Sonja Pach

שם המתרגמ/ת: אוריין נעמה

כיתה: יב'

עמודים: 239

הדמות: Sonja Pach

סוניה פאך

(סקאפה, ברלין), ירושלים, ישראל

הורי נולדו בפולין והיגרו לברלין בתחילת שנות ה-20. היו להם ארבעה ילדים: שלוש בנות ובן אחד. אמי פנתה לעזרה לשלושת אחיה שבאנגליה, ותשובה הגיעה במהרה. הם מאוד הצטערו שלא יכלו לעזור לנו, אבל יעבירו את העניין לוועדה בקובנטרי. האם תוכלו לשלוח תמונות ותעודות של הילדים במהרה ? יש משפחות שייקחו את הילדים בשמחה. אני, הילדה השנייה הכי גדולה, נבחרתי. הייתי בת ארבע-עשרה באותו זמן. לא היה לי מושג שהמסמכים יהפכו לגום מפתח  למי שייבחר לחיים ולמי שנגזר עליו למות.

הייאוש שגרם להוריי לשלוח אותי לבד , ללא ידיעה מתי ואם אראה אותם שוב , כנראה שבר את לבם. אבא היה עם דמעות זולגות, שם את שתי כפות ידיו על ראשי . הוא רצה להיפרד ממני בברכה יהודית מסורתית של הכוהנים, (שני הוריי היו כוהנים). הפסוקים הקצרים הללו  של ברכה רוחנית היו לפעם האחרונה ששמעתי את קולו של אבי.

וועדת הפליטים באה לקבל את פנינו בלונדון וגם הוריי המאמצים. מר וגברת לי מקובנטרי. הידע הכללי שלי מבית ספר באנגלית עזר לי לענות על כמה שאלות. מר וגברת לי היו פרוטסטנטים טובים והם עשו את שהותי איתם נוחה ככל האפשר. הם כיבדו את הרקע היהודי דתי שלי והבהירו לי שלא יתנו לי בשר, על אחת כמה וכמה לתת לי בייקון.

למרות החדר היפה שקיבלתי , התגעגעתי הביתה.  כל מכתב שקיבלתי מהבית גרם לי לדיכאון עמוק. הייתי נותנת את הכול בשביל לשוב הביתה. הייתי יושבת ליד האח ובוכה במשך שעות רבות. זה כנראה הטריד מאוד את זוג הקשישים. הרב של קובנטרי  נקרא לתת עצה,  וכתוצאה מכך הקרובים שלנו  בלונדון היו אמורים לקחת אותי.

דודי, אשתו ושלושת ילדיו, שני בנים בני שש-עשרה  ושתיים-עשרה ובת אחת, בת תשע. יכולתי להשתלב אם רק היו רוצים אותי , אבל הבנתי שנלקחתי רק בגלל שהם היו חייבים. דודתי עוררה סערה רבה; ' אם אני צריכה לקחת ילד אז גם האח השני חייב לקחת  אחד' הייתה האמירה שלה. זה הציל את החיים של אחותי הגדולה. היא יצאה עם אחת מהמשלחות האחרונות של הקינדר-טרנספורט, רגע לפני שפרצה המלחמה.

במשך ארבע שנים ארוכות, ותוך כדי הבליץ על לונדון, נהגתי לכתוב עשרים וחמש  מילים הביתה להוריי באמצעות הצלב האדום. מכתבי תמיד נענו, הם עדיין ברשותי עד היום. הבוקר שבו הצטרפתי ל-ATS 19 בפבאואר 1943, קיבלתי את מכתבי האחרון מהבית. עשרים וחמש המילים הבאות מעולם לא נענו, והבנתי שמשהו קרה.

שנים לאחר מכן הבנתי כמה מזל היה לי שהצטרפתי לATS . במזל רב, נקראתי לדווח לשוטר. לפתע פתאום הוא החליט שאני אומנית. אני הסברתי לו שאין לי שום הכשרה  בתחום, אבל הוא היה נחוש לנסות אותי. אז נהפכתי לאומנית גרפית, עובדת במחלקת החינוך והבידור במשך המלחמה.

