Bernd Rev. Koschland

הרב ברנד קושלנד

(פיורת'), לונדון, בריטניה

מחושך לאור

נולדתי בפיורת' שבבוואריה, בסמוך לנירנברג- לב הנאציזם. כשמלאו לי שמונה שנים הוחלטה החלטה, ואם אני זוכר נכון הוצבה בפני- האם לעזוב או להישאר מאחור. באמצע חודש אפריל, 1939, הייתי עם אמי, ועוד הרבה ילדים והוריהם שהגיעו להמבורג בחיפוש אחר חיים חדשים. הספינה שלנו, ה-ס.ס. מנהאטן, יצאה מהנמל, ואחריה סירה קטנה שעליה אמי וללא ספק עוד הורים אחרים, כדי לתת מבט אחרון על ילדיהם. השארתי מאחור את שני הוריי, שנרצחו במחנות, וגם אחות שברחה חודשיים לאחר מכן כמשרתת. התמונה של הסירה הקטנה, עם אמי עליה למרות הזמן שחלף עדיין שמורה אצלי בזיכרון.

הזיכרון הבא שלי הוא מרגייט- ההוסטל של הבנים עם חמישים-שישים מאיתנו, ממני, הכי צעיר בגיל שמונה, עד למבוגרים יותר בגיל שש-עשרה. חלק מהילדים המבוגרים היו מייעצים לילדים הצעירים שהקשיבו להם, ולפעמים, בהסתכלות על העבר, בחרטה.

"זה מסוכן לקבל את כל המכתבים האלה מגרמניה, במיוחד אחרי הכרזת המלחמה",- ולכן כל המכתבים מהוריי הושמדו.

בספטמבר של אותה השנה היינו בבית הספר, אחרי שהיו לנו שיעורי אנגלית אינטנסיביים לפני כן. החינוך היהודי שלנו גם נמשך בדרך כלשהי. ביקרו אצלנו, או שהלכנו לבית הכנסת של הרב המקומי- הרב כהן, שמאוחר יותר יצרתי קשר עם משפחתו, ואני עדיין שומר איתם על קשר. הזמן אולי משחק משחקים, אבל מתוך ערפולי- הזמן האלה, כמה זיכרונות בכל זאת נשארים אם מבודדים אותם. עם דמי כיס של שתי פרוטות, לא יכולנו לשלוח מכתבים הביתה, שמחירם היה שתיים וחצי פרוטות; אבל יכולנו לקנות ממתקים בזיל הזול! חלק מהדברים שהבאתי עמי נשברו במהרה בידיי הצעירות. אמנם לא יהיה לי שעון- יד חדש עד אחרי המלחמה, אך חלק מהפריטים עדיין נמצאים ברשותי. תיק הנעליים  הכחול שלי, אחרי קצת תיקונים, מחזיק בתוכו את השופר שלי.

הסידור, החומש והטלית מאוחסנים הרחק, כבר לא בשימוש בטקסים. ההגדה עדיין בשימוש, וכיסוייה המקורי מנייר חום גם הוא עדיין קיים. מבחינה יהודית, הוריי ציידו אותי כשורה. צורפנו לגרסת משחק הקלאס של היכל ראודן (שמו של ההוסטל במרגייט), לתרגילים פיזיים בכניסה להוסטל, ולביקורים ב"דרימלנד", מרכז השעשועים. המשמעת הייתה מאוד קפדנית. נפגשתי אחרי המלחמה עם השומר, מר ברנרד גרוסמן, קרוב משפחתי דרך "דוד ודודה משותפים". שני שמות נוספים נשארו איתי, גוסטב מאייר, שהכרתי לפני כמה שנים בישראל, וג'ו פרטיג, שעבר איתי את השלב הראשון של הקליטה מחדש שלנו.

כשהפינוי התחיל, הגיעו כשמונה או עשרה מאתנו, דרך הארגון של בית הספר היסודי של הכפר סטאפורדשייר, שנקרא האמרוויץ'. ג'ו ואני לנו עם אדון וגברת קוטרל, בלב אנגליה הכפרית. לא היו להם ילדים, אך הם בירכו אותנו ועשו שיהיה לנו נוח. הייתה להם רק מנורת גז, אמבטיית פח, תרנגולות מאחור ואופניים, שהמנורה  עדיין הופעלה בעזרת כימיקלים. אני בספק אם הם אי פעם פגשו יהודים לפני כן, או מאז. החיים היו רגועים, אפילו שהיו הפצצות על וולשל ובירמינגהם הלא- רחוקות. בית הספר היה מקומי, בעל שלוש כיתות, והיה מנוהל בשקדנות רבה. פיקח עלינו מורה ממרגייט, שהגיע מעת לעת, מלווה בכלב גדול.

