Paul Kohn

שם המתרגמ/ת:גלעד בן יוסף

כיתה: יא4

עמודים: 170-172

הדמות: Paul Kohn

פול קון

(וינה), הרצליה, ישראל

משפחתי, מצד אבי, חיה באוסטריה במשך 600 שנים לפני 1938. סבי, יעקב קון, היה מנהיגה הנערץ של הקהילה היהודית של באדן-בי-ויין. אבי, שהיה אחד מבין 15 אחים, היה רב סמל של יחידה בחיל הפרשים של צבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה.

אחד מדודיי שמע שמספר ויזות מוצעות על ידי אנגליה לילדים מוכשרים ביותר עד גיל 10. אבי לקח אותי למקום בו היה אדם שישב ליד פסנתר, ואמר לי לשיר. התמזל מזלנו; קיבלתי אחד מ-10 מקומות של קינדר- טרנספורט שעוזב לאנגליה. באחד הימים  לקראת סוף מאי, אמרתי להתראות להוריי בתחנת הרכבת של ברטיסלאבה. לא ראיתי אותם במשך 10 שנים מאז.

הייתי בן יחיד, בן 8 שנים, אך בימים האלו לא היית מהסס לפרק משפחה כדי לשלוח את ילדך לחוף מבטחים.

הגענו להארוויץ'  כ"מהגרים  ללא מלווים", וביררנו מה זה אומר. התחנה הבאה שלנו הייתה בלונדון, אכסניית "הרב שונפלד" באלדגייט. את השפה האנגלית הראשונה שלנו רכשנו בבית ספר יהודי בסמוך לאכסניה, וזה היה בעזרת בית הספר הזה שפונינו לצ'אטריס, עיירה קטנה באי איליי, זמן קצר לפני שפרצה המלחמה.

משפחות מקומיות באו לאסוף את המפונים כדי שילונו איתם, אך האב ברנרד מורטון, ראש הכנסייה הבפטיסטית הנוקשה של העיירה, ביקש שיוקצו לו פליטים. יוג'ין גנץ, שהיה בן של רב, ואני תפסנו את עיניו, כשישבנו לצד תרמילי הגב שלנו, וכשמסכות הגז  בקופסאות קרטון חומות נתלו סביב צווארינו. מהרגע הזה, תקופה חדשה בחיינו עמדה להתחיל.

לאב מורטון ולאשתו לא היו ילדים משלהם. הם חיו באחוזה, במרחק מספר בתים מכנסיית "ציון".

כבר ביום הראשון שלנו, הסברנו שלא נאכל בשר. מאז, מר מורטון הלך ללמוד את המורכבות של קיום המצוות היהודיות האורתודוקסיות ממורים יהודיים שהיו בעיר. יהודים מעולם לא חיו בצ'אטריס לפני כן. יוג'ין ואני מעולם לא נתבקשנו להגיע לכנסיה, אבל ציפו מאתנו להיות נוכחים בכל הטקסים היהודיים שנערכו באולם נפרד בכנסיה, שמר מורטון הפך לזמינים עבורנו ברצון.

היה איש, יותר מכל אחד אחר, שהפך את צ'אטריס למפורסמת. האליל המקומי, אריק בון, היה אלוף בריטניה באיגרוף למשקל 63.5-67 קילו. כפינוק מיוחד, הרשו לנו להיכנס לחדר כושר ע"ש ג'ורג' הוטל כדי לצפות בו ובעוד מתאגרפים מתאמנים. אלוף בריטי נוסף, פרדי מילס, התאמן גם הוא שם מפעם לפעם. מר מורטון קשר שק אגרוף כבד לאחד העצים בגינה, ויכולתי להיפטר מכל האנרגיה העודפת שלי.

ממול לבית היה בית הקולנוע היחיד בצ'אטריס. אפילו שראינו את התמונות של כוכבי הסרטים מבחוץ, לא הורשינו ללכת לראות את הסרטים. מר מורטון חשב שהם מרעילים את מוחות ההמון. לבידור שלנו, האזנו לתכניות רדיו פופולריות.

עודדו אותנו לעשות ספורט , וניצחתי במרוצים בכפר פטס, והאדון וגברת מורטון היו מרוצים מכך כמוני. במשך הקיץ שיחקנו קריקט, ומר מורטון לימד אותי בסבלנות "להחזיק את המחבט ישר".

