Arnolnd And Annie Harris

שם המתרגמ/ת: תומר גלילי

כיתה: י"א4

עמודים:139-141

הדמות: ARNOLD AND ANNIE HARRIS

ארנולד ואנני האריס

כפי שסופר על ידי בנם, אנסל האריס, לונדון

דפדפתי בעלון המזכרת של האיחוד מיוני 1989 ומיד ראיתי את השמות: ג'ון (מנפרד) סילברמן, אלפרד ג'קל וקורט מרקס. הם היו 'בני בדפורד' שלנו.

ביומנו של אבי המנוח מה17 באוקטובר 1939 כתוב: ''עברנו לרחוב סידני 2, בדפורד''. וארבעה ימים מאוחר יותר: "ערכנו את קבלת השבת הראשונה שלנו פה. שלושים ושישה בני ההוסטל ושש בנות פליטות נכחו. לאחר מכן, ערכנו קידוש.

בכדי להתחיל להבין את המשמעות של כל זה עבור אותם ארבעים ושניים אנשים צעירים, עלי להציע לכם רקע קצר.

מי היו אותם "ילדי הוסטל"? בנים שנעקרו מבתיהם האורתודוקסים, בני מעמד הביניים, בעיקר מקלן, בתחילת 1939. חלק היו בני פחות מעשר, אף לא אחד יותר מחמש- עשרה. אחרים הגיעו באוגוסט 1939. הם באו תחת חסות 'קרן החסות השבועית של גבעת דוליס ומועצת הפליטים של קריקלווד'. ההשראה והכוח המניע שלה היה הרבי שלי, וחבר קרוב של הורי, לואיס רבינוביץ' המנוח. הורי היו חברים פעילים במועצה זו.

הילדים שפונו לבדפורד, נעקרו כתוצאה מכך בפעם השנייה באותה השנה. אך הפעם הם הועברו לסביבה אפילו יותר מסובכת וכמעט בלתי נתפסת: אויבים זרים, מאוחסנים בעיקר בבתי מעמד הפועלים, עדיין לא דוברים את השפה, בעיירה שתושבה היהודי היחיד היה הקולונל ויילי כהן. הם היו אבודים  ומבולבלים לחלוטין.

כך, בימים הראשונים של המלחמה קפטן לואיס רבינוביץ', כעת רב צבאי, קרא להורי ושאל אם הם יוכלו ללכת לבדפורד ולראות כיצד הילדים מסתדרים, הם יכלו רק להסכים. ראש השנה באותה השנה חל ב-14 בספטמבר. עד התאריך הזה אבי כבר היה בבדפורד, וארגן טקסים. הורי החליטו שמוטלות עליהם החובה והאחריות לנסות ולספק ולו במעט את מה שילדים האלה איבדו והיו זקוקים לו נואשות. לכן הם עברו לבדפורד. מספר חודשים לאחר מכן, היומן מתעד שביום שישי אחד תשעה בנים נשארו לארוחת ערב. 23 בפברואר, 1940: " זה היה כרוך בהרבה עבודה עבור אנני. אך היא אמרה: "זה היה שווה את זה. אילולא חסדו של אלוהים בני היה יכול להיות אחד מהילדים האלה"."

הבית שלנו היה בית פתוח לילדים האלה. לעתים, אם ילד היה זקוק לכך, הוא או היא היו גרים איתנו. ג'יסלה ג'קל, אני זוכר, הייתה אחת מהם. לבסוף הבית שלנו נהיה ה'מרכז', מרכז הנוער היהודי בבדפורד, והמרכז לקהילה ההולכת וגדלה של פליטים יהודים, אנשי ונשות שירות הצבא.

מלבד ניהול בית המשפחה (למען האמת, לעתים קרובות זה היה במקום השני), לימוד בכיתות העברית שהם הקימו, ביקור בקהילות מרוחקות בהן חלק מהילדים התאכסנו, אמי התנהגה כאם מאמצת לאותם ילדים שהמשיכו לגור במקומות הלינה שלהם. היא גם ייעצה לאמהות המאמצות שכמעט ללא יוצא מן הכלל הראו אהבה יוצאת דופן ל'ילדים הגרמנים' האלה. היא בנתה מוניטין שכזה, כפי שהיומן מתאר: "כאשר האחראי על השיכון בבית הספר ע"ש אואן התקשה למצוא מגורים לילדים הוא אמר:"ברבים מהבתים שאליהם אני מתקשר בכדי למצוא מקום לילדים שלי, לעתים קרובות התשובה היא שאם הם הילדים של גברת האריס, ניקח אותם"."

אבי טיפל בהכנות בר-המצווה של הבנים. הוא נלחם להבטיח עבודה לילדים המבוגרים יותר. הוא הצליח להשיג לג'ון סילברמן את עבודתו הראשונה, כפקיד תחבורה. הוא הצליח להשיג לשניים מהבנים מקומות בחינם בבית הספר המודרני בבדפורד. המנהל ראה זאת כתרומה של בית הספר לרווחתם של הילדים הפליטים. רולף ויינברג הלך ללמוד אנגלית במכללת טריניטי שבקיימברידג'. וולטר האוסמן, למרבה הצער, נהרג בתאונת טיסה. הוא עזר לאחרים כמו שמואל קוניגסהופר, להצטרף ל'הכשרה' ולבסוף לבצע עלייה.

לעתים קרובות אני נזכר בתפקיד הבלתי ניתן להערכה שמילאו הוריי בחייהם של הילדים והילדות השכולים האלה. ביום הולדתו השבעים של אבי (1964) , הם הציגו בפניהם עותק כרוך במיוחד וחתום של ספרה של קרן גרסון, "הם באו כילדים", אשר מכיל הוקרה בשבילו. מבין עצי קק"ל הרבים שהוקדשו להם ב'חתונת הזהב' (יום הנישואין ה-50) שלהם, היה אחד מהאחים תומשוף מישראל.

לואיס רבינוביץ' כתב בהספדו על ארנולד האריס: '' הרבנים שלנו לימדו אותנו ש'מי שמציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו' - מה עלי לומר על אחד שניתן לו להציל מאות? ארנולד ואנני האריס היו החזית של עבודת החסד הזאת בכל צורה … אף ילד לא קיבל אהבה ומסירות מהוריהם הטבעיים שהייתה גדולה יותר מזו שקיבלו הילדים האלה מהוריהם המאמצים ארנולד ואנני האריס."