Sessi Jakobovits

שם המתרגם: גלעד בן יוסף

עמודים: 156-159

הדמות: Jakobovits Sessi

ססי יעקובוביץ'

(דציאלאוסקי, לייפציג), מונטראול, קנדה

כשהייתי בת אחת- עשרה, עזבתי עם שני אחיי, האחד בן שלוש-עשרה והשני בן חמש-עשרה, את לייפציג, ב-29 בנובמבר, אל מקום המפגש בברלין עבור ילדים שנבחרו מכמה ערים.

במשך השנים, הסתכלתי רבות על ילדיי ונכדיי, ושאלתי את עצמי "האם הייתי יכולה לשלוח את הילד הזה אל הלא- נודע, אפילו כדי להציל את חייו?"

כפי שהודרכנו על ידי אמנו האהובה, כולנו ישבנו ליד החלון כשהרכבת יצאה מהתחנה של ברלין, ואחרי רגע קט עברנו מעל הגשר שהיא עמדה לרגליו, כפי שסוכם, כדי שהיא תוכל לראות את הילדים האהובים שלה בפעם האחרונה, וכדי לנופף לשלום באומץ ובחיוך רק עוד פעם אחת. את הסצנה הזאת אני אזכור תמיד!

על מנת להעביר את הזמן, ומכיוון שלא היה להם שותפים אחרים, אחיי לימדו אותי את היסודות של משחק השחמט, ומאז, בכל דרך המתקבלת על הדעת, לקחו את האחריות של להיות אב ואם עבורי, אחריות שהם עדיין שומרים עד היום הזה. נסענו עם בת דודה שלי, הגדולה ממני בשלוש שנים.

איזו הקלה אדירה הייתה כשחצינו בבטחה להולנד! כשהרכבת צברה מהירות שוב, שתי נשים צעירות הלכו לאורך הרכבת, ופתחו את הדלתות של הקרונות. דמיינו את השמחה שלנו כשהן פתחו את הדלת ושאלו "האם יש כאן ילדים מדציאלאוסקי?" אלה היו בנות הדודות ההולנדיות של אבי, שעלו על הרכבת כשנכנסו להולנד, סיפקו כריכים ופירות לכל הילדים על הרכבת, שמומנו על ידי הקהילות היהודיות של רוטרדם ואמסטרדם.

אחרי הצהריים שיכנו אותנו בבקתות של אתר נופש נהדר לחופשת הקיץ, "דוברקורט ביי".

אפילו שזו הייתה הרפתקה מדהימה, בתור קבוצה של כשישים וחמישה צעירים אורתודוקסים מתוך מעל 250 בסך הכל, כעת עמדנו מול האתגר הראשון בחיינו הבוגרים. המטרה הראשונית הייתה להציל את חיינו, וכעת נפלה על כתפיהם של בני ארבע-עשרה וחמש-עשרה האחריות לשמור על המסורת שלנו. הם ארגנו תפילות וחילקו חובות. אחרי זמן מה הגיע שישי בערב, וקיבצנו את עצמינו בפינה ושרנו זמירות, המנגינות המסורתיות של שבת כפי שלמדנו בביתנו.

מספר משלחות יהודיות באו לבקר. ניסיונותינו לשמר את המסורות החזקות שלנו הוכרו כעת, וסיפקו לנו סידורים ואפילו ספר תורה קטן לטקסים. בין המבקרים היו כמה אנשים מדהימים מלידס, שהובלו על ידי האדון המנוח מארק לייבוביץ'. המשלחת מלידס החליטו לפעול, ואכן כך היה. יהדות לידס תמיד הייתה מאוד מסורתית בבית וזהותה עם מטרות יהודיות הייתה חיובית. רבים מהם ברחו בעצמם מאירופה בתחילת המאה, ולאחר מכן מרוסיה ומפולין. רבים מהם הסתדרו היטב (לדוגמא אדון מונטג בורטון, משפחת לואיס ומשפחת זיף) וכעת השיבו בטוב לב.