בפעם הראשונה מאז שנפרדתי מהוריי, לא הייתי צריכה לדאוג לביגוד, במשך שירותי בצבא הבריטי , המדים שמו סוף לכך. קיבלתי טיפול רפואי במיוחד טיפול שיניים שהייתי צריכה בדחיפות. ובנוסף במהלך חופשת סוף  שבוע ארוכה בבירמינגהאם, קבעתי להיפגש עם חברת ילדות מבית ספר בשם אנני,  שגם היא שירתה  בATS  במועדון של החיילים היהודים , שם פגשתי בחור צעיר יהודי דתי נאה חייל הולנדי בשם אברהם. במהרה גיליתי כיצד ברח מהולנד דרך צרפת, גיברלטר, אירן , אלג'יריה לאנגליה. אחרי כמה מפגשים עם אברהם, הבנתי כמה הרגשתי קרובה לחבר החדש, מבלי שידעתי  איך אברהם מרגיש כלפיי. הוא היה נחוש להתחתן איתי, בתנאי אחד: שאני אסכים לגור בפלשתינה. זה תמיד היה האידאל שלו  והוא לא היה יכול לוותר על זה בשביל שום דבר בעולם. ההחלטה שהייתי צריכה לקבל העסיקה אותי יום ולילה. אילו  רק היו לי הורים לקבל  עצה. האם אני יכולה לדבר על זה עם דודתי ודודי ? בסופו של דבר עזרתי אומץ להודיע להם במכתב על בואי אליהם ועל הפתעה.

בערב כתבתי ביומני כך :' לדוד ודודה בכלל לא היה אכפת . "ברגע שאת בת עשרים ואחת את עושה כרצונך"  הם העירו'  הם היו חופשיים מהעול הכבד של  אחריות לפליט.

אחותי לא שמחה שאני הולכת לעזוב אותה. אבל אברהם היה נחוש להתחתן איתי ולגור בארץ המובטחת למרות כל לחץ נגדי. הוא לא לקח שום סיכונים לאבד אותי. במשך חודשים נאבקתי , קרועה בין שני העולמות . הודעתי לקרובי משפחתי על החלטתי להתחתן עם אברהם.  בשלב הזה, אחיו הגדול של אמי, שאחותי גרה אתו, הרגיש אחראי יותר כלפיי. 'אני אתן לך 20 פאונד כמתנת חתונה.' הוא הציע בנדיבות. הוא עשה איתי עסקה : ' 10 פאונד אתן לך עכשיו , ואם תהיי ילדה טובה אתן לך את 10 הפאונד הנוספים אחר כך.' כנראה לא הייתי ילדה טובה. לא קיבלתי את 10 הפאונד הנוספים.

דודתי ודודי, האח השני של אמי, שלקח אותי לביתם ממשפחת האמנה הנדיבה בקובנטרי , גם חשו אחריות. ' את רוצה נשף ריקודים בחתונה, או מעדיפה את הכסף במקום?' אני נשאלתי .אברהם גילה במהרה ששום משפחה לא נשארה לו  בהולנד אחרי השואה כדי להזמין לחתונה .

שנינו העדפנו את הכסף  קיבלנו 50 פאונד.  בשל היותי  מתחת לגיל עשרים ואחת, היה צורך באישור של שופט, לפי החוק האנגלי. היום הגיע בו היינו צריכים להגיע לבית המשפט. נתנו לי תנ"ך שאוכל להשבע עליו. השופט הסתכל למעלה ממקומו לאחר שקרא את הבקשה, הסיר את משקפיו ושאל :' האם את רוצה להתחתן עם האיש הזה ?'  'כן אדוני, אני רוצה'  הייתה תשובתי הנחושה. הוא המשיך , ' ואיפה אתם הולכים לגור?' ' המסע  יכול לקחת זמן ,אבל מטרתנו  לגור בפלשתינה' עכשיו היה תורו של אברהם. גם הוא היה צריך להישבע, אותה שאלה 'האם אתה רוצה להתחתן עם האישה הזו?' 'כן אדוני', השיב אברהם, מאוד בטוח בעצמו. 'מה אתם הולכים לעשות בפלשתינה? האם תתמוך באשתך לעתיד?'  'אני הולך להיות איש אדמה כמו אבותיי, הוא אמר, מצביע על התנ"ך. עם מכה בפטיש בשולחנו, השופט אישר וחתם.

