Gretel Howard

שם המתרגמ/ת: נויה וולובסקי

כיתה: י"9

עמודים: 151-153

הדמות: GRETEL HOWARD

גרטל הווארד

(סימון, בודנפלד), אוקספורד, בריטניה

נולדתי במקום קטן בשם בודנפלד. זה היה מקום מאוד חברותי ובגלל שהחנות הגדולה היחידה הייתה של ההורים שלי, היינו מעורבים בכל מה שקרה בשכונה. לי ולאחי הייתה ילדות מאוד טובה והרבה חברים.

הייתי בת 11 כשבדיוק התקבלתי לבית הפר תיכון באזור אוסלר, נסיעה ברכבת של רק חצי שעה. אפילו שהתלמידים אף פעם לא ממש הציקו לי ברכבת, הרגשתי מאוד לא בנוח והרבה פעמים ישבתי בקרון בלעדיהם.

אחרי כמה זמן התלמידים בבית ספר שלי נהיו רעים כלפי. הם קראו לי בשמות, סירבו לשבת לידי בכיתה ואפילו הרביצו לי בהפסקות בלי סיבה, והוריי התבקשו להוציא אותי מבית הספר למען ביטחוני האישי.

אז הלכתי לבית הספר האזורי, עם החברים שלי, כך  לפחות חשבתי, אבל גיליתי שהם כבר לא חברים שלי. מלבד ההצקות על כך שעזבתי את התיכון הקודם שלי, דפוס ההצקות הקודם חזר על עצמו, רק יותר גרוע.

לא יכולנו ללכת לשחות (כי אולי נלכלך את המים), ללכת לקולנוע או למסעדה או לבית קפה. בכל מקום אמרו "יהודים אסורים פה".

החנות של אבא שלי הפסיקה להניב רווחים, וכמה אנשים טובים ונאמנים היו באים מהדלת האחורית של החנות בחושך לקנות כמה דברים, רק כדי להראות שהם לא נאצים. כשהם נתפסו, הענישו אותם. במשך היום עמד נאצי בפתח החנות ושמר כדי לוודא שאף אחד לא נכנס.

ב 1936 אחי, בגיל 16, הצליח לברוח להולנד וההורים החליטו שגם אני צריכה לעזוב את הבית, אבל לאן אני יכולה ללכת ? בסוף, הם שלחו אותי לבית יתומים יהודי במקום שנקרא פאדרבורן ושם נשארתי עד גיל 14. אף פעם לא ראיתי שוב את הבית שלי כי ההורים שלי הוכרחו למכור אותו, במחיר הרבה יותר נמוך משוויו האמיתי, לנאצי הגדול ביותר באזור, ואז נאלצו לעזוב את הבית.

הם עברו לעיר גדולה שנקראה בוחום בווסטפליה, ושם  ניהלו בית מלון יהודי גדול. אני הצטרפתי אליהם לשם וכולנו אהבנו את החיים. אבל גם תקופה זו נמשכה לזמן קצר מאוד. ב- 9 בנובמבר 1938, בדומה לבתי הכנסת בכל מקום, המלון נשרף. זה היה נס שאף אחד לא מת וזה קרה בזכות זר שנכנס ב 9 בערב, כשהוא במצב נורא, וצעק לכולם לעזוב כי הנאצים בדרך לשרוף את המלון. רצנו מבוהלים לקומה העליונה של בית המלון הסתגרנו בחדר השינה וחסמנו את הדלתות. הם נכנסו ושמענו אותם שוברים רהיטים, ומעיפים את כל מה שהם ראו בזמן שהם חיפשו אותנו.

אחרי כמה זמן - זה הרגיש כמו שעות - היה שקט. ראינו מהחלון שההמון  עדיין שם, אז מה יכול לקרות? הורדנו את המחסומים ופתחנו בזהירות את הדלת ונגלה לעינינו מה שקרה. הרחנו עשן ושמענו את השברים של הרהיטים המנופצים נשרפים. הגענו למדרגות, אבל היה הרבה עשן אז חזרנו. כשהיינו בקומה השלישית, עבר כמובן כבר הרבה זמן, היה שקט בתוך ומחוץ לבית המלון. חזרנו לחדר שינה, קשרנו כמה מצעים, פתחנו את החלון והתכוננו לרדת, אבל הנאצים בחוץ צעקו "הנה הם" ושורת נאצים עמדו מתחתינו מחזיקים את הגרזנים שלהם וצועקים "תחזרו יהודים". המסר היה ברור. נועדנו להישרף עם הבית. היינו מפוחדים ולא הייתה לנו ברירה אלה להצטופף בפינה ולחכות לגורל שלנו. אני לא יודעת כמה זמן ישבנו שם, אבל פתאום היו דפיקות וצעקות על הדלת, והוראה להזיז את הארון ולהכניס את מי שדופק בדלת. לא היה לנו כוח לזוז והיינו לגמרי מפוחדים, אז לא עשינו כלום. בסוף הדלת נשברה ועמד שם איש SS. בקול עדין הוא אמר "אני לא אפגע בכם, באתי לעזור לכם". כמובן שלא האמנו לו ולא זזנו. הוא רק עמד שם וחיכה. אחרי כמה זמן, הריח של האש הגיע לחדר השינה והבנו שאין עוד הרבה זמן בכל מקרה. או שנחנק מהעשן, או שהנאצי יהרוג אותנו, אז לא היה לנו מה להפסיד. כולנו החזקנו ידיים וירדנו איתו במדרגות ויצאנו החוצה.