עוד אחד מהשעשועים האהובים עלינו היה דייג. היינו קמים מוקדם בבוקר- "הדגים נושכים יותר טוב בזמן הזה"- והיינו מקיפים מספר קילומטרים של הנהר. תפסנו דגים קטנים כמו אברומה, ודגים גדולים יותר, במשקל 200 גרם. הבאנו אותם הביתה לבישול.

בזמן שבנם חיי בקלות חיים אנגליים, הוריי מצאו את דרכם לפלשתינה באוניית המעפילים הצפופה מאוד "עליה ב'", שלקח לה מעל חודשיים להגיע לחיפה.

איכשהו, במהלך המלחמה, הצלחנו לשמור על קשר באמצעות מכתבים. מר מורטון הפציר בי לכתוב להם בקביעות, אפילו אם להוריי ייקח זמן רב לשלוח מכתבים בחזרה. הוא נהג להוסיף שורות לכל מכתב, לעדכן אותם בגובה שלי ולהבטיח להם באופן כללי שמצבי טוב.

בכל פסח, נסעתי למשך שמונה ימים לדוד ודודה בלונדון, או ללצ'וורת', שם כמה בני-דודים מבוגרים שלי חיו בשנים של המלחמה.

בר המצווה שלי הייתה מיוחדת במינה- אפילו דיווחו עליה בעיתון "הג'וייש כרוניקל", משום ששלושה פליטים יהודיים חגגו את בר המצווה שלהם באותה השבת. זאת הייתה הפעם היחידה שמר מורטון היה נוכח בטקסים שלנו.

בזמן הזה כבר היה לי מקום שמור בבית הספר "קרן דווננט". שימי רוזן, המורה למתמטיקה המפורסם של בית הספר, הוא שהציג בפני  את ה"ספר של מחשבות יהודיות" מאת יוסף הרץ, הרב הראשי של בריטניה. התגאיתי בעצמי מאוד באותו היום!

כל אזכור של מתנות הזכיר לי את חגי המולד שלנו בצ'אטריס. היינו מתעוררים ומוצאים גרביים מלאות בממתקים ודברים טובים נוספים שקשרו לרגלי המיטות שלנו. בכל חג מולד, היינו מוזמנים ביחד עם האדון וגברת מורטון לבתיהם של חברי הקהילה שלהם.

הודות להסברים מוקדמים וזהירים של מר מורטון, המארחים האדיבים שלנו כבר ידעו ש"הילדים הפליטים" לא יאכלו תרנגול הודו. אבל נהנינו מפודינג  שחור של חג מולד שמעלה אדים, עם מטבעות חבויים בפנים. משכנו בונבונים של חג המולד ושיחקנו משחקי לוח מול האש החמה.

כשמזג האוויר התחמם, היינו מתארחים לתה וארוחת ערב בבתיהם של איכרים, ולאחר שהתפעלנו מהעגבניות, המלפפונים והפרחים שלהם, שיחקנו בכדורת- דשא וקרוקט.

בינתיים, המלחמה נמשכה הלוך ושוב בצפון אפריקה, ועקבנו אחרי כל פרט שלה. הגיס של רומל התקדם לאל-עלמיין, אבל האמונה של מר מורטון שהגרמנים לא יכבשו את פלשתינה מעולם לא נחלשה.

הוא נהיה לציוני נלהב. "אלוהים נתן את הארץ הקדושה ליהודים", הוא הצהיר, וציטט בדייקנות. אחרי כל ניצחון של בעלות הברית במדבר המערבי באיטליה, ואחרי הפלישה לנורמנדי, הייתה שמחה גדולה, ומר מורטון אמר לי - "אמרתי לך!".

סוף-סוף הגיע יום הניצחון באירופה.

אני ועוד כמה חברים לקחנו את הרכבת מצ'אטריס ללונדון. יום היסטורי כזה היה חייב להיות מועבר בעיר הגדולה. התערבבנו עם ההמון החוגג, בכיכר לסטר, בפיקדילי ומול ארמון בקינגהם, כשצ'רצ'יל ומשפחת המלוכה נופפו לעברינו. זה היה יום שראוי לזכור. אנגליה ב-1945 הייתה באמת ארץ של תקווה ותהילה.

הודפס מחדש עם ברשות אדיבה מ "מגזין ירושליים-פוסט", השני בדצמבר, 1988.