Ilse Rosenduft

שם המתרגם/ים: טלי ראטנר, מיקה מגל ודניאל גלבוע

כיתה: י"א6

עמודים: 268 - 270

הדמות: Ilse Rosenduft

אילזה רוזנדפט

(מינכן), לונדון, בריטניה

נולדתי במינכן והוריי היו פאולין דורסט (ריינהאך) וברנהארד (חיים ברוך). שנתיים לאחר מכן אחרי פרד (מאנפרד) הגיע. שנינו למדנו בבית הספר "הוהנצולרן" ולאחר מכן בבית ספר יהודי. פרד בילה זמן קצר בגימנסיה הראלית. מאחר והייתי טובה בתפירה, הוצעתי על ידי מורתי לחברת "רוטנברג", שם למדתי לתפור שמלות במשך 8 חודשים. מלבד מותה של אמנו היקרה ב-5 לאפריל 1935 החיים היו שלווים למדי.

בזמן הPolen Aktion ב-28 לאוקטובר 1938 משפחתנו נעצרה ונשלחה לפולין. בדרכנו לשם בילינו לילה אחד בבית הכלא אדלהיים. אני זוכרת את החלות שהובאו לשם ע"י הקהילה היהודית מאחר וזה היה ערב שישי. למזלנו הגענו לגבול מאוחר מדי ולכן חזרנו הביתה, ושילמנו על המסע חזרה בעצמנו. שבוע לאחר מכן, ב-9 לנובמבר 1938, פוגרום "ליל הבדולח" גרם ליהודים רבים להבין שזה היה הזמן לעזוב את גרמניה.

9,354 ילדים מצאו בית בבריטניה בזכות תכנית הקינדר-טרנספורט בחסות בית בלומסברי. בעזרתה של הקהילה היהודית במינכן, עם פאונד אחד בכיסנו, אבי הביא אותנו אל התחנה. אני הייתי בת 16 ואחי בן 14 ובזמנו הרגשנו שאנו יוצאים להרפתקה. הזיכרונות שלי מהפרידה מאבי מעורפלים מאוד, מכיוון שלא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה בה נתראה… עזבנו להולנד, שם קיבלו אותנו בצורה נפלאה. אני עדיין זוכרת את הלחם הלבן היפה, ממש כמו עוגה. בלילה יצאנו מהעיירה הנקראת "הוק אוף הולנד", ובבוקר הגענו להרוויץ'. חברתי ברטי (לוורטון) חלקה תא עמי. נלקחנו למחנה דוברקורט, שם היה קר מאוד. לעתים ישנו שלושה אנשים במיטה כדי להתחמם בבקתות העץ הקטנות. במחנה טעמנו את הדייסה הראשונה שלנו ומאכלים מוזרים נוספים כמו הרינג, טוסט ותה עם חלב. כולם היו מלאי הכרת תודה על היותם בטוחים. למדנו שירים כמו "מתחת לעץ הערמונים" ו"דייזי, דייזי". בהתחלה לא הבנתי למה חלק מהסדרנים קראו לי 'סקוטי'. בכל אופן לאחר זמן מה התברר לי שזה היה בגלל השמלה המשובצת שלבשתי. "מארקס אנד ספנסר" שלחו אספקה ענקית של בגדים ואני נהניתי לעזור בחנות.

לאחר מספר חודשים כל הבנות נשלחו לסלסי. משם, זוג אנגלי יהודי אסף אותי והביא אותי ללונדון. היו שם שני בנים חוץ מדוד ודודה. על כך שביצעתי את כל מטלות הבית ועזרתי בשתי חנויות קיבלתי דמי כיס של שישה פני לשבוע עד שעזרתי לבני הזוג טיילור, ואז הרווחתי 7 שילינג ושישה פני לשבוע. לעתים קרובות נאמר לי, שאילולא הוריי האומנים היו מאמצים אותי, הייתי מוחזקת בידי היטלר ושהגרמני הטוב היחיד הוא גרמני מת, אף על פי שהגעתי מגרמניה. נאמר לי גם שהיה לי מזל גדול להיות פה - מה שכמובן היה נכון. אף על פי כן הם הרבו לגנוב ממני את כל החפצים שאבי שלח והתכוון שיגיעו אליי. נכללים בכך כמה קריסטלים יקרים שהוא הצליח לשלוח לי.

בתחילת המלחמה פרד פונה להולט שבוילטשייר. אני נשארתי במשך שנתיים עם המשפחה בלונדון, ואז הלכתי להוסטל קלארפלד שבאוקספורד גארדנס, לונדון W10 שם השגתי חברויות ארוכות טווח. מצאתי עבודה כתופרת שמלות ברחוב בונד, הדבר בו תמיד רציתי לעסוק. למרות זאת, מכיוון שרציתי לעזור למאמץ המלחמתי, ביליתי שישה עשר שבועות במרכז אימונים ממשלתי. לאחר מכן עבדתי במפעל רנטגן בפינ'צלי, שם פגשתי את גאס, בעלי. שלוש בנות ואני עזבנו את ההוסטל ועברנו לכתובת פרטית בשפרדס בוש. אני חושבת שגאס ואני היינו הילדים הראשונים מהקינדר-טרנספורט בחסות בית בלומסברי שהתחתנו ב-1943. מאחר ושנינו היינו מתחת לגיל החוקי היינו צריכים לקבל את רשות בית המשפט. נשים מבית בלומסברי התרגשו כל כך לקראת החתונה שלנו שהן שלחו לנו חבילה גדולה שהכילה בתוכה שתי שמיכות סרוגות, אותן אנו שומרים עד היום.

לאחר שהייה ביחידה מרוהטת בהמפסטיד מצאנו יחידה לא מרוהטת בW10 ועברנו לגור עם פרד וג'ון ניימן, שותפו לעסקים של פרד.

היה זה אירוע משמח כאשר ב-1947, בתנו אסתר פאולין נולדה. היום היא נשואה ויש לה שתי בנות נפלאות. אנחנו שמחים שיש לנו משפחה חדשה, מאחר ואיבדנו קשרים רבים.

לאחר המלחמה התאזרחנו, אבל בגלל המבטא שלי אנשים עדיין שואלים מאיפה הגעתי. אני מספרת להם שהייתי פליטה פולנית מהדיכוי הנאצי. אנו מרגישים שזוהי חובתנו לספר לדור הבא על השואה. היו לנו חששות לגבי קבלת תגמול מגרמניה על אבדן הלימוד והילדות המקופחת. אנו מודים לאל על כך שהצלחנו לברוח ולמצוא שלום ונחת באנגליה. אנחנו ניצולים, ותמיד נהיה אסירי תודה לאנגליה על כך שקיבלו אותנו. עם זאת, דבר נורא הוא שרבים האנשים שלא זכו להינצל.