Shmuel Lowensohn

שם המתרגמ/ת: עיינה ריינר

כיתה: י"ב7

עמודים: 199

הדמות:Lowensohn Shmuel

שמואל לוונסון

(וינה) , רדלט , הרטס , אנגליה

הודפס מתוך "לינק", מגזין הקהילה היהודית "בורנהמווד אלסטרי ורדלט", ספטמבר 1989

בין כל החשבונות של הזוועות הנתעבות של עידן הנאצים, יש לפחות סיפור אחד שמחמם את הלב. הממשלה הבריטית הסכימה לאשר למספר לא מדויק של ילדים ללא ליווי, עד גיל 17 מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה להגיע למדינה הזו כ"מהגרים", כשהם יודעים שהם אינם מהווים  נטל כלכלי על המדינה.

ארגון מהגרים שהחל בבריטניה (כיום נקרא "וורלד גוייש רליף") הוקם על מנת להוציא החוצה מן הגיהינום הנאצי לחופש. קצת פחות מ-10,000 ילדים ניצלו דרך מאמצי היהודים והלא יהודים גם כן. על מנת להשיג מטרה נכספת זו נדרש ארגון, ושתי בעיות שנזקקו לפתרון; ראשית, כמות נכבדת של כסף הייתה הכרחית, ושנית, הועדות היו חייבות לסדר ולהעניק לילדים היתומים תנאי מחייה, למשך זמן לא ידוע.

ילדים רבים מקרב אלו מגיעים היום אל גילאי הפנסיה. חלק נכבד מילדי הקינדרטרנספורט זכו לקריירות מבטיחות והפכו לאנשי ציבור מוכרים ומוערכים. בקהילה שלנו יש איזה גבר אחד; שהשקיע את כל חייו בעבודה (ועכשיו יצא לפנסיה) למען המוסדות היהודיים, כמו למשל הפדרציה של הנוער הציוני, הקרן היהודית לאומית ו"ג'וינט אפיל ישראל", מחזיק את התואר הגבוה ביותר בכל אחד מן המשרדים. אנחנו ראיינו את האדם המוערך הזה - שמואל לוונסון - עבור "לינק"

וזה הסיפור שלו:

'ההורים שלי, אחותי ואני גרנו בדירה בווינה בשנות ה-20, אבל חיי נהפכו לקשים מנשוא כאשר הנאצים עלו לשלטון עם האנשלוס במרץ 1938. העסק של אבי נלקח ממנו והוא היה צריך לעבור לעבודות כפיים למיניהן על מנת להמשיך ולכלכל אותנו. המצב שלנו החמיר במהירות וכמעט כל תחומי הציביליזציה בחיים נאסרו עלינו. פקיד נאצי אהב את מראה הדירה שלנו ולקח אותה מאיתנו. אנחנו נזרקנו לרחוב אבל הצלחנו למצוא מקום מקלט עם חברים. יהודים הוטרדו ברחובות; אני ואחותי נלקחנו והוחזקנו במשך מספר ימים. אחותי הוכרחה לקרצף מדרכות ואותי גירשו מבית הספר (הגימנסיה) בגיל 13.

אז יצא לנו לשמוע על תכנית הנרקמת בבריטניה על מנת להציל ילדים יהודים ולהוציא אותם מהארצות תחת הכיבוש הנאצי. למרות שהייתי צעיר מאוד התנדבתי ב"ישראליטשאך קלוטאגמנדא" (הקהילה היהודית) במשרדיה בווינה, ואבי התעקש שאני אכלול את שמי באחת מהרשימות של הילדים שעתידים להינצל. הוא ידע בברור שאם אני אהיה זה שלבסוף עוזב, אנחנו כנראה לא נראה האחד את השני לעולם שוב.

הגיע היום שבו ההורים שלי לקחו אותי לתחנת הרכבת. אני גם לא יכול, לתאר את ההרגשות שלנו כשהרכבת נכנסה אל תוך התחנה.

אני כעת מעריך את גבורתם, והם לא הורשו להגיע קרוב לרכבת לומר שלום אחרון כי המשטרה הנאצית עצרה אותה לפני המחסום. אני לעולם לא ראיתי את הורי שוב- הם מתו בתנור הגזים הנאצי. אף אחד מאלפי הילדים שהובאו לחיים ולחופש, לא יכולים לשכוח את המעשה הנקי מכל אנוכיות שעשו הוריהם האהובים. למרבה המזל, אחותי הצליחה להגיע לפלשתינה ביוני 1939 ולאחר המלחמה הצלחנו לראות אחד את השני שוב. היא חיה בפלשתינה, לימים ישראל, עד מותה בטרם עת לפני כשנתיים.

