Brigitte Rohaczeck

שם המתרגמת: נויה ולובסקי

כיתה: יב'

עמודים:  262 - 264

הדמות: Brigitte Rohaczeck

בריג'יט רוהכזק

(נאומן, פראג), סצ'ווייג, מערב גרמניה

פראג - יולי או אוגוסט 1939 . . . אנשי SS במדים עמדו עם רובים וצפו בנו בתשומת לב לכל תנועה שלנו. פחדתי נורא. נישקנו את אבא שלנו פעם אחרונה ונאמר לנו להצטרף לשאר הילדים לרכבת המיוחדת שתיסע מגרמניה להולנד. באמסטרדם ניקח סירה לאנגליה.

לייזל, אחותי, הייתה בת אחת עשרה; אני הייתי בת תשע. אני ולייזל סחבנו ילקוטיי בית ספר על הגב עם כל האוצרות הקטנים שלנו בפנים; כמה תמונות, עט נובע חדש, עיפרון בעל ארבעה צבעים, וספר.

אמא נולדה באווזיג \ אלבה; אבא נולד בליטא \ מהרן, אבל המשפחה שלו עברה לסצ'ונפיזן ליד אווזיג כשהוא היה ילד. לייזל ואני נולדנו באווזיג. אמא שלי באה מרקע יהודי, והמשפחה של אבא שלי הייתה אוסטרית. קרובי המשפחה של אבא שלי שרדו את המלחמה כי הם עזבו את המדינה בזמן או בגלל שהיה להם מזל (אבא שלי היה כלוא במחנה הריכוז אוראנינברג \ זקסנהאוזן מסיבות פוליטיות), אבל למשפחה של אמא שלי היה פחות מזל. בגלל זה אני הייתי רוצה להזכיר אותם כאן. הם נספו, אבל הם תמיד יהיו חלק ממני כל עוד אני חיה.

בסתיו 1938 היטלר כבש את כל חבל הסודטים. כל החברים של  ההורים שלי הצטרפו ל NSDAP (המפלגה הדמוקרטית לאומית). אבי בוקש להפוך גם לחבר במפלגה. הוא סירב. התגובה שלו הייתה: "אני סוציאל-דמוקרט וזה מה שאני הולך להישאר!" כתוצאה מכך הוא מיד איבד את עבודתו. הוא לא יכול היה אפילו לטפל במטופלים פרטיים.

כשהגענו לאנגליה, היינו מאוד לחוצים. דוד הלמי היה מישהו שהכרנו מסיפורים אבל אף פעם לא פגשנו פנים מול פנים. ועכשיו הלכנו לגור איתו ועם משפחתו. בנות הדודות שלנו אדית' ומליטה היו זרות מוחלטות בשבילנו. הייתה לאבא בעיה.  הוא לא ידע לאיזה גודל של מתחם תחנה נגיע. אז הוא החליט לוודא שדוד הלמי יזהה אותנו לפי הבגדים והכובעים שלנו. לבשנו שמלות סרוגות בצבע תכלת והיו לנו כובעי טירולי אדומים עם נוצות ארוכות על הראש. בטח נראינו מוזר לשאר הנוסעים. אהבנו את דוד הלמי ברגע שראינו אותו, הוא היה מאוד דומה לאבא. היו לנו את הבעיות שלנו עם דודה טרוד. היא לא הייתה אפילו קצת כמו האמא העדינה וחמת הלב שלנו. אבל אני לא רוצה להיות כפוית טובה כלפייה. זה היה מצב קשה עם מעט כסף.

בתחנה פגשנו את מיס ג'ונס, מנהלת ביה"ס שלנו לעתיד, בפעם הראשונה. היא באה לתחנה עם כמה מהאנשים שלה מבית ספר בכפר סלטיין לקבל אותנו. הם נתנו לנו קופסה גדולה של טופי. אחרי קבלת הפנים הנחמדה הזאת נלקחנו להוסטל בסלטיין, ליד אוסווסטרי בשרופשייר. זה היה אז כפר קטן עם כנסייה גדולה, בית כומר, בית ספר של הכפר ופנימייה שבה מיס ג'ונס גרה עם אחותה. הייתה שם חנות קטנה של הכפר, דואר קטן, ופאב. הפאב הזה היה מאוד מעניין. הוא היה בדיוק בגבול וולש. היה בו לוח שהיה כתוב בו "LAST INN OUT" ("פונדק אחרון בחוץ") כשבאת מהצד האנגלי ו "FIRST INN IN" ("פונדק ראשון בפנים") כשהגעת מווילס.

