Walter Gluckman

שם המתרגם: גלעד בן יוסף

כיתה: יב4

עמודים: 121-122

הדמות: Walter Gluckman

וולטר גלוקמן

(ברלין), אלסטרי, הרצ., אנגליה

מעון "אילינג" 50 שנה אחרי- סיפור הצלחה.

המעון נפתח ביוני 1939, וסובסד במלואו ע"י הקהילה היהודית של אילינג עבור כעשרים ילדי קינדר-טראנספורט, בני חמש-עשרה עד שש-עשרה. מטרותיו היו להעניק להם בית, ללמד אותם אנגלית, וללמד אותם מלאכה או סחר על מנת שבתוך שלוש שנים הם יהיו עצמאיים לגמרי. המעון נסגר ב1942, ומטרותיו הושגו במלואן.

תיאור זה הינו קצר מאוד, ולעולם לא יוכל לייצג את החברויות והרגשות שהתפתחו בהדרגה אצל הדיירים כלפי המנהיגות האדירה, ההדרכה, והחום של אם הבית- הגברת אירמה רוז המנוחה. במעון נזרקו יחדיו עשרים בנים מכל רחבי גרמניה ואוסטריה, ורובם לא ראו את משפחתם יותר. הנסיבות לא יכלו להיות יותר קשות. המלחמה פרצה עם כל הטראומות שלה. חצי מהבנים נעצרו, וגם הטבחית של המעון ובעלה. אחד מהבנים איבד את חייו כשהאוניה שלקחה אותו למעצר הותקפה וטבעה. אחרי זה סופק לנו מזון- אוכל אנגלי שלעולם לא ירגיש כמו בבית. דמי כיס של שילינג אחד היו צריכים להספיק לנו לשבוע שלם, ואת המשכורות שלנו היינו צריכים להפקיד.

אני זוכר בבירור את אחד מרגעי השיא של השבוע, שהיה קפה ועוגה אחרי ארוחת הערב בכל ערב שישי. כשהמעון נסגר ב-1942 וכל הבנים התפזרו במגורים שונים, גברת רוז הזמינה אותנו לקפה ועוגה כל ערב שישי, ובכך עזרה לנו לשמור על קשר.

חלק מהבנים התנדבו בצבא לאחר מכן, ובסוף המלחמה כחצי מאיתנו היגרו. המבט לעתיד וההשראה שבהתכנסות השבועית ממש הפכה אותנו למשפחה. אחרי שהתחתנו ובנינו בתים משלנו, חילקנו תורים באירוח הפגישה החודשית. את רוב השמחות שלנו עשינו ביחד, והילדים שלנו התייחסו לגברת רוז ולאחותה כסבתות נוספות. שתיהן תמיד הגיעו לימי ההולדת שלהם עם מתנות קטנות.

ביום השנה החמש-עשרה לעזיבת המעון, הרגשנו שאנחנו רוצים להודות לקהילת אילינג ע"י הצעת הגעתנו לקבלת שבת וקידוש מיוחד, שבו התכוונו לתרום לזכר 1939-42. למרבה הצער הרעיון לא התקבל, כנראה מכיוון שהדור הקודם כבר לא היה בחיים. במקום זה, הגענו לאיחוד והתרומה הלכה לבית החולים הגדול לילדים ברחוב אורמונד. במעשה המדהים הזה גילינו לאן הלכו שני אנדים ששהו איתנו במעון, ואחד מהם אף הגיע מארצות הברית.

אני קורא לזה סיפור הצלחה. מנסיבות איומות יצא משהו טוב וחיובי. אפילו שאנחנו כבר בגיל פרישה, אנחנו עדיין מקיימים פגישות חודשיות ונמשיך לעשות כן כל עוד אנחנו יכולים.