בשבילי, כל מה שהיה לי ברכבת ובמעבורת לבריטניה על מנת להתחיל את חיי החדשים היו חבילה של אוכל, מארז קטנטן של ציוד אישי ומספר על חוט מסביב לצווארי. יומיים לאחר מכן נחתנו בדוברקורט שבחוף האקסל. כל יום נעמדנו בשורה על מנת להיבדק ולהיבחר למשפחות המארחות, סיטואציה אשר חזרה על עצמה במספר מקומות. אני ובנים נוספים בני 14 לא נבחרנו ונשלחנו לבית ברהם, ביה"ס מיוחד ליד איפסוויץ.

יכולתי לתקשר עם הורי דרך הצלב האדום, אבל לאורך זמן זה נהיה יותר ויותר מסובך והיו תקופות ארוכות בהם לא שמעתי כלום מוינה. ההתקשרות האחרונה שהייתה לי קרתה ב-1942. אני לא יודע בדיוק מה קרה להורי האהובים - לאיפה הם נלקחו ואיזה אומללות הם היו צריכים לסבול בימיהם האחרונים וזה בלבד גורם לי לצער. לאחר המלחמה אני אימתתי שהם נלקחו למחנה ריכוז איזיבכה ושם נספו.

חלק מן הילדים שלא "אומצו" לא זכו לדאגה מצד היהודים ואני נשלחתי לגור בבית מחסה ארעי ליד בירמינגהם, שהוקם ומומן על ידי "אחוות ישו". כשהגעתי לגיל 16, אני נעצרתי עקב היותי תושב זמני במדינה שאינה מדינת הלאום שלי בזמן המלחמה. אנחנו הועברנו לאורך כל המדינה ולבסוף השתקענו באי- מאן. שם התחלתי לארגן שיעורים בעברית ולימודי יהדות. אני הייתי בר מזל להשתחרר לאחר זמן די קצר יחסית וזכיתי בתואר "התושב הזמני הידידותי ממדינת האויב". חזרתי לבית המחסה בבירמינגהם והצלחתי להסתדר כעובד במפעל תחמושת ולאחר מכן כעובד בשוק הדגים ובמפעל נייר, ולבסוף התקשרתי עם חברת רואי חשבון ידועה. אני למדתי בנוסף כתלמיד אקסטרני באוניברסיטת בירמינגהם והפכתי להיות מעורב יותר ויותר עם ארגון הציונות היהודי. הייתי ראש מועצת הנוער הציונית של בירמינגהם ואחראי על הפדרציה של הנוער הציוני.

קצת אחרי המלחמה, זכיתי להיבחר ללמוד מנהיגות נוער ומתודולוגיה ב"מכון למנהיגים צעירים מהתפוצות" בירושלים ובנובמבר 1947 הגעתי לפלשתינה, שם פגשתי את אחותי, בפעם הראשונה מאז 1938. הייתה לי את הזכות לקחת חלק במלחמת העצמאות של מדינת ישראל. כאשר חזרתי מישראל, מעורבותי בארגונים יהודיים ציונים הפכה להיות הקריירה שלי - יחד עם הפדרציה לנוער ציוני, הקרן היהודית הלאומית וגם עם העתירה של ה"ג'וינט ישראל", ובכל הארגונים האלו הייתי בעל פריבילגיה להחזיק בתפקידי אחריות לאורך זמן רב.

אשתי ואני הולדנו שלוש בנות, אחת מהן גרה בישראל כיום, ויש לנו שני נכדים. לאחרונה, אשתי ואני עברנו לעיר "רדלט" עקב הפרישה לפנסיה שלי. בזמן הקריירה שלי הייתה לי את ההזדמנות לפגוש ולהכיר אנשים מעוררי השראה ופורצי דרך בעולם היהודי (וגם בלא כל כך יהודי) - אבל זה כבר סיפור אחר!

אחד מהחובות המשמחות שלי היו לבקר בישראל לעתים קרובות דרך ארגונים שונים, בעיקר דרך הפעילות של ארגון "ג'וינט ישראל".

אלו רק ראשי הפרקים של סיפורו הנוגע ללב של שמואל לוונסון. כפנסיונר , שמואל עדיין עובד למען הקהילה היהודית. הוא עזר ליצור והיה הראשון לתפקד כראש מועצת ה"jacs" של הערים בורהמווד, אלסטריי ורדלט, ובנוסף עזר בארגון מפגש האיחוד שהתקיים לאחרונה של הקינדר- טרנספורט על ידי כך שסייע בעריכה ובהפקת חוברת מזכרות ייחודית ומעניינת.

אנשים יאמרו כי שמואל השאיר את חותמו בכל חלקה של החיים היהודים בישראל ומחוצה לה ( אשתו קוראת לו "אדון צ'יפס" היהודי). הוא אדם לבבי ושמו הולך לפניו. אנו ברי מזל שהוא חלק מקהילתנו.

שמואל לוונסון התראיין אצל ברנרד גרשטיין.