עובד אדמה חשבתי , מבלי להעז להפריע. אלוהים אדירים, לעולם לא הייתי בקרבת חווה, על אחת כמה וכמה לחלוב פרה או להחזיק תרנגולת חיה; איזו משימה אני לוקחת על עצמי? כעת יכולנו להתחיל בסידורים לחתונה. אברהם היה חייב לחזור להולנד בשביל להשתחרר. היה לנו מעט כסף לבזבז על מותרות. לצערי היה מקובל להתחתן עם חליפה. גברת מקהילת יהודי לונדון נאותה להשאיל את  שמלת חתונתה ולמזלי, השמלה התאימה לי.

בשבת לפני החתונה הלכנו לבית הכנסת. תפילות תמיד נתנו לי ביטחון וחוזק  גם בזמנים הכי קשים  התחלתי לקרוא את פרשת השבוע. בראשית פרק י"ב, תולדות אבותינו :'עכשיו אלוהים אמר לאברם: לך לך מארצך, מבית אביך, לארץ אשר אראך ; אעשה ממך גוי גדול ואני אברך אותך, ואעשה את שמך גדול; ואתה תהיה לברכה; ואברהם לקח את שרה אשתו..' אלו שמותינו גם, עשינו בחירה דומה. לפתע הרגשתי כל כך מלאת ביטחון וחוזק. עכשיו ידעתי שדרך פעולתנו נכונה. התשובה הגיעה משמים.

זה היה יום אביבי צלול. 14 באוקטובר 1945, בלונדון .השמש הפציעה מאוחר יותר, וכאשר החל טקס החתונה כבר היה קיץ.

הדרשה של הרב הייתה ידידותית, ,איתנה וחמה , ועשתה עליי רושם רב:

'שניכם זוג צעיר מתחילים בחיים חדשים ונמצאים בפתחה של דרך חדשה. פרשת השבוע בתנ"ך מתחילה כך : "לך לך מארצך , לך מבית אביך ולך לארץ אשר אראך." הדרך שבה שניכם בחרתם היא דרך של  אידאליזם. אתם הולכים לארץ שאת בעיותיה  וקשייה אינכם מכירים  אבל אל תפחדו ממחשבות אלו כי אתם לוקחים את הדרך שנראית לכם שבה אתם צריכים ללכת  ושאתם שוקלים כמחויבותכם. אתה, אברהם היקר , בחרת ללכת בדרך בה צווה אברהם אבינו ללכת. הוא לקח את אשתו שרה אתו כדי שתעזור לו. אתה לוקח את שרה שלך אתך.  היא גם תעזור לך להתגבר על בעיותיך ותייעץ לך כשתצטרך. אנו יודעים שאברהם אבינו האמין אמונה שלמה באלוהים, ישתבח שמו. אנו יכולים לדמיין אדם מבוסס היטב בבית אביו , הולך לארץ זרה עוזב מאחוריו הרבה מאוד אבל מאמין באלוהים שאמר לו ללכת, שהבטיח לו את הארץ לו וצאצאיו. ההיסטוריה שלנו  מלמדת אותנו כיצד נשמרה  ההבטחה לאברהם  והארץ הפכה לארץ המובטחת, שבה מלכים יהודים ביססו את עצמם ובנו את המולדת. אבל הזמן יגיע, בעזרת אלוהים , אנו נחזור לארץ ונבנה אותה מחדש. אנשים יגיעו מכל קצוות העולם ויתאחדו בארץ המובטחת של היהודים. אתה איבדת את אהוביך בשואה . אתה עזרת לנצח את האויב . מצאתם אחד את השני כאשר מילאתם את תפקידכם  בארץ הזו אשר אימצתם.  החלטתם לחיות אחד בשביל השני ולמלא את החלל כמה שאפשר בעקבות האבדן הכבד שסבלתם'

בערב , חבריו של אברהם, הילדה ואיזי אנגלמן ערכו לכבודנו  מסיבה בלתי נשכחת  והעניקו לנו נרות מכסף שאנו שומרים עד היום.  זה היה בבית משפ' אנגלמן שאברהם  מצא כמקום שיכול היה לקרוא לו בית , שם הוא היה מקובל בחמימות כמו בן בית.  בכל פעם שאני מסתכלת בצילומי החתונה שלנו, תחושת השמחה חוזרת לקנן בלבי, למרות הבעיות והקשיים שהיינו צריכים להתמודד עמם במשך ארבעים וארבע שנות הנישואים.