Ilse Haas

שם המתרגם/ת: אלעד רון

כיתה: יג'

עמודים:  133-135

הדמות: Ilse Hass

אילזה האס

(פיליפזון, לייפציג) טורקי, בריטניה

בטרם עזבתי את גרמניה ביוני 1939 אבי לקח אותי לראות את אמו בת ה-79 בסאשנהאגן, סמוך להאנובר, בה חיו קרובי מאז המאה ה-17. ביליתי ימי חג מאושרים רבים בסאשנהאגן. סבתי חייתה שם בתנאים צנועים עד מאוד עם בכור בניה, שהתעוור במלחמת העולם הראשונה, ועם רעייתו. בתם בת השתי-עשרה לא הייתה שם , אלא בפנימייה היהודית.

בעוד הוריי היו ענייניים לגבי עזיבתי, היחס שלי אליה היה מאוד רגיש. דיברתי כל הלילה עם דודתי האהובה על סיכוייהם ועל בריחתי אל הלא נודע.

מוקדם יותר באותו היום נפרדתי לשלום מאמי ומאחי בלייפציג. עד שהיו לי ילדים משלי לא שיערתי בנפשי כיצד אמי האומללה בוודאי הרגישה. בהיותי בת חמש- עשרה , הגדולה בטרדותי הייתה שלא אפרוץ בבכי.

למחרת אבי לקח אותי אל האנובר, לקינדר-טרנספורט. בדרך פגשנו באחותו היחידה. בצירוף מקרים נזדמנו לתחנה דודנים של אבי שבתם היחידה פריידל, כבת חמש, נסעה לבדה אל אנגליה באותו משלוח עצמו.

פריידל ואני רחשנו מיד חיבה זו לזו. המסע כולו עבר עלינו יחדיו, אך לאחר מכן מעולם לא הצלחתי ליצור עמה קשר שנית. כעת אף את שם משפחתה איני זוכרת.

האפוטרופוסים שלי, כומר אנגלי ורעייתו, פגשו אותי בלונדון. מתוך טוב לבם החליטו לאמץ ילד יהודי-גרמני זר, ואני הייתי בת המזל. הם הסיעו אותי לביתם בסאסקס בו גרו עם משפחתם הצעירה, ועודני קשורה אליהם. הם הסבים היחידים שילדיי מכירים, ילדיהם הם דודיהם ודודותיהם של ילדיי ונכדיהם הם להם דודנים. למרות שהיו כה נדיבים כלפי, באותם ימים ראשונים בסביבתי החדשה הייתי בודדה עד מאוד וחולת געגועים יותר מאשר חשבתי. חייתי רק למען מכתבים מהוריי ומחבריי.

כששמעתי על פרוץ המלחמה בכיתי, בכיתי ובכיתי כי ידעתי בדיוק איזה גורל מצפה ליהודים שנשארו מאחור בגרמניה. אף מכר קרוב שלי לא הצליח להגר. כמובן שאף אחד לא האמין לי וחשבו שאני היסטרית במקצת.

לזמן-מה קיבלתי מכתבים מהוריי דרך דודניהם בלוקסמבורג. משפחתי האנגלית בכל אופן לא ראתה זאת בעין יפה, בהיותם כמובן בלתי חוקיים בעליל. הם עקרו לויימאות' באותו זמן ושם הלכתי לבית הספר. אך היה עלי להתרחק מאזור החוף, היות וסווגתי כ"אויבת זרה". לבסוף נערך לי שימוע והורשיתי להישאר חופשיה.

עד 1942 לא באמת הסתדרתי. אז התחלתי בלימודי כאחות בבית החולים גאיס. באותו זמן שכן בגאיס בית הספר לרפואה היחיד בלונדון שקיבל זרות ללימודי אחיות, הודות לתורמת נאורה וליברלית.

חיי כאחות מתלמדת קשים היו. נדרשנו לעבוד שעות ארוכות והוטלה עלינו משמעת נוקשה ללא הרף. הרווחתי רק שלושים שילינג (פאונד וחצי) לחודש! רכשתי חברים רבים ולמרות העליות והמורדות שבחיי, נהניתי מעבודתי וחשתי סיפוק. בראשית 1943 הודעות הצלב האדום, אליהם התרגלתי, מאת הוריי- שעד כה הגיעו פעם בחודש –חדלו להגיע ולבי נשבר.

למרבה המזל היו בנות פליטות אחדות נוספות  בגאיס, ותמכנו זו בזו ככל יכולתנו, בידיעתנו את האמת המרה.

ביום סיום המלחמה פגשתי בבעלי לעתיד, אז סטודנט לרפואה, שבא לאנגליה עם הוריו מצ'כוסלובקיה. הוא התגייס לצבא ב-1948 ומפאת קוצר הזמן נישאנו בבית כנסת בשמונה-עשר במאי באותה שנה. הורי המאמצים  העניקו לי חתונה נפלאה. זמן קצר לאחר מכן נשלח בעלי לחוץ-לארץ. עת שהה שם סיימתי את הכשרתי כמיילדת ושבתי לגאיס כאחות מוסמכת במחלקת הילדים במשכורת חלומית של מאה וארבעים פאונד לשנה.

באותה השנה גם לקיתי בשיתוק ממנו מעולם לא החלמתי לחלוטין. שנים קשות באו. בני נולד ב-1958 ולאחר מכן בת ב-1960. מיד לאחר מכן נעשה בעלי רופא ילדים מייעץ  בטורקי ואקסטר ועברנו לדבון המקסימה. שם נולדו לי עוד שתי בנות, אחת למרבה הצער,  עם שיתוק עצבי שרדה רק שישה שבועות. שלושת האחרים מבוגרים עכשיו, כולם בעלי השכלה גבוהה.

פרט להקמת משפחה וניהול הבית מכיסא גלגלים, עבדתי שנים רבות עבור לשכת הייעוץ לאזרח  ונטלתי חלק במופעי צדקה ובוועדות מגוונות.

הרבינו לנסוע, אך תמיד שמחנו לשוב לביתנו המקסים באנגליה, ארצנו המאמצת שהיטיבה עמנו עד מאוד.