אז, שוב, הלכנו וכל הזמן הסתכלנו לאחור בהמתנה לכך שיגררו אותנו. ביקרנו אצל כמה חברים יהודים שלנו ומצאנו הרס ופניקה בכל מקום. חלק עזבו הכל וברחו, אף אחד לא ידע לאן, וחלק ניסו להישאר ולהתמודד עם זה הכי טוב שהם יכולים. סוף סוף הגענו לבית שנהרס רק במקצת, כי הבית והחנות נמכרו בדיוק למישהו לא יהודי והחברים שלנו חיכו לוויזה כדי לטוס לאמריקה. הם בנדיבות הציעו לנו מקלט.

בבוקר הייתה המולה מסוג אחר. טנדר עצר ונפתח וראינו אנשים שאנחנו מכירים יושבים בו אומללים. כמה שוטרים באו לקחת את אבא שלי ואת האבא והבן של הבית לחקירה בתחנת משטרה, ככה אמרו לנו. אבל אף אחד מאתנו לא האמין לזה והם אף פעם לא חזרו. אחרי זה הבנו שכולם נלקחו למחנה ריכוז.

בוקר אחד כמה נשים זרות באו לראות את אימא שלי. נראה שבגלל מה שקרה, אנגליה הציעה לקחת כמה ילדים, והשאירו את ההחלטה לוועדת הרווחה. בגלל שהיינו חסרי בית הייתי בין הראשונים להיבחר.

לאחר שידור טלוויזיוני אודותינו, אנשים מכל רחבי אנגליה הציעו לארח ילדים. חלקם באו באופן אישי כדי לבחור. הצעירים הלכו מהר, ואותנו המבוגרים יותר, אנשים לא ממש רצו. נשלחתי למשפחה בוולסיי, ליד ליברפול, כנראה כדי לשמה חברה לבתם בת 12. אבל הסיבה האמתית שבגללה רצו אותי הייתה כדי לבצע את עבודות בית בזול.  לא מפתיע שלא ממש הייתי שמחה שם. מה שבאמת רציתי היה ללכת לפנימיה אבל, כמובן, זה הצריך כסף. אפילו לא יכולתי ללכת לבית ספר רגיל בגלל שבזמנו נהוג היה לסיים את בית הספר בגיל 14.

לא היה לנו מושג איפה אבי נמצא או אפילו אם הוא חי או מת. וגם הוא כמובן לא ידע מה קרה איתנו, אז אפשר לדמיין את מצבו כששוחרר ממחנה הריכוז, ומצא את אמי רק בשביל לגלות שהילדה שלו נשלחה לאנגליה, שנתפסה כבלתי  ניתנת להשגה בשבילו. לא מפתיע שהייתה לו התמוטטות עצבים.

ניתן היה לצאת מגרמניה רק באישור עבודה, ולהורים שלי היה מזל שהם מצאו עבודה באוקספורד. אז כמה ימים לפני שפרצה מלחמה, הורי עזבו את גרמניה, ועברו בדרך בהולנד במאמץ לשכנע את אחי להצטרף אתם לאנגליה. הוא היה אז בן 20, הוא לא ראה את ההורים שלו 4 שנים והיה מאושר עם המשפחה שאימצה אותו. הוא הבטיח שהוא יבוא לביקור בחג המולד, אבל אז היה מאוחר מדי והמלחמה פרצה.

אחרי המלחמה למדנו שהוא והמשפחה הטובה שהחביאה אותו במשך 3 שנים במשך הכיבוש, נורו שבועיים לפני השחרור, כשמישהו הסגיר אותם לגרמנים. אני חושבת שאבי מעולם לא התאושש והוא מת כמה שנים לאחר מכן. אמי חיה עד גיל 85 ונפטרה באוקספורד ב-1983.