Marga Goren-Gothelf

שם המתרגמת: קורל גרופר

כיתה: י"ב3

עמודים: 125-126

הדמות: Martha Goren-Gothelf

מרגה גורן-גות'לף

(ברנדנבורג, גרמניה), ראשון לציון, ישראל

הייתי אחת מחמישים ושישה ילדים בגילאי שלוש-עשרה עד חמש-עשרה, שקיבלו היתר להיכנס לאנגליה מזבונשין. גורשנו מגרמניה לזבונשין ב-28 באוקטובר 1938 מכיוון שהורינו החזיקו דרכונים פולנים. הממשלה הפולנית הכריזה שהיא לא תחדש את הדרכונים הללו אם מחזיקיהם התגוררו מחוץ לפולין יותר מחמש שנים. הגרמנים החליטו לגרש את כל הנתינים הפולנים היהודים. הגירוש הזה היה הגורם ל"ליל הבדולח", כאשר הוריו של הרשל גרינשפן היו מבין המגורשים מהאנובר, שנורו ליד הגבולות הפולניים.

הקבוצה שלנו עזבה את זבונשין ב-15- בינואר 1939 לגדיניה, שם עלינו על האונייה הפולנית ורשאווה ללונדון. גם הים הבלטי וגם הים הצפוני היו מאוד קשים להפלגה. כאשר הפקידים הגרמנים עלו לאונייה בכניסה לתעלת קיאל פחדנו כאילו זה היה הסוף שלנו. הייתי בת שלוש- עשרה באותו הזמן וכל הסיטואציה הייתה מאוד מפחידה. הגענו למזח לונדון ב-15 בפברואר 1939.

הייתה ועדה של קבלת פנים שחיכתה לנו, ולאחר שקיבלנו את הארוחה הראשונה שלנו על אדמה בריטית, הם החליטו מה יעלה בגורלנו. היה שם הרב שניידר מהישיבה של גייטסהד שחיפש מועמדים מתאימים. היו שם משפחות שחיפשו ילדי אומנה, היו שם בני משפחות שבאו לפגוש את קרוביהם, והיה שם גם הרב לואי יצחק רבינוביץ' מבית הכנסת של סימטת וואלם בקריקלווד שבלונדון. הקהילה של וואלם ליין פתחה באותו הזמן שתי אכסניות לשתי כיתות מבית הספר "יבנה" מקלן, ומכיוון שהיינו בגיל המתאים, הרב רבינוביץ' לקח אותנו איתו. לקחו את הבנים לאכסניה בדרך מינסטר. אכסניית הבנות עוד לא הייתה מוכנה אז נשלחנו להישאר עם משפחות. אני התגוררתי עם משפחת ליפמן בדרך סידמאות'. לא ידעתי מילה באנגלית והם לא דיברו גרמנית כלל. עובדה זו  הקשתה מאוד על דרכי התקשורת שלנו. היו להם שני ילדים שלמדו עברית ומתוך ספרי העברית שלהם למדתי את מילות האנגלית הראשונות שלי.

כעבור בערך שבועיים האכסנייה בסימטת ווילסדן, וויסדן גרין, שבלונדון הייתה מוכנה לקבל אותנו ובתחילת מרץ עברנו אליה. זה היה בית מרווח עם גינה אחורית ומדשאה בה בילינו בהתעמלות ובמשחק. עשינו תורנויות בעבודות הניקיון, בגינון ובעזרה במטבח. האכסנייה נוהלה על ידי אם הבית, גברת כהן מברלין, ועל ידי טבחית, גברת גלזר מפראג.

ימינו תוכננו היטב, השכמנו קום, סידרנו וניקינו את החדרים שלנו, התפללנו יחד, אכלנו ארוחת בוקר והלכנו לבית הספר (בית הספר "דרך צ'מברליין ווד"). ההליכה לשם ארכה בערך כעשרים וחמש דקות. חזרנו לאכסניה לארוחת צהריים והלכנו שוב לבית הספר לסיים את יום הלימודים שלנו. המורים בבית הספר לא טרחו להתעניין כלל מי מאיתנו לא דיבר אנגלית, לא הייתה תכנית מיוחדת עבורנו. הם נהגו לומר לנו לכתוב מכתבים הביתה או להביא מלאכת יד.

בערבי שישי ובשבתות בבוקר הלכנו לבית הכנסת בסמטת וואלם, ושם נהגנו לפגוש את הבנים מאכסניית הבנים. בימי ראשון בבוקר למדנו בשיעורי תלמוד תורה בבית הכנסת, ולפעמים בצהרי ראשון כמה מגברות הועדה היו באות במכוניותיהן ולוקחות אותנו לבקר באתרי תיירות בלונדון.

החיים שלנו נמשכו כך עד לאמצע אוגוסט 1939 כאשר הוזמנו על ידי הבונים לקחת חלק במחנה הקיץ הגדול שלהם בבדפורדשייר. בילינו שבועיים מאוד מהנים שם. ישר כשחזרנו ללונדון פינו אותנו כמו כל הילדים בבתי הספר בלונדון. אנחנו, הבנות, פונינו לנורת'אמפטון וקיבלנו הקצאה למגורים בזוגות אצל משפחות לא יהודיות. הבנים נשלחו לבדפורד. קבוצה קטנה מאיתנו - בנים ובנות, הלכו משם להכשרה לעליית הנוער בחוות דויד אדר בהראייטשם, שבמיידסטון במחוז קנט באביב 1940.

אני לא יכולה לסיים את הדו"ח הזה מבלי להדגיש את החלק הנכבד שהיה לרב לואי יצחק רבינוביץ'  בחיינו בתקופה מכריעה זו. הוא לא רק פרנס אותנו (הוא עצמו נהג לסחוב ולהביא ארגזי פירות וירקות לאכסנייה שלנו מוקדם בבוקר), אבל הוא גם היה מודע ומודאג לגבי הקשיים שחווינו כתוצאה מההיפרדות בגיל כה צעיר ממשפחותינו. הוא דיבר אלינו באופן אישי כשהוא ראה את הצורך בכך, והתכתב עם המשפחות שלנו בכל פעם שהדבר היה נחוץ. הוא ניהל את אחד מלילות הסדר שלנו ופעמים רבות בילה את ערבי שישי או את ארוחות השבת איתנו. כל זאת בזמן שהוא היה עסוק מאוד בנסיונות למצוא עוד ספונסרים להציל עוד ילדים מגרמניה וכמובן שהייתה לו משפחה משלו.

נשארתי באנגליה עד מאי 1946. את ששת החודשים האחרונים שלי שם העברתי בעבודה עם ילדים ששרדו את מחנות הריכוז וקיבלו התחלה חדשה באנגליה. הייתי איתם במשך כמה חודשים בהיכל ווינטרשיל ליד סאות'המפטון ומאוחר יותר הועברתי עם קבוצה שסבלה משחפת לקארדרוס בסקוטלנד.

מידע נוסף:

סרט על מרגה גורן : https://www.youtube.com/watch?v=GxUQXPL7pZA