John Rabbi Rayner

שם המתרגמ/ת: אנה יאצנקו

י"ב5

עמודים: 247-248

הדמות: RABBI JOHN RAYNER

הרב ג'ון ריינר

(רהמר, ברלין) לונדון, בריטניה

לפניי מספר שבועות מצאתי פתק מהמזכירה שלי אשר, ממבט חפוז, נראה שאמר: 'תתקשר לזה וזה בBBC לגביי השתלת כליה'.

מכיוון שאז בדיוק התחלתי להיות מעורב בקבוצת אתיקה רפואית, ההודעה נראתה רק מעט מוזרה. אך כשהתקשרתי לBBC ודיברתי עם המפיקה בתהייה, היא אמרה לי שהתכנית שהיא מכינה  איננה על השתלת כליה, אלא אודות הקינדרטרנספורט.

אם כך,  איך כל זה התחיל? על מנת  לא לחזור אחורה בזמן רחוק מידיי, נתחיל עם קריסטלנאכט, ליל הבדולח, 9/10 בנובמבר 1938. אירוע שהגביר את הדחיפות ליהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה, כולם תחת השלטון הנאצי, להימלט, ועקב כך נוצר לחץ על הממשלות של ארצות אחרות לקבלם.

בבית הנבחרים דנו ב-21 בנובמבר 1938 ב"בעיית הפליטים היהודים" ובאותו היום הממשלה הבריטית הכריזה שהיא מוכנה לאפשר כניסה למספר לא מוגדר, שמאוחר יותר עמד על 10,000 ילדים עד גיל 17 ממדינות שנכבשו על ידי הגרמנים.

החלטה זו הניעה לפעולה מספר רב של ארגונים יהודים, נוצרים וארגונים לאומיים, בנוסף אזרחים פרטיים. ביניהם גם נוצרים, קווייקרים שבמיוחד מילאו  תפקיד אצילי במבצע זה.

הקינדרטרנספורט הראשון שהועבר הגיע ב-2 בדצמבר 1938. אחד האחרונים, שכלל גם  אותי, הגיע ב-11 באוגוסט 1939.

היה זה אחר צהריים גשום ואפל.  מצאתי את עצמי על רציף תחנת הרכבת של ברלין, נפרד מהוריי. רגשותיהם, בהתחשב במצב, היו מובנים מאליהם; אך מבחינתי, החרדה האם אזכה לראות  אותם שוב בקרוב התמזגה עם תחושת הרפתקה.

היו כ-400 מאיתנו, רובם צעירים יותר ממני, ומנהיג צעיר אשר ניסה לרומם את רוחותינו ועבר מקרון לקרון כשהוא מעודד אותנו לשיר. ירדנו בהארוויץ' ולקחו אותנו החוצה לשדות. השמש זרחה, האוויר היה נקי, הדשא היה הירוק ביותר שאי פעם ראיתי, ואם אי פעם חופש היה דבר מוחשי, זה היה הבוקר הזה בהארוויץ'.

בתחנת רחוב ליברפול הייתי האחרון שאספו אותו. אישה מוזרה באה בשבילי והעלתה אותי על רכבת לניו-קאסל.

בזמן חופשות בית ספר, התגוררתי עם משפחה נוצרייה. הודעות  באמצעות הצלב האדום שהוגבלו ל-25 מילים הוחלפו עם ההורים עד שלא הופיעו עוד הודעות מהם.

ניסינו גם לשמור על קשר עם התורמים שעזרו להביא אותנו. לדוגמה, גברת אטקינסון שהייתה מעורבת בסידורים להבאתי. מעולם לא פגשתי אותה, אך התכתבתי עמה מספר שנים, ורק יחסית לאחרונה הזדמן לי לבקר אותה בביתה בדורסט, שהתברר כחווה מבודדת באמצע שום מקום. היא נפטרה לפני כמה שנים, אך בנה המבוגר עדיין גר שם, והוביל אותנו לחדר מלא בכורסאות עליהם ישבו כלבים! בזמן המלחמה, הוא סיפר לנו, שהחדר היה מלא בילדים יהודים מגרמניה!

אני מזכיר פרטים אלה בשביל להעביר משהו מאותה רוח של דאגה וחמלה שפעמה בקרב רבים מבני העם הזה באותה שעה של צורך.  לא כולם, כמובן. היו גם  חוסר רגישות, הרבה ביקורת מוצדקת שהופנתה נגד מדיניות בריטניה בתקופה הנאצית, אשר ללא ספק יכלה להציל יותר פליטים אם הרצון היה שם. אבל אלה מאיתנו אשר מצאו בית בארץ זו תמיד ירגישו הכרת תודה עמוקה שלא תישכח.

למידע נוסף:

ערך אודותיו באנגלית בויקיפדיה:  https://en.wikipedia.org/wiki/John_Rayner

כתבה מ-2005 בעיתון הגרדיאן הבריטי: http://www.theguardian.com/news/2005/sep/26/guardianobituaries.religion