Irene Liron

שם המתרגמת: נויה וולובסקי

כיתה: יא

עמודים: 197-198

הדמות: Irene Liron

איירין לירון

(בורקרדת), ישראל

בתחילת מאי 1939 הגעתי עם ה'קינדר-טרנספורט' ללונדון. שם פגשתי את ההורים המאמצים החדשים שלי. כמובן שלא ידעתי אנגלית, אז התקשורת בינינו הייתה כמעט בלתי אפשרית, אבל בביישנות באתי איתם למכונית, ואז התחיל המסע הארוך שלנו לכפר קטן בססקס, שם הם גרו. הם היו ממש טובים אליי בכל מובן. האבא של המשפחה היה חוואי עתיר נכסים, כמעט כל הכפר היה שייך לו, ומנקודת מבט כלכלית, הייתי ממש בסדר.

הייתי קצת טומבוי, ואחרי כמה ימים שהתיישבתי בבית החדש שלי, התחלתי לטפס על עצים והיאמא המאמצת שלי כתבה את זה להורים שלי, ומיד קיבלתי מכתב דחוף מאימא שלי. "אסור לך לטפס על עצים" היא כתבה, "אסור לך להוסיף דאגות למשפחה החדשה שלך. אסור לך להיות פרועה. את צריכה להיות ממושמעת. את צריכה להיות שקטה, את צריכה להודות להם על זה שהם לקחו אותך. את צריכה להיות ממש טובה. את צריכה לעשות כל מה שמבקשים ממך, ואפילו להבין מה הם רוצים לפני שהם אומרים את זה."

האמת שכל המכתבים שלה היו דיי דומים. היא תמיד הזכירה לי להיות טובה ואסירת תודה, ותמיד התלוננה שאני לא כותבת מספיק במכתבים אליהם. אבל במבט לאחור, אני לא מבינה איך ילדה בת 10 מצופה לכתוב מכתבים ארוכים כל שבוע, אבל אני כן מבינה את הדאגות של אימא שלי על האפשרות שאני לא אתנהג יפה (ועל האפשרות שאני אשלח בחזרה). לא הייתי רוצה להיות היא במצב הזה, שהיא צריכה לשלוח את הבת הכי צעירה שלה לאנשים שהיא לא מכירה במדינה זרה.

בינתיים נמצאה אישה שהייתה מוכנה לקחת את אחותי בת 13 וחצי. היא הייתה אמורה לבוא באוגוסט, והמשפחה המאמצת שלי הייתה אמורה לקחת אותי ללונדון בשביל לפגוש אותה כשהיא מגיעה, אבל אז האישה הזאת החליטה לצאת לחופשה קודם, והתאריך השתנה לאמצע ספטמבר. זה לא קרה, כמובן, כי המלחמה התחילה, אז כל המשפחה שלי נספתה במחנות המוות של היטלר. עד כמה שאני יודעת אין לי בעולם שום קרובי משפחה חיים.

בספטמבר התחלתי ללכת לבית ספר. נשלחתי עם האחים המאומצים שלי לפנימייה בדבון, ועד היום אני אסירת תודה על החינוך הטוב שקיבלתי שם. ואז, בגלל הפצצות, הלכנו לבית הספר של הכפר לחודשיים בערך.

בית הספר הזה מורכב מחדר גדול אחד עם שני מורים. אני לא יודעת אם למדתי משהו במשך התקופה הזאת, אבל ניסיתי מאוד "להשתייך" ולא להיות שונה משאר הילדים. זה לא ממש הצליח לי, כי נחשבתי גרמניה (הם לא ידעו מה זה יהודיה) וזה שאנגליה הייתה במלחמה עם גרמניה הקשה עליי. אבל מה שהיה לי הכי קשה בבית הספר הזה היה הביקורים השבועיים בכנסייה של הכפר בשביל להתפלל עם השאר ולהקשיב לדרשה של הכומר, אבל זה היה מבחן נורא בשבילי, כמובן שידעתי שאם רק הייתי אומרת שאני יהודיה ושאני לא רוצה לבוא לכנסייה, אף אחד לא יכול היה להכריח אותי - שזה רק מראה כמה טיפשים ילדים על זה שהרצון היחיד שלהם הוא לא להיות שונים.

למזלי חזרנו לפנימייה, שבה לא היו לנו הוראות דתיות בכלל. אבל איכשהו קהילת הפליטים היהודית שמעה שאין לי שום לימודי דת, אז הם החליטו שאני חייבת לקחת שיעורי תנ"ך. נשלח אליי ספר תנ"ך ושיעורים שבועיים לבית ספר. השיעורים עצמם היו קלים, אבל מה שהטריד אותי היה שעל המעטפה היה כתוב 'שיעורי תנ"ך' ופחדתי ששאר הילדים יצחקו עליי אם הם ידעו את זה. אז ביום שהמעטפה הייתה אמורה להגיע מיהרתי לאיפה שהיא נשלחה אליו, בשביל לקחת את הראייה המפלילה הזאת לפני שמישהו יראה אותה. כנראה שאף אחד לא ראה אותה כי אף אחד לא הזכיר את זה.

הרבה זיכרונות ילדות. אחרי שסיימתי בית ספר, הלכתי לעבוד כעוזרת לילדים שהובאו לאנגליה ממחנות הריכוז, וכאן הכרתי עוד יהודים בפעם הראשונה מאז שהגעתי לאנגליה. ארנסט בווין, שהיה שר החוץ ואנטישמי גדול ואנטי-ציוני, הפך אותי ליהודיה ציונית, ובאוקטובר 1948 הגעתי לישראל, שם שירתי בצבא, התחתנתי, ילדתי שלושה ילדים, ואני עכשיו סבתא גאה לשבעה (עם עוד שניים בדרך).