Rena Prozzer

שם המתרגמ/ת: אנה יאצנקו

כיתה: יב-5

עמודים: 247-246

הדמות: RENA PROZZER

רנה פרוזר

(מרגוליוס), לונדון, אנגליה

הזיכרונות המוקדמים של רוב הילדים כוללים, אני מניחה,  חגים, יציאות עם המשפחה והעברת זמן במשחק עם סבא וסבתא. שלי שונים – שלי היו שכיבה במיטה בשישי בערב, מקשיבה לכחמישים קולות של בנות מזמרות של בקומה התחתונה, או הליכה אחר אמי בבוקר בשעה שהעירה נערות צעירות על ידי  משיכת השמיכות תחת רגליהן ( חשבתי שזה היה מאוד מרושע!)

נולדתי באמצע המלחמה. הוריי, דורה וזייגמונד מרגולייס – הידועים מאוחר יותר כ"גברת" ו"מר.מ" – היו פליטים מווינה ב-1938, ומאחר ושהו  באנגליה כשנה, נתבקשו על ידי ה-JRC (הוועדה למען הפליטים היהודים) לנהל הוסטל לבנות אורתודוקסיות.  זה היה כל עולמי עד בערך גיל שבע, כשסגרו את ההוסטל. עד אז, כמובן, הבנתי שלילדים אחרים הייתה אימא אחת, אבא אחד ואולי אח אחד או אחות, בעוד שאני הייתי צריכה לחלוק את הורי עם כחמישים בנות אחרות, שאני חשבתי, שהיו מבוגרות, למרות שחלקן היו רק כבנות שלושה-עשרה כשאני הייתי תינוקת.

בין הבנות היו את אלה שהעדפתי. חלקן שיחקו עימי, או שסיפרו לי סיפורים – אותן אהבתי. חלקן קרקרו סביבי והרימו אותי, ואותן לא אהבתי, אך הן לא הצליחו להבין למה.

אני זוכרת את אבי, הגבר היחיד בעולם נשי זה, מטפל בברכיים חתוכות ומנקב מוגלות. הוא היה נורא שמח להיות אב לכל הבנות, והן אהבו אותו! אני גם זוכרת את שולחן המטבח הענקי מלא בעופות (שאותי הגעילו)  לכבוד ליל הסדר. הו, הריח!

יש עוד הרבה זיכרונות, ובדיעבד אני יודעת שהאווירה הייתה שמחה. אך מקרה אחד היה סימפטומטי לגביי המצב והשפיע עליי. אמי הסבירה לי שקבוצה חדשה של בנות עומדת להגיע, אני מאמינה שמהונגריה, שלא ידעו מילה באנגלית ושהיא הולכת ללמדן – אסור היה לי להפריע לשיעורים. דבר זה הציק לי: הן לוקחות את אמי ממני. עכשיו הבנתי שהן כנראה היו קבוצה ששוחררה מהמחנות, וכולם התייחסו אליהן בדרך מאוד זהירה. אך לא ידעתי מזה דבר בזמנו, והתקוממתי נגד פלישה זו.

כילדה, את לוקחת דברים כמובנים מאליו. הוריי, שמאוחר יותר דיברו בשמחה על "תקופת ההוסטל", שמרו על קשר עם רבות מהבנות לאחר סגירת ההוסטל, היו אנשים צנועים ולא התרברבו על הישגייהם. אך  ההוקרה וההערכה שקיבלתי כשקודם אבי, ולאחר  מכן  אמי נפטרו, העידה על העובדה שהם אכן היו כמו הורים לבנות, שניסו להעניק להן חיי בית  רגילים ככל האפשר. בשבילי, זה היה רחוק מנורמלי, אך כיום אני יודעת שהחוויה של היותי "תינוקת הוסטל" העשירה את חיי, ושזה לא יכול להיות צירוף מקרים שאני כעת עובדת סוציאלית!