Ruth Kagan

שם המתרגם: גלעד בן יוסף

עמודים: 167-169

הדמות: Kay Herbert

ד"ר הרברט קיי

(קוניאק, ברטיסלבה), מידלסבורואו, הממלכה המאוחדת

הייתי על הקינדר-טרנספורט של יוני 1939. מסעי התחיל בברטיסלבה, ועתיד היה להיגמר בגלזגו- לשם הגיעה אחותי ארבעה חודשים קודם לכן. לא הכרתי אף אחד על הרכבת. בלונדון, לנתי אצל משפחה צ'כית למשך יומיים לפני שהמשכתי לגלזגו, ולא יכולתי להגות אף לא מילה אחת באנגלית. אדם זר הציע לי תפוח. הייתי בן עשר וחצי. בגלזגו, פגשתי את אחותי בת הארבע-עשרה, את האפוטרופוסים שלה, ורופאה זקנה שעתידה הייתה להיות האפוטרופוסית שלי. חששתי מעט אך לא הייתי במעמד לבטא את רגשותיי בפני אף אחד. היא לקחה אותי לביתה הגדול והקודר בגובאן, שם הסבירה בגרמנית שוטפת מהם שני החדרים שהורשיתי להיכנס אליהם, בניגוד לצבא החתולים שנהנו מהחופש בבית. הבית היה לך ומלוכלך והיה בו ריח חזק של חתולים שהיה לא נעים בכלל. היא לא ידעה כלל כיצד להתנהל עם ילדים, וחוץ מכך שהורשיתי לבקר את אחותי לעתים, הייתי כמעט אסיר. כשיצאנו מהבית לחנויות או לכנסיה, האפוטרופוסית שלי אמרה לכולם שאני "refugee" (פליט), וזו הייתה המילה היחידה באנגלית שיכולתי לזכור אך לא להבין, אפילו שהייתי מודע לכך שהיא גרמה עניין אצל הרבה אנשים.

בסוף אוגוסט התחלתי ללמוד בבית ספר מקומי למשך כמה ימים אך כשהמלחמה פרצה, אני ועוד הרבה ילדים קיבלנו תגי שם, התקבצנו לתוך רכבת ונשלחנו כמפונים לאיירשייר. הגענו לאולם הכפר ונשלחנו למשפחות שונות. בהתחלה נשלחתי לאישה זקנה, שכשגילתה שאני לא יודע לדבר אנגלית, מיד שלחה אותי חזרה! בסופו של דבר כל הילדים נשלחו למשפחות חוץ ממני. הגננת המקומית שדיברה מעט גרמנית, שכנעה את בעלת הבית שלה, שכבר לקחה ילד אחד, לקחת גם אותי, מה שאמר ששנינו חלקנו מיטה.

הבית היה קטן בהרבה מהבית בגלזגו, שהיה בונגלו עם מרפסת ארוכה. בבית הזה לא היו חשמל ומים, הייתה אסלה יבשה בתחתית הגן, חבית גדולה שמטרתה לאסוף מי גשמים, וליד הכיור הייתה משאבת מים קטנה שנראתה לי מרגשת יותר מברז! בעלת הבית ובעלה, שהיה סוחר בכפר, היו בשנות החמישים לחייהם ולא היו להם ילדים משל עצמם. הגישה שלהם אליי הייתה בניגוד גמור לגישה של הרופאה ודיברנו בינינו מיד. היה לי חופש גמור בבית שהעניקה לי תחושה של חירות, ובפעם הראשונה מאז שהגעתי לממלכה המאוחדת, הייתי מאושר. האושר שלי השתקף במכתבים שלי הביתה, ללא ספק לשמחתם של הוריי. מכתביי בזמן הזה עברו דרך הונגריה ואחרי כן דרך פורטוגל. כולם הוחזרו אחרי המלחמה, כשבמהלכה הם נשארו אצל שכן לפני שהוריי גורשו. למרבה החרטה, בכפר שכחתי במהירות את כל הגרמנית, הסלובקית וההונגרית שידעתי, ובתוך שנה מאז דיברתי אנגלית שוטפת במבטא איירשיירי. כתוצאה מכך מכתביי נכתבו בעיקר באנגלית ומכתבים מהבית תורגמו עבורי על ידי אחותי. עשיתי התקדמות רבה בבית הספר של הכפר, התחלתי בגן הילדים ובתוך שנה הדבקתי את בני גילי. שלוש שנים לאחר מכן הלכתי לחטיבת ביניים בעיר שכנה, שם רכשתי חברים רבים. נשארתי המפונה היחיד והקשר שלי עם הרופאה מגלזגו הגיע לסופו.

ב-1945 שמעתי את החדשות העצובות על מותם של שני הוריי והתמלאתי בחוסר ביטחון לגבי העתיד שלי. ננקטו צעדים על מנת להחזיר אותי לצ'כוסלובקיה, שם לא היו לי קרובים ולא יכולתי לתקשר. ה"דודה" ו-ה"דוד" שלי הציעו לי את ביתם וכתוצאה ממחאות של מורים מקומיים ושרים, הרשויות שוכנעו לתת לי להישאר. ב-1947 הפכתי לאזרח בריטי וביוני סיימתי את החינוך שלי בבית ספר. הציעו לי מקום ללימוד רפואה באוניברסיטת גלזגו, והוכשרתי להיות רופא ב-1952, למרבה הגאווה של הדודה והדוד שלי. היום בו הם הגיעו לטקס סיום הלימודים שלי היה אחד הימים המאושרים ביותר בחייהם ואני עדיין יכול לשמוע את דודתי אומרת "יכולים להיות רק סוחרים מעטים ונשותיהם שמגיעים לאירוע כזה יוקרתי!" בזמן שהייתי סטודנט בגלזגו, חזרתי לבית הישן עם המרפסת, שם לנתי בהתחלה. הוא לא השתנה. דפקתי בדלת ואחרי זמן מה היא נפתחה באיטיות- על ידי הרופאה. הצגתי את עצמי וסיפרתי לה על התקדמותי. נראה שהיא בקושי התעניינה והיא לא הזמינה אותי פנימה. הייתי מאוד עצוב לגבי זה, משום שללא ספק אני חייב לה את חיי. ב-1954 התחתני עם אחות בבית חולים ויש לנו שני ילדים. בתנו היא במאית בתיאטרון ובננו הוא עיתונאי. אשתי חברה במועצה המחוזית ואני חבר בבית הדין המקומי לגיור.

לעתים קרובות אני חושב על המאורעות יוצאי הדופן שקרו בחיי ועכשיו כששמעתי מה קרה לכל כך הרבה ילדים אחרים בקינדר-טרנספורט, אני מרגיש שהייתי בין הכי ברי- מזל.