בהרוגייט היה בית חולים לילדים יהודיים. הוא היה כשר והייתה לו אם בית, אך בהיותו ריק שוכנו שם כשלושים וחמש בנות שמרניות מדוברקורט. היינו באתר הנופש רק שבוע לפני שהגיעה ההזדמנות שלנו. אבל, עבורי זה היה רגע עצוב. כבר אמרתי להתראות להוריי האהובים, ועכשיו הגיע הזמן לעזוב גם את אחיי. אבל אחיי הפצירו בי מאוד ללכת. "אתה תהיה עם בת הדודה שלך אסתר, שהבטיחה לשמור עליך. לך, זה לטובתך!" לצערי, שותפתי לבקתה מדוברקורט ואני ארזנו את מעט חפצינו, ואז לפתע הדלת נפתחה לרווחה ואחיה ואחיי נכנסו וצעקו בהתרגשות  "לא תאמינו, אנחנו באים גם!" הועדה של לידס החליטה שלא ניתן להפריד אחים. אחיהן של בנות הנוסעות להוסטל יילקחו למשפחות פרטיות בלידס, עד שהוסטל לבנים יפתח. לידס, אחרי הכל, הייתה קרובה מאוד להארוגייט. כל כך שמחתי!

אני זוכרת היטב את פניה הנעימות של אם הבית ואת המזג שלה. אבל בכנות, איני חושבת שהיא ידעה מה נפל עליה כשהגענו אליה. והנה היא הייתה, אחראית על קבוצה רועשת של נשים צעירות בריאות, עם אנרגיות ללא גבולות. איך למנוע מהן לעשות שטויות? היו לנו משחקים והרים של צמר ומחטים לסריגה. הבנות המבוגרות יותר לימדו את הצעירות איך לסרוג. כמה שימושי זה היה שנתיים לאחר מכן, כשיכולתי לעשות מעט במלחמה ולתפור כפפות, גרביים וצעיפים למען חיילים בריטיים. היינו כה שמחות ללכת לבית הכנסת שוב בשבת בבוקר. אחרי הצהריים כמה נשים הזמינו אותנו והכירו לנו תה אנגלי.

אחיינו נלקחו בינתיים למשפחות פרטיות בלידס. כולם שוכנו בבתים, חוץ מאחיי. אף-אחד לא הציע לקחת שני ילדים. השיחה האחרונה הייתה לזוג מיוחד- ג'ימי ופני לואיס. "פני, יש לנו פה שני אחים ואל אף שאנחנו יודעים שהצעת את ביתך רק לילד אחד, מה דעתך על לקחת שניים?" גברת לואיס לא היססה לרגע. "בוודאי, אמצא מקום לשניים" והיא מצאה מקום לישון, ומקום בלב שלה. שלושה שבועות לאחר מכן התקשרו אליה שוב, "פני, לילדים שלך יש אח שלישי. הנאצים כלאו אותו בליל הבדולח, אפילו שהיה אז רק בן שבע- עשרה. הוא שוחרר ע"י מסמכי קבלה לאוניברסיטת לונדון, אך זה היה תהליך מזויף על מנת לשחרר אותו ולהוציא אותו מגרמניה. הוא בדיוק הגיע לאנגליה, מה את אומרת?" וגברת לואיס השיבה "מצאתי מקום לשניים, נדחוף את המיטות זו אל זו ונעשה מקום לשלושה." (כשעזבנו לאנגליה לא ידענו אם אחינו היה בחיים. הרביעי- הבכור, נשאר עם הורינו, ובשנות המלחמה התחבא בהולנד ושרד בנס)

כשאחיי הצטרפו למשק הבית של משפחת לואיס, במהרה כולם הכירו זה את זה, בעיקר בגלל שלבני הזוג לואיס היה בן בגיל שלוש-עשרה. בתם הייתה בפנימייה. כמובן שהם דיברו על אחותם היחידה בת האחת עשרה, וביום ראשון אחר הצהריים אדון לואיס הסיע את כולם במכונית שלו והם באו לבקר אותי בהרוגייט. ברגע שראתה אותי, גברת לואיס שמה את ידיה מעליה בחיבוק אימהי חם, ושמה מטבע בריטי ביד שלי. הייתי נבוכה במידה מסוימת בטוב הלב של האישה הזרה הזאת, והסתכלתי על הכסף האנגלי הראשון שלי, ולא הבנתי מה ערכו. כל מה שראיתי הוא אישה זעירה, בקושי מטר וחצי, עם לב ענק, ונדיבות עד אין קץ. בהתאם לכוונותיהם, ועדת לידס פתחה הוסטל לבנים חצי שנה מאוחר יותר. שלושת אחיי עברו אליו ואני עברתי לגור בבית משפחת לואיס, ובלבם.