנו מתגעגעים אליך ומחכים למכתב ממך. הישארי בריאה ילדתי היקרה. נשיקות מפאפא שלך שמתגעגע מאוד.