מיס ג'ונס הייתה מאוד נחמדה ולא רק שהיא לימדה אותנו אנגלית מהר מאוד, היא גם הפכה את בית הספר למהנה. אבל אני חייבת לה גם עוד משהו שנהיה מאוד יקר בשבילי. אמרתי לך כבר שלקחתי ספר במסע ועזבתי את כל הצעצועים שלי מאחור. זאת הייתה מיס ג'ונס שהביאה לי בובה. תודה רבה לך . . .

האנשים בסלטיין היו מאוד נחמדים. נהגנו ללכת לכנסייה בימי ראשון, ולעיתים מאוד קרובות הוזמנו לתה על ידי החוואים שבהרים, על ידי הכומר, וכמובן, על ידי מיס ג'ונס. האנשים של בית הספר התיכון לבנות באוסווסטרי נהגו לארגן מסיבות חג מולד נחמדות לכל הילדים הפליטים. אני רוצה להגיד תודה לכל האנשים הטובים שעזרו להציל את החיים שלנו ושקיבלו אותנו.

רוב תודות למיס הילדה פרנסיס. ביליתי הרבה ימים שמחים ובלתי נשכחים איתה ועם אבא שלה בקרייגסייד, פנט, ליד אוסווסטרי. היא הייתה אישה כנה עם לב טוב, שעזרה להציל חיים של הרבה אנשים. היא ניסתה לעזור לאמא לבוא לאנגליה אבל זה לא היה אפשרי יותר.

תודה למיסטר וויליאמס באוסווסטרי. היא עברה ללונדון מאוחר יותר ומתה שם ב 1946 . . .

תודה למיס רוג'רס, השומרת של ההוסטל בקובויין, על זה שהיא לקחה אותנו לקולנוע ופינקה אותנו עם שוקולד . . .

למיס רוברטס שעזרה לנו ללמוד אנגלית כמו מיס ג'ונס . . .

תודה לקבוצה של האנגלים השמחים שנהגו לבקר אותנו בימי שלישי בערב. היה לנו מאוד כיף איתם . . .

לכל מי שהזכרתי - תודה תודה תודה !

עזבנו את סלטין ב 1942 בשביל ללכת לבית הספר הצ'כי,  שיוסד בשביל הילדים שיחזרו לצ'כוסלובקיה אחריי המלחמה.

אונ'ל הלמי והמשפחה שלו עברו לנוטינגהאם ומשם ללונדון.

אני חזרתי לצ'כוסלובקיה אחריי המלחמה ב- 1947, ולייזל בינתיים נשארה באנגליה. אחר כך התחרטתי על ההחלטה שלי, אבל הרגשתי שאני חייבת להצטרף לאבא.

מה קרה בבית בזמן הזה ?

אבא נעצר במרץ 1940, נשפט על בגידה בגרמניה של היטלר ונידון לבית כלא. אחרי זה הוא נשלח למחנה ריכוז שם הוא היה עד שהוא שוחרר על ידי הרוסים. לפני זה כל המחנה היה אמור לצעוד את מה שנקרא "צעדת המוות". אחרי השחרור נאסר עליו לחזור לצ'כוסלובקיה, הצבא האדום היה צריך רופאים.

בספטמבר הוא הצליח לברוח מהם וחודש לאחר מכן הוא חזר, בטוח וחי.

אמא נעצרה ב 1944 וגורשה לטרזינשטדאט (טרזין) ומשם לאושוויץ בינואר 1945.

סבא שלי, דודות שלי, דודים שלי, ובן דוד שלי לוט, כולם גורשו לטרזין ומשם לטרבלינקה, אושוויץ, ולוורשה בינואר 1942.

לייזל ואני בטוח היינו חולקות את הגורל המר שלהם אם לא הייתה לנו ההזדמנות לעבור לאנגליה. אני רוצה להודות למדינה הנדיבה הזאת שהעניקה לנו מקלט בתקופה האפלה בהיסטוריה האירופאית.

כתבתי את זה ב 1989 בסצ'ווייג, ליד נירנברג, עיר שקיבלה תדמית עצובה בזמן שלטונו של היטלר; החוקים הגזעניים חוקקו שם ב 1935 והיטלר בנה לעצמו סוג של קולוסיאום בשביל להדגיש את הכוח שלו וכדי להצעיד את חייליו. זאת עיר שבה רובה המכריע של האוכלוסייה סבלה מאובדן זיכרון חמור אחריי המלחמה והרוב מעדיפים שלא לדבר על נושאים כאלה.