Rose Harurger

שם המתרגמ/ת: תומר גלילי

כיתה: י"א4

עמודים: 138-139

הדמות: ROSE HARURGER

רוז הארורגר

(מיינזר, פרנקפורט), אריזונה, ארה"ב

לאור העובדה שגידלו אותי מוגנת יתר על המידה ובאהבה גדולה, הקושי הגדול ביותר שעברתי הגיע בגיל אחת-עשרה – כאשר נדחפתי בעל כורחי לסביבה שונה לחלוטין. ב-12 ביוני, 1939, נאספתי יחד עם מאות ילדים אחרים, במימון  ה"קינדרטרנספורט", נצמדתי לאמי בפעם האחרונה. מספר רגעים לאחר מכן, מוכה יגון ומרוסקת, מצאתי את עצמי על הרכבת המועדת לתעלה האנגלית.

לא הפסקתי לחשוב על אמי ועל אחותי, תוהה אם אי פעם אראה אותן שוב. זה לא קרה!

מאוחר יותר בבוקר ההוא התקבצנו באחת מתחנות הרכבת העצומות של לונדון. כשה'ביג בן' הודיע על השעה שלוש, אני הייתי היחידה שנשארה לבד בתחנת הרכבת הענקית. הקולות המרתיעים והרעשים המהדהדים שלה רק הגבירו את מצב החרדה שלי. דמעות מלוחות זלגו בחופשיות מעיני, טעמן מסתנן בין שפתיי אל תוך פי. אישה צעירה בעלת שיער קצר, בלונדיני ומדובלל, וחיוך חם התקדמה לעברי. היא העלתה אותי על רכבת המיועדת ללידס (עיר בבריטניה). היא הסבירה את נוכחותי ליושבי התא האחרים, חיבקה אותי חיבוק מהיר, ונעלמה. ללא תנועה, התיישבתי על יד החלון, אזור הכפר האנגלי חולף מולי, הדמעות עולות שוב, חמות ולוהטות. למרות שלא ידעתי אנגלית, ידעתי שהם דיברו עליי. מהנהנים בראשיהם עם עיניים מרחמות מכוונות לעברי, כאשר תגובות על ה'פליטה היהודייה הקטנה' הסתובבו לכל עבר.

כשלבסוף הגעתי הסתכלתי בפרצופים הזרים של העוברים ושבים. לפתע, אישה נמוכה ושמנמנה בשנות השלושים לחייה הופיעה משום מקום. בגרמנית קלוקלת היא שאלה אותי לשמי. בהתעלמות מן העליבות שלי, היא ניתבה אותי מחוץ לתחנה ואל החשמלית. בדממה, נסענו במשך כעשרים דקות. בסוף המסלול, חיכה לנו אדם נאה ובעל מבנה בינוני ושיער שחור גלי. הוא חייך והוריד אותי מן העגלה. האישה הציגה אותו כבעלה. הוא עבד במפעל קרוב. הוא נתפס בעיני מיד כג'נטלמן נחמד, ובמהלך שבע השנים שלי עם המשפחה התפיסה הזאת אושרה בעיניי שוב ושוב. הוא לקח את המזוודה שלי והתחלנו ללכת. מותשת מחוסר שינה ואוכל, נגררתי מאחור. רחובות אבן אינסופיים שכבו תחת שורות על גבי שורות של בתים מדורגים קטנים – כולם זהים – עומדים זה מול זה. כשטיפסתי במדרגות הבטון התלולות, דלת  ביתם של משפחת האמנה החדשה שלי נפתחה וחיי החדשים החלו.

הכול היה מנוגד באופן מוחלט לדרך שבה גדלתי. האישה הייתה קנטרנית ושתלטנית, שולטת בבית הקטן והלא מטופח כגנרל מפקד. למזלי, בנם הקטן בן החמש, זאטוט אהוב, צידד בי רוב הזמן. זה לא היה קל! המאבק שלי לשרוד את השנים המוקדמות האלו, רגשית יותר מכל דבר אחר, היה מוטל בספק בזמנים מסוימים. אבל אני הצלחתי, ככל הנראה בזכות הגיל שלי!

אני מרגישה שאני בן אדם יותר טוב בזכות זה, ואינני  לוקחת שום דבר כמובן מאליו.