אורח חיים יהודי היה לא קל עבור שני בני תשע- ג'ו ואני היינו בגיל דומה. כשרות לא הייתה קיימת כמעט; הסתובבו שמועות על הקלה בחוקי הכשרות על ידי הרב הראשי. בראש השנה באותה השנה היו בעיות רציניות. ביום הראשון סירבנו להגיע לבית-הספר; ואחר- הצהריים לחץ הופעל ע"י המנהל ממרגייט שהתעקש שעלינו להגיע. כילדים לבד, בקושי  יכולנו להתנגד. פסח  נשמר עם מצות שאוחסנו בארון קטן ומיוחד. בשבת הלכנו כחמישה קילומטרים לקנוק-צ'ייס, שם הועבר הטקס ע"י מר ווינטר מבירמינגהם עבור כל המפונים באזור. אבל, מאחורי הקלעים, סידורים נעשו כדי להעביר אותי. לצערי עזבתי את ג'ו, אך נפגשנו פעמים רבות מאז. מה שקרה לאחרים, בכפר ומחוצה לו- איני יודע.

התחנה הבאה שלי הייתה טיילרס גרין, ליד וויקומב עילית - בהוסטל שהותיר עלי רושם עמוק עד עצם היום הזה. הייתי מנחש שרוב מי שעבר בו נשאר אורתודוקסי. ההוסטל אורגן על ידי וועדה מבית הכנסת של הרב מונק, שהיה דמות אבהית חזקה ומעוררת השראה. בנים רבים מההוסטל עדיין שומרים על קשר זה עם זה. זה היה כמו מועדון אקסקלוסיבי. הוועדה, העוזרים ונשותיהם ועוזרים נוספים גילו עניין אישי בנו; ואיך שאני רואה את זה עכשיו- יחס נוקשה אך אוהב. עשרים- וחמישה נערים מתבגרים יכולים להיות עבודה קשה! הוועדה ובמיוחד יושב הראש שלה, גילו עניין בי, עד שהצטרפתי למכללה וגם הרבה אחרי. הייתי ביחד עם גברת רוזנפלדר, באותה ועדה קהילתית במשך כמה שנים, עד למותה. הבטחתי לעצמי שאבקר את השומר ואת עוזרו ברגע שאגיע לארצות הברית- משום שהם היגרו לשם בשנת 1945. הבטחה זו קוימה בשנת 1973, כשראיתי את אדון בייר (השומר) בגיל 93 בבית אבות, מעט שפוף אך עדיין אותו אדם, ייקה מפרנקפורט שניסה להתאושש  עם קריקט.

החינוך שלנו המשיך; לחלקנו התמזל המזל ויכולנו להגיע לבית הספר המקומי לדקדוק, עם בית ספר בשבת, למרות שמעולם לא הגענו. עדיין נזכר  בריתוקים מאחת בשם גברת הט, מורה לצרפתית, שדין היעדרות נחשב אצלה  אפס במבחן- והעונש היה  ריתוק. אדם צריך לסבול מעצם היותו יהודי.

חיים יהודיים בטיילרס גרין היו מאוד אינטנסיביים, למדנו כל יום ללא קשר לשיעורי הבית שלנו, ושלוש שעות בשבת, שהועברו בנדיבות ע"י מורינו, מר וולף, עם "תרופות" מידו הימנית לחלקי גופינו, במיוחד הכתפיים ומעלה. מה שלמדנו שם נשאר איתי. המניין שלנו משך הרבה מבקרים מהסביבה, ולמעשה מבקרים באו כדי לבלות את השבת. פגשתי שם את גיסי לעתיד, הרבה לפני שהוא פגש את אחותי.

ניסיונות אחרונים ליצור קשר עם הוריי דרך הצלב האדום נעשו משם. קרובי משפחה ביקרו אותנו- ובמקרה שלי אחותי- וחברים; מעת לעת נסענו ללונדון. זה היה בילוי גדול להביא בשר מ"פרו- ווינס".

המלחמה הסתיימה, וההוסטל עבר לצפון לונדון, ובסופו של דבר התפרק ב- 1947, אחרי שמילא את מטרתו והעניק לנו התחלה מעולה בחיינו. כמובן שהתגעגעתי להוריי, אולי יותר בחיי המאוחרים מאשר בשנות המלחמה. האם התגעגעתי לחיי המשפחה? הייתה לי אחות במדינה, שחייה שלה לא היו כל- כך קלים. בהתחשב בנסיבות אני חושב שקיבלתי את הטוב ביותר ממה שהיה זמין עבורי. כמובן שהכול השפיע על דרך החשיבה שלי, בהחלט כמורה, במיוחד בהתחשב בגישה הרכה של תלמידים כיום, ושל אחרים כלפי התלמידים. הקשיחות בחיים חשובה לרווחה של אדם.  אנשים רבים, שאני מכיר וכאלה שלא,  תרמו והפכו אותי לאזרח מדינה זו . מילות תודה אינן מספיקות כדי להביע את הכרת התודה שלי כלפיהם. תשלום החזר שלא נתבקשנו לתת, יכול להיעשות רק על- ידי ועל ידי ילדי הקינדרטרנספורט, בדאגה שהעולם הזה, לא משנה איפה אנחנו חיים, יהיה מקום טוב יותר לחיות בו.

למידע נוסף:

http://hmd.org.uk/resource/bernd-koschland/