Jacob Rabbi Prof Dr. Petuchowski

שם המתרגם: יותם ברנדון

כיתה: יב5

עמודים: 242-244

הדמות: Petuchowski Jakob Rabbi Prof.

הרב פרופסור ד"ר יעקוב י. פטוחובסקי

(ברלין), סינסינטי, ארה"ב

המוזיאון הבריטי, מסעדת בלום וצ'רלי צ'פלין

מה משותף למוזיאון הבריטי, למסעדת בלום הכשרה ולצ'רלי צ'פלין? רק שהם היו דחוסים במרווח של שעות בודדות ב-48 שעות ששינו – והצילו – את חיי. מסמך שברשותי בעל הכותרת "צו הזרים 1920" – תעודת הרשמה שהונפקה במזרח לות'יין, סקוטלנד ב- 30 ביולי 1941, יום הולדתי  השישה עשר, מעידה על כך שהגעתי לבריטניה ב-22 במאי 1939 ומציינת את ה"מקצוע או משלח היד" שלי כ"חקלאי מתלמד". צילום המוצמד למסמך זה, מתאר אותי בפנים אשר רחוקות מאוד מלהיות מאושרות. ייתכן, שמטבעי או מהדרך שבה גידלו אותי, לא הייתי מותאם להיות חקלאי מתלמד. למעשה, כשבסופו של דבר עזבתי את בית הספר לחקלאות בסקוטלנד, בכדי להתמקד בלימודי הרבנות שלי, מישהו העיר לי: "החקלאים תמיד יאמרו שאתה רב טוב, והרבנים תמיד יאמרו שאתה חקלאי טוב". ייתכן שזה נכון. בכל מקרה, הייתי "חקלאי מתלמד"  וזה עזר להציל אותי ממעבר למחנה ריכוז ביום ההולדת הששה- עשר שלי.

אבל התאריך הוא ה- 22 במאי 1939, יום הגעתי לבריטניה, אשר מוביל אותי לנושא המוזיאון הבריטי, מסעדת בלום וצ'רלי צ'פלין. היום ההוא היה גם יום הולדתה של אמי היקרה, יום הולדתה הראשון שלא ביליתי איתה מאז שנולדתי. גם לעולם לא אבלה יותר את ימי הולדתה איתה. ביום שלפני, ב- 21 במאי 1939, נפרדנו בבכי על רציף תחנת הרכבת בברלין. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. היא הפכה לחלק מה"שישה מיליון". זאת, כמובן, אף אחד לא יכול היה לנבא באותה תקופה– אפילו לא בתאריך המאוחר של מאי 1939. הייתה תקווה לאיחוד באנגליה – בקרוב. בכל זאת, זה היה רע מספיק למטרסוכנשן (ילד של אימא) כמוני  להיקרע מסביבתו המוכרת והפינוק בידי אמו האהובה. הנסיעה ברכבת לגבול ההולנדי הייתה שגרתית.

עלינו על ממעבורת שתביא אותנו להרוויץ' שבאנגליה. זו הייתה חצייה לילית ובבוקר שלמחרת שתיתי, בפעם הראשונה בחיי, כוס תה עם חלב זה היה בכלל לא רע. למרות זאת, בשל סיבה מסתורית, עד עצם היום הזה, אני יכול לשתות תה עם חלב רק בבריטניה. אני פשוט לא מסוגל לעשות זאת בכל מקום אחר- אמריקה, ישראל, גרמניה, צרפת, ספרד או מקסיקו. תה עם חלב חייב לבוא עם מיקום בריטי.

בעת הגעתנו להרוויץ', הובלנו לתוך הרכבת שתביא אותנו ללונדון. כשהגענו היו חברים בוועדת הפליטים שקיבלו אותנו, ואוטובוסים שחיכו להביא אותנו לתחנה הבאה שלנו.

מה יש לעשות עם עשרות ילדים יהודים שנפלטו מגרמניה מלפני יותר מעשרים וארבע שעות ועכשיו הגיעו עייפים, מטונפים ורעבים בבירת האימפריה הבריטית?

התשובה נראית די ברורה לחברי ועדת הקבלה טובי הלב שלנו, אם לא, ייתכן, שלפליטים עצמם. האוטובוסים הורידו אותנו במוזיאון הבריטי, שם קיבלנו סיור של אוצרותיו! האמת, שאני כבר לא זוכר מה בדיוק ראינו במוזיאון הבריטי ב- 22 במאי 1939. אני אפילו לא בטוח אם הצלחתי להחזיק את עיניי פקוחות כל הזמן.  בכל מקרה, המוזיאון הבריטי היה  החשיפה הראשונה שלי לחיי התרבות הבריטיים. בדיעבד, זה אפילו יותר הגיוני שלתרבות תהיה יותר חשיבות מאוכל, למרות שבאותו הרגע ייתכן שאנחנו, הילדים, הרגשנו אחרת לגבי הנושא.

למרות זאת, סוף סוף עלינו לאוטובוסים והסיעו אותנו למסעדת בלום* הכשרה עבור ארוחתנו הרצינית הראשונה מאז עזיבתנו את גרמניה. אני כבר לא זוכר מה אכלנו. מה שהיה חשוב אז זו העובדה שהאכילו אותנו, והיינו אסירי תודה.

למרות זאת, לונדון לא הייתה היעד המוחלט עבור חלקינו מהקינדר-טרנספורט ההוא. היינו בדרך לבית הספר לחקלאות וויטינגהם שבסקוטלנד. אך רכבת הלילה לאדינבורו לא הייתה אמורה לצאת מהתחנה עד שעה מאוחרת הרבה יותר. בכדי להעביר את הזמן הביאו אותנו לקולנוע, שם ראינו את צ'רלי צ'פלין ב"הדיקטטור הגדול". ייתכן ששנה אחת של לימודי אנגלית בבית ספר ברלינאי יהודי לא הכינה אותי מספיק בשביל להבין את המשמעויות העדינות שבדיאלוגים, למרות שמשחקו של צ'פלין פיצה על הדברים שכנראה פספסתי בשיחות. בכל מקרה, זה היה מספיק. בערך שלושים שעות מחוץ לגרמניה הנאצית, לראות אך צוחקים על הפיהרר, ושתהיה לי הרשות לצחוק על הנאציזם פטור מעונש וללא כל סכנה. באותו רגע, ידענו בפירוש שהגענו לארץ של חופש ונשמנו בחופשיות רבה יותר.

במהלך הנסיעה הלילית לאדינבורו ברכבת מעט מאתנו הצליחו לישון. כל ההתרשמויות החדשות, שצברנו  בשעות המעטות האחרונות וכן גם הנקניקים הכשרים הטעימים שעדיין היה צריך לעכל, וגם חוסר הודאות השאירו אותנו ערים. הגענו לסקוטלנד בזמן ב- 23 במאי 1939. במקרה זה היה ערב שבועות באותה שנה, ובבית הספר לחקלאות וויטיגהם אליו סוף סוף הגענו המנהג נשמר – על ידי אלו שרצו לשמור אותו- מנהג של להישאר ערים למשך כל הלילה בכדי ללמוד  את החלק הראשון של כל פרשה בכל חומש וכן כתבים תנ"כיים ורבניים אחרים. מפני שעוד לא סיימתי את השנה לחגיגת בר-המצווה שלי  כמובן שנלהבתי להשתתף במפגש הלמידה הבין לילי כיהודי בוגר. עוד לא סיימנו את החומש השני מחמשת חומשי התורה כשהשינה סוף סוף השתלטה עלי.

ביקרתי במוזיאון הבריטי מאז. גם ערכתי מחקרים בספריה שלו ב-1978. גם אכלתי ארוחות טעימות במסעדת בלום וצצו לי הזדמנויות לצפות ב"הדיקטטור הגדול" פעם או פעמיים בשנים מאוחרות יותר. אבל אף אחד מהביצועים החוזרים לא היה  כה משמעותי בחיי כמו הצירוף המשונה של שלוש החוויות הראשונות ב- 22 במאי 1939. באותה עת הם סימלו חופש. היום, הזיכרון מהם עדיין ממלא אותי ברגשי הוקרה לאלו שהצילו את חיי.

* המסעדה הבריטית הכשרה הזו קיימת עד עצם היום הזה בלונדון.

הערת שוליים של העורך:

יעקוב י. פטוחובסקי פרופסור של לימודי יהדות ונצרות של עמותת סול וארלין ברונשטיין, וכן פרופסור מחקר של חקר היהדות והפולחן היהודי בהיברו יוניון קולג' – המוסד היהודי ללימודי דתות בסינסינטי שבאוהיו, ארה"ב. הוא כתב או ערך שלושים ושניים ספרים ופרסם יותר משש מאות מאמרים באנגלית, עברית וגרמנית. במהלך 32 השנים האחרונות, ב"זמנו החופשי" הוא עבד כרב במשרה חלקית של בית הכנסת "בני ישראל" בלארדו, טקסס.

למידע נוסף:

ערך בויקיפדיה אודותיו האנגלית: Jakob Josef